בקיץ האחרון סיכמתי פרק חשוב בשירותי הצבאי - פיקוד על צוות בוגר של לוחמים - ואני מרגיש שבשלה העת לשתף את הסיפור שלנו מהשבת השחורה, דקה אחרי דקה של מערבולת תחושות ורגשות. אני זוכר שבילדותי סבתא וסבא שלי היו מספרים לי על מלחמת יום הכיפורים, איך זה קרה, איפה הם היו כשהיא פרצה. לבני דור 73' היה סיפור אישי מטורף על הרגע שבו שברו את הצום, רצו מבית הכנסת ועלו על מדים, על האזעקות ועל הרדיו בצוק העיתים. עכשיו, בעל כורחנו, גם לנו יש כזה.
6 באוקטובר. באותם ימים תפסנו את גזרת ג'נין, שהייתה המרגשת ביותר באותה עת, בוודאי בהשוואה לגזרה המנומנמת בעזה. מבצעים מאתגרים במחנות הפליטים של ג'נין וטול כרם ומעצרים תחת אש תופת בנור א-שמס היו שגרה בשבילנו.
סגן אקשלמה התפרסם בזמן המהפכה המשפטית ב"נאום האלונקה":
באותו סוף שבוע הצוות שלי ואני יצאנו הביתה, והחלטתי באופן חריג לאפסן את הנשק ולצאת הביתה רק עם האקדח. חבריי הקרובים היו בחופשה באיביזה וזה היה נראה כמו סוף שבוע מנומנם יותר מהרגיל. ביום שישי בערב נרדמתי כהרגלי על הספה כמו חייל עייף ותשוש אחרי שבוע עמוס. בטלוויזיה ריצדה איזו סדרה בכאן 11.
7 באוקטובר. אני מתעורר בסלון לקולות אזעקה. פוקח עין אחת, מתכרבל לצד השני, וכמו חייל טוב חושב "למה עכשיו?". התחממות שגרתית בגזרת עזה לא מתאימה לי עכשיו. הריטואל הקבוע - צעד קדימה, שניים אחורה, ובסוף לא יהיה כלום. חבל להפסיד את הזמן בגזרת ג'נין. עוד חודשיים אנחנו באימון חורף. אז דווקא תתאים לי מאוד התחממות שתחסוך ממני תרגילים ארוכים של הליכה עם משקל על הגב.
בעודי מתלוצץ בעניין ומתלבט עם אימא שלי אם לרדת למקלט אני פותח טלוויזיה ואנחנו מחכים לראות מה קורה. אני מבקש ממנה להכניס את המדים לכביסה, שמא נוקפץ עוד היום. כעבור פחות מחצי שעה הסרטונים מתחילים לזרום לטלפון. הטנדר הלבן מופיע לראשונה בטלוויזיה. "פייק ניוז", אני אומר לעצמי. אני מתקשר למ"פ והוא אומר לי להכין את הכוח להקפצה. להשיג את כולם - את הישנים, את הדתיים ואת אנשי ההאנגאובר - ולהודיע להם שיתארגנו לחזרה לבסיס.
חצי שעה נוספת עוברת והצלחנו ליצור קשר עם כולם. בשלב זה מתבהרת קצת התמונה ואני מתחיל לקבל תיעוד של אזרחים וחיילים הרוגים בקבוצות הווטסאפ. טלפון נוסף למ"פ. "בוא ניסע עכשיו לדרום, ניקח את האנשים עם הנשקים וניסע לעוטף". הוא עונה לי שיש מסוק בדרך, ושאי אפשר לקפוץ ככה. ניסע למוצב (ג'למה בגלבוע), ניקח טילים, רימונים ואפודים קרמיים. ב-11:00 יגיע המסוק ונצא להילחם כמו שצריך.
אני מתלבט. זה לא יהיה אחראי לקחת את האנשים שלי אל האש ללא הכלים הדרושים ובכך לסכן את חייהם, אבל גם לא הגיוני לחכות כל כך הרבה זמן כשאזרחי העוטף נאנקים תחת המון ערבי נאצי מסומם וחמוש עד צוואר שמסתער עליהם. טלפון אחד מחבר שגר באופקים ושואל אותי "איפה אתם?!", סתם את הגולל על הדילמה. אני לא מתכוון לחכות עד 11:00.
תיעוד טנדר המחבלים בפתיחת המתקפה בשדרות:
חדירת מחבלים בשדרות
באותה צומת קבלת ההחלטה אני עושה שלושה טלפונים חשובים:
1. טלפון לסמל המצטיין שלי רעי תרועה. אני נותן לו הנחיות להקפצה ומאחל לו בהצלחה: אתה מוביל את הצוות בזמן ההתארגנות, תגיע למוצב, תאסוף את כולם, תעשו מסדר ציוד עם המ"פ ואנחנו ניפגש כבר בדרום.
2. טלפון לאבא שלי. "אתה מעוניין לסייע למאמץ הלאומי?". שלחתי לו מספרי טלפון וכתובת של חיילים שאין להם איך להגיע למוצב. שיאסוף אותם לשם יחד עם המדים שלי שעדיין בכביסה.
3. טלפון לקארים - לוחם מעולה בצוות שלי, קלע מקצועי שהרגשתי חיבור איתו ושאני סומך עליו. הוא בן למשפחת עולים, טטארי במוצאו, גר קרוב אליי באופן יחסי.
אני לוקח את האקדח, לובש ג'ינס, חולצת ריצה ונעלי ספורט, שם כובע של משטרה ורץ לאוטו. מתחיל נסיעה דרומה ואוסף את קארים. הוא על מדים עם נשק ארוך. ברקע מבול של טלפונים. אני נוסע במהירות של בין 160 ל-190 קמ"ש, שורף כל רמזור ומנסה לגשש באפלה לאן להגיע. מתקשר לחברים מהעוטף, מאזין לדיווחים ולזוועות הווטסאפ ומתחיל לגבש תמונת מצב. אני מבין שיש מסיבה, ושכל הבלגן נמצא שם. אני כותב "קיבוץ רעים" ב-Waze.
בנסיעה מתחלף הנוף מבעד לחלון – מעירוני-גוש-דני לנוף דרומי ומעט מדברי. אנחנו מתחילים להבין שאנחנו נכנסים ל-war zone. עשן שחור מיתמר באופק, אש ואובך, מכתשי פגיעות רקטות על הכביש ומטחי פצמ"רים שנופלים עשרות מטרים מהאוטו ומרעידים את זגוגיות החלון. אני מהרהר בקול אם כדאי להסתובב ולהיות עם כולם בג'למה. אולי זו הייתה החלטה חפוזה מדי. קארים מבטל אותי בחיוך.
הרבה מכוניות עשו את הדרך ההפוכה מאיתנו, נסות מפני התופת, אבל גם לא מעט מכוניות נסעו בנתיב שלנו, אל תוך הקיבוצים והיישובים. ברגע הזה, מוצף האדרנלין, התמלאתי פתאום תחושה חמה בגוף. זו הייתה התרגשות וגאווה ספונטנית בעם ישראל. איזו ערבות הדדית. איזה חוזה מדהים בין אזרחים לאזרחים.
בנתיב לצידי, ברכב לבן, אני מזהה לוחמים רעולי פנים, חסונים וחמושים. נראה שהם משרתים ביחידה מיוחדת ונוסעים כמונו לאזור האש. אני מחליט לעקוב אחריהם. הם בטח יודעים לאן לנסוע. מטח רקטות אגרסיבי גורם לי לעצור בצד הדרך ולהיכנס לתעלה. גם רעולי הפנים עוצרים ונכנסים איתנו. אחד מהם מסתכל עליי, ואחרי שהבנו שאנחנו לאותה מטרה הוא יוזם את החיבור ושואל לאן אנחנו נוסעים. אני עונה לו: "תכל'ס… אחריכם".
החלטנו לחבור לחוליה משותפת ולהיכנס ביחד להילחם. לאחר דברי היכרות קצרים אני מבין שהם לוחמים ביחידות מובחרות שהקפיצו את עצמם. חבר שלהם נמצא במסיבה והם רוצים להציל אותו. הם מבינים שאני קצין, כך שבן רגע התהפכה הציפייה שלי שהם אלה שיובילו אותי לקרב. עול הפיקוד והניווט על כתפיי.
אנחנו מתחילים לראות את המחזה שהפך לאחד מסמלי השבת השחורה, שמופיע בכל תיאור של לוחם או שורד 7 באוקטובר: המכוניות בצדי הדרך, המוטלות, ההפוכות, השרופות, הירויות, עם דלת פתוחה, אחרי שמישהו נס ממנה בכוחותיו האחרונים. אנחנו גם שומעים דיווחים שהמחבלים מיקמו מארבים בצירי הגישה ליישובים על מנת לעצור את כוחות ההצלה. זה גורם לנו להחליט. נעצור את הרכב איפה שאנחנו נמצאים, ונגיע דרך השדות. רגלית.
חבל שאני עם הנעליים הלבנות, עוד חשבתי לעצמי.
אנחנו מתחילים לרוץ בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
בשדות שלף ואדמה חרושה, עוקפים גשרים וכבישים.
עד שאנחנו מגיעים לתחנה הראשונה לאותו יום - אופקים.
הגענו לאופקים אחרי ריצה של כמה קילומטרים בשדות ולאחר מכן באזורי התעשייה. העיר ריקה לחלוטין וכולם מסתגרים בבתים. מהחלונות המוגפים נשמעות צעקות, ככל הנראה של תושבים שראו אותנו רצים עם כלי נשק וזיהו אותנו כמחבלים. לבסוף אנחנו מגיעים לתחנת המשטרה העירונית ובכניסה עומד מפקד שמנהל את העניינים, מנסה להשרות ודאות בחוסר הוודאות, מחלק משימות. הוא נותן לנו משימת איכות: לעמוד בש"ג ולשמור.
בזאת הבנתי שנפרדות דרכינו. לא לשם כך הגעתי. לקחתי את קארים ויצאנו.
בחניה אנחנו פוגשים כמה גברים מבוגרים חמושים היטב מיחידת המו"מ המטכ"לית ועולים איתם לרכב. אנחנו מגיעים עד לבסיס אורים, שם מתנהל קרב עם מחבלים שהצליחו לחדור אליו. גופות מחבלים כבר מוטלות בכניסה. אנחנו יורדים כדי להצטרף לקרבות ומפקד מהימ"ס צועק לנו שהם מנהלים שם כרגע את הקרב ועדיף ללכת להילחם ביישובים.
אנחנו ממשיכים עוד קצת לכיוון עזה ועוצרים למראה התקהלות כוחות. בשטח הפתוח בצד הכביש היו מחבלים שככל הנראה הציבו מארב על צירי התגבור וכולם יורים עליהם. בסוף האירוע אני מזהה מפקד יחידה בחטיבת הקומנדו, סא"ל מ'. אני תופס את ידו של קארים ומיד מזנק לרכב שלו. הוא לא מבין מי זה שנדחף לו לרכב ואומר שאין לו מקום. "אני אקשלמה, אני מפק"צ בסיירת גולני, יש לי פה לוחם עם טריג' (כוונת מגדילה) ואנחנו החפ"ק שלך מעכשיו".
שוטרי מחוז דרום באופקים ב-7 באוקטובר
(צילום: דוברות המשטרה)
אני חוזר על זה שוב ושוב כאילו יש לי איזה נשק חדשני שיכול לשנות את התמונה. אין לו פנאי להמשיך להתווכח ואנחנו מתחילים לנסוע. כל הדרך הוא עושה טלפונים לאנשים חשובים ובסוף מגיע למסקנה שצריך לנסוע לקיבוץ רעים. גם אני עושה טלפונים כדי לוודא מה קורה עם הצוות ומה קורה עם אבא שלי שאסף אותם.
המ"פ מתקשר. "כולם במוצב. איפה אתה?". אני מספר לו שנסעתי כבר לדרום ושלא אספיק להגיע לג'למה, אבל יש לצוות רשימת משימות והם סגורים על הכול. הוא מתעצבן בצדק. אנחנו קובעים להיפגש בדרום כשהם יגיעו.
אחד מיושבי הרכב מזהה את הסימן על הזרוע של קארים, סמל הנמר המעופף של סיירת גולני, ועיניו נוצצות. הוא מציג את עצמו: "אני א', הייתי פעם מ"פ בסיירת". אני מזהה את שמו מהסיפורים ועיניי נוצצות בחזרה. יש קליק מיידי. מצאנו נמר להילחם איתו. היה ברור שאנחנו יחד מעכשיו.
השטחים הפתוחים מחוץ לקיבוץ רעים הם שדה קרב. פיצוצים וקולות ירי, לוחמים מכל הסוגים מסתערים, לוחמים מכל הסוגים שרועים על הקרקע פצועים, גופות מחבלים, טילים ומטולי RPG, דברים שעד היום ראיתי רק בתרגילים על החיילים שדימו את האויב.
בדרך לקיבוץ אנחנו עוברים דרך אר"ן (אירוע רב-נפגעים) של יחידת יואב במשטרה. אחרי שאנחנו מגישים להם עזרה אני מבקש מהם ציוד לחימה. הם לא מסכימים לתת לנו את האפודים הקרמיים, את הקסדות ואת הנשק. הייתי מנומס מדי ואני ממשיך רק עם האקדח. הדבר היחיד שלקחתי להם הוא חוסמי עורקים. אני שם אותם בכיסים שלי ושל קארים. אני קורץ לו ואומר שזה תבוסתני, אבל כדאי שיהיה לנו. ממשיכים לקיבוץ.
בדרך אנחנו פוגשים ניצולים מהמסיבה. כאנשי צבא אנחנו מורגלים לשיח ולאווירת הקרב, אבל לראות באזור המלחמה את אנשי הנובה היה כמו לראות יצורים מעולם אחר. הם היו לבושים יפה, עם נוצות בשיער, עגילים ונזמים בפנים, אנשים שבינם לבין שדה הקרב אין דבר וחצי דבר. איך לעזאזל הצליחו לפרוץ שלוחי השטן לגן העדן הזה?
אנשים מדממים, מוכי טראומה ומדיפים ריח אלכוהול מתחבאים בשיחים ותחת מכוניות, כולם מחובקים, אף אחד לא לבד. הם מתחננים לעזרה, ויותר משהם מתחננים לעזרה לעצמם, הם מתחננים על חיי חבריהם. הם מציגים לי על הטלפונים שלהם מיקומים של אלה שמסתתרים ומספרים לי איפה הם, משוועים לחילוץ.
בצבא מלמדים אותך להילחם באויב, והשריר הצבאי שבי לא ראה באותה עת מספיק חשיבות בחילוץ האנשים האלה. אותי עניין לחפש מחבלים. אני מנסה להרגיע אותם, מבטיח שיהיה בסדר והחילוצים בדרך, ומשאיר אותם שם, ממשיך בדהרה לקיבוץ. זו אחת מתחושות ההחמצה של אותו יום, שלא ייחסתי חשיבות למשימת החילוץ.
לקיבוץ הגענו דרך בית הקברות, מזכים אותו מאויב ומחפשים כניסה. מסביב לגדר שכובים מחבלים, אנשי הרתק של הנוחבה עם מקלעים כבדים. כמעט כל הזמן הזה אני אוחז את קארים כדי שלא יעקוף אותי. הוא כל הזמן רץ קדימה ואני מנסה לחסום אותו שמא ייפגע וזה יהיה על מצפוני. בשלב מסוים הוא עוקף אותי ויורה כמה כדורים. אני רץ למחבל ההרוג בפתח הקיבוץ ומנסה בעדינות ובתחושת גועל להוריד ממנו את הקלצ'ניקוב. קארים הפך אותו באגרסיביות ועזר לי להוציא את הנשק. אנחנו ממשיכים לחפש כניסה עד שאנחנו מוצאים חור בגדר שהמחבלים פתחו על ידי מטען כלשהו. אני נכנס ראשון ואחריי כולם.
דם ואש ותמרות עשן. בשלב הזה אני מבין שלא יעזור להיות רק גיבור. אנחנו בלי קרמי ובלי ווסטים. א' ו-מ' מצוידים היטב, אז החלטנו שנתחלק לצמדים ואני וקארים נתפצל. כך, כשנקבל ירי, לא אני ולא הוא נהיה ראשונים לחטוף כשאנחנו חסרי מיגון. אני מספר 2 של א', קארים מספר 2 של מ'. בנוסף אני זורק את הקלצ'ניקוב כדי שלא יזהו אותי כאויב.
אנחנו מדלגים לעבר קולות הקרב והירי. איש כיתת הכוננות של הקיבוץ, עם שכפ"צ וקסדה קצת עקומה לראשו, רץ לעברנו ומכווין אותנו לעבר שכונת הצעירים. בדרך אנחנו משתלבים עם צוות מהיחידה הרב-ממדית ומדלגים איתם פנימה. נראה שהם די צעירים ונשרכים אחרינו.
בדרך אנחנו עוברים גני שעשועים וילדים. אני פותח זיג על מגלשה ותוהה לעצמי כמה סוריאליסטי זה יכול להיות. מי האמין שאי פעם אלחם בגן משחקים?
אנחנו מזהים מחבל - יורים. אנחנו מזהים חלונות שנפתחים ונסגרים - כמעט יורים. החלון שנחשד כחרך ירי של מחבלים התברר כפתח אוויר של צעירים שברחו מהמסיבה ונכנסו לבית. המחבלים ניסו להצית אותו עליהם והם לא מצליחים לנשום ולכן פותחים וסוגרים את החלון. מי שמספר לנו את זה הוא לוחם מגלן שנמצא בחופשה בביתו, בן הקיבוץ, גיבור ישראל, שהכניס אותם לביתו, התבצר על הגג וירה במחבלים עד שנגמרה לו התחמושת. הוא מכווין אותנו למחבלים ומבקש להצטרף. סא"ל מ' נותן לו מחסנית והוא, יחף, נכנס איתנו ללחימה.
הגענו למוקד הירי, בית של צעירי הקיבוץ. כתוב עליו בגדול "צבעונים". אנחנו נכנסים. א' ואני מזכים צד אחד ועוברים לצד השני. אין אויב בבית. אנחנו יוצאים, מסתכלים אחד על השני ולא מבינים, הרי כל האצבעות סימנו לנו להגיע לכאן. לא הספקנו להחליט מה עושים עכשיו, ואז שומעים רעש שאי אפשר להתבלבל מהו. רימון שחור נזרק מהגג והמנוף שלו עף. המפקד מכריז: "זרקו עלינו רימון".
הוא רץ לשיח, קארים לדירה השמאלית, א' ואני לדירה הימנית. פיצוץ, מכת אש תופת. אני חושב שהיא חודרת את הקירות. אני זוחל לשירותים. משום מה היה נראה לי שחיפוי החרסינה על הקירות יבלום את הכדורים. האש נפסקת ואני שומע את הדבר האחרון שרציתי לשמוע באותו רגע. זו הפעם הראשונה שהתפצלנו מהרגע שאספתי אותו מביתו.
"אקשלמה נפצעתי, אקשלמה נפצעתי", קארים צועק.
וואו, נחיתה על הקרקע.
מהרגע שבו פקחתי את עיניי באותו בוקר הייתי תייר פשוט שהזדמן לו לקבל הצצה ולהלך בין דפי ההיסטוריה של העם היהודי; לראות לרגע מה קרה בפרעות קישינב ולחזות בפגיונות הפרהוד המגואלים בדם. רק כששמעתי את הצעקות של קארים המשווע לעזרה התעוררתי באמת והבנתי. וואו - אפשר למות פה.
מה עשיתי? למה התחכמתי? בגלל ההרפתקנות שלי קארים לא יחזור מפה. רק אחרי כמה קריאות אני מתעשת ורץ לפתח הדירה. גם א' עושה את זה ברקע קולות ירי מחרישי אוזניים. אני חושש לצאת. רק לאחר שניות ארוכות של התמהמהות אני מדלג לדירה שבה נמצא קארים. על החיים ועל המוות.
חורי ירי רבים על קיר הדירה הריקה לחלוטין והוא שוכב על הרצפה, מרוסס בכדורי אויב בכל צידו הימני של הגוף, דימום פורץ בירך וביד.
זוכרים מה לקחנו מהשוטרים? קארים מוציא מהכיס את חוסם העורקים ובקור רוח שם אותו לעצמו על היד. הוא מפציר בי וב-א' ההמומים להגיש לו אחד נוסף ואנחנו קושרים לו על הרגל. הירי לא נפסק ואני גורר את קארים לדירה שממנה באתי, כמו שלומד כל לוחם: שלב ה-safety, טיפול במקום בטוח.
בדירה יש ממ"ד נעול. אני דופק בעוצמה וצועק "צה"ל, צה"ל", מתפלל שיפתחו לי. ואכן - בהיסוס, הדלת נפתחת. בממ"ד נמצא לוחם תותחנים מבועת, בן הקיבוץ שנמצא בחופשת סוף שבוע. הוא מכניס אותנו. בשבת ההיא גם סתם לפתוח את הדלת היה מעשה הרואי.
לפני שאני נכנס לממ"ד א' ואני נפרדים. הוא יוצא להמשיך להילחם ואני מודיע לו שהמשימה שלי היא לחלץ החוצה ולפנות את קארים. לפני שאנחנו סוגרים את הדלת מופיע המגלניסט, אותו גיבור יחף שצלף במחבלים מגג ביתו, ומצטרף אלינו לממ"ד.
בינתיים הדימום של קארים מתגבר. אני מתקשר לאלישיב, רופא סיירת גולני. "אל תשאל שאלות", אני אומר לו. "אני עם לוחם ברעים, פצוע קשה, דימום ביד וברגל, לא עוצר. אין לי עוד ח"ע. מה עושים?". ח"ע רוסי, הוא עונה.
זו טכניקה שבה לוקחים עצם קשיח וארוך כלשהו, לא משנה איזה, ומלפפים סביבו גומי בד או חוט כדי לעצור את הדימום. אני קורע עם השיניים את הסדין מהמיטה בממ"ד, מחבר אותו למחסנית מהנשק של קארים ומנסה לאלתר לו חוסם עורקים. אני מסתבך, אני לחוץ, הטלפון לא מפסיק לצלצל והסדין מתמלא לי בדם. הבחור ממגלן נחלץ לעזרתי ומייצר ח"ע רוסי מצוין.
מייד כשסדק אחד בסכר נחסם, סדק אחר מתפרץ, והדימום מהרגל עכשיו מחליט להתגבר. קארים מתחיל לאבד את זה. אני מפשיט אותו לגמרי כדי לוודא שלא פספסתי דימומים או כניסות נוספות ומנסה לעצור לו את הדימום באמצעות סגירת החגורה שלו בעוצמה על הירך.
צרור נוסף. יש אויב ממש בחוץ. קארים שואל מתי זה נגמר. אנחנו מצמידים את המיטה והארונות לחלונות ונצמדים לפינה הרחוקה ביותר מהדלת. משם מתחילה כמעט שעה של טלפונים לכל מי שאני יכול לחשוב עליו כדי שיעזור לנו בחילוץ.
א' השיג את המספר שלי איכשהו. הוא מתקשר ואומר שהוא גם מנסה להשיג לנו חילוץ. בהמשך המלחמה הוא הגיע לעזור לנו בהכנה לכניסה לעזה וראיתי שגם הוא נפצע מרסיסים של RPG בפניו. באותה הזדמנות הוא סיפר לי שסא"ל מ' קיבל צרור לריאה והוא מונשם ומורדם בבית חולים.
חיתוך מצב: אנחנו ארבעה אנשים בממ"ד. שני קיבוצניקים, אחד ממגלן והמארח שלנו מתותחנים, קארים ואני. יש לנו את הנשק של קארים ללא מחסנית שמשמשת אותנו לח"ע הרוסי, יש לנו את הנשק של המגלינסט עם חצי מחסנית שסא"ל מ' נתן לו, ויש לנו את האקדח שלי עם 10 כדורים.
כל הזמן הזה אני מנסה לשעשע את קארים, לשמור אותו בהכרה, לספר לנו מעשיות על כך שהחילוץ בדרך וממש עוד כמה דקות יגיעו לפנות אותו. לימים כשנפגשנו הוא אמר לי שהוא ידע ששיקרתי, אבל זה נתן לכולנו משהו להיאחז בו.
בינתיים הוא חיוור, בקושי נושם, מבקש מים. אני מתגנב החוצה להביא לו אבל הברז לא עובד. כנראה שצינורות המים ניזוקו. תפסתי את הקומקום החשמלי ורצתי איתו פנימה. השקתי את קארים כל פעם קצת, שלא ייגמר. זה עושה לו ממש טוב. אני מתגרה מהמים ורוצה לשתות אבל לא מעז.
אחרי כמה שיחות טלפון קדחתניות מכריז המגלניסט שלנו על ידיעת זהב. המרפאה של הקיבוץ הפכה לנקודת איסוף פצועים. אנחנו מקבלים החלטה לקחת את גורלנו בידינו ולרוץ למרפאה. התותחן מחליט להישאר בדירה ואני משאיר לו את הנשק של קארים.
אני לא יודע מה מחכה בחוץ, אבל סטטי אי אפשר להמשיך להיות. פתחנו בריצה של ארבע דקות ברחבי הקיבוץ, שהוא בעצם שדה קרב. אחד אוחז בנשק, אחד סוחב פצוע - עד המרפאה. מצד אחד הייתה זו אנחת רווחה גדולה. מצד שני מול עינינו עשרות פצועים. אני מקווה שאלה לא גופות מה שאני רואה.
יש כאן כאוס מוחלט. כל הדלתות והחלונות מנופצים. כמה אחיות של הקיבוץ לצד חובשים של היחידה הרב-ממדית מנהלים שם את האירוע. אני מתביית על חובש שנראה ללא קליינט כרגע ומכניס אותו לחדר עם קארים. "טפל בו". המגלניסט כבר על מדים, מתכונן לחזור פנימה אל הקרבות על ביתו.
אני מעדכן את המ"פ בכל מה שקרה והוא מעדכן אותי במה שקורה איתם. המסוקים התעכבו בהגעה לאסוף אותם, אז הם החליטו לצאת - הצוות, המ"פ ואבא שלי. שיירת כלי רכב כשבכל אחד יש כמה לוחמים חמושים עד צוואר. עוד חצי שעה הם בצומת בית קמה ומשם יוצאים לקרב. מעכשיו המשימה היא לחבור אליהם ולהיכנס בראש הצוות חזרה ללחימה.
קארים מאבד דם כבר שעתיים. כשאני מזהה טנדר אזרחי שהגיע לפנות את הפצועים הדחופים אני מזנק עליו ומעמיס את קארים, שמתגבר על הכאב ודוחק את עצמו פנימה. בתוך ערימת אנשים, חוץ ממני כולם רק עם תחתונים לגופם, אנחנו מתחילים נסיעה לכיוון הפינוי המוסק. קצין עם כדור בישבן מכווין את המסוק ואני מנסה להבין מהמפה כמה קרוב אוכל להגיע לבית קמה.
קארים מתחיל לאבד הכרה ואני מפציר בו להישאר ערני ולא לעצום עיניים. לאחר דקות ארוכות של ניסיונות שכנוע נחמדים אני פשוט דוחף את היד שלי לתוך חור הפציעה שלו כדי להכאיב לו שלא יירדם. הוא יצא לגמרי מסכנת הירדמות.
המסוק הגיע, וברגע גדול שכאילו תוכנן מראש אנחנו עוצרים 100 מטר ליד האוטו שלי, זה שזנחתי לפני הריצה לאופקים. אני מחליף טלפונים עם הקצין, משביע את קארים שהוא נשאר בחיים, רץ לאוטו ומתחיל בנסיעה מטורפת לכיוון צומת בית קמה. שם מחכים לי הצוות, המ"פ ואבא.
קפיצה קטנה קדימה על ציר הזמן.
במהלך הלחימה בעזה מצאתי ספר קטן שכלל נאומים וציטוטים היסטוריים, פרקים מהתנ"ך וסוגיות חברתיות מעניינות. בין לבין היו בו גם שירים עבריים ישנים ויפים. זה היה מין פק"ל רוח שחולק ללוחמים עם נחשולי הגרביים והשוקולדים שנשלחו מהעורף.
הייתי אובססיבי לספרון הזה. קראתי אותו שוב ושוב ושמרתי אותו לאורך כל התקופה. הוא ישב לי בכיס ונרטב מזיעה בהתקפות והעביר לי את הזמן בנמ"ר. כשקראתי בו עלו לי רעיונות לדברים שאכתוב לאחר המלחמה. לפעמים הוא הצית בי רוח אידיאולוגית שנשפכה על חברי הצוות בעל כורחם. בשעות הארוכות בבתים במחנות המרכז היינו מעלים סוגייה ודנים בה שעות - ארץ ישראל, מקומה של היהדות במדינה ועתיד עזה. קראנו לדיונים האלה "פודקאסט". מתווכחים, לעיתים עם תרבות דיון ולעיתים בלעדיה, ובסוף חותמים את השיחה באיזה שיר מהרדיו.
הזמן הממושך ללא הטלפון גרם לי להעמיק בכל מילה ומילה מהשירים היפים שהיו בספרון. זה שעליו התעכבתי הכי הרבה היה "שיר בבוקר בבוקר", שכתב אמיר גלבוע וביצע שלמה ארצי. הוא נפתח בשורה מוכרת מאוד. קראתי אותה שוב ושוב:
"פתאום קם אדם בבוקר,
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת"
הרגשתי שהשורה הזו היא על אותו בוקר. פתאום קמנו לזוועה. בן רגע הרגשנו בבטן שעם ישראל תחת מתקפה. לקחנו את הרגליים והתחלנו ללכת כי לא הייתה ברירה אחרת. צריך להציל את העם.
עד עכשיו סיפרתי על רגעים של פעולה מהבטן, לא מסודרת ולא אחראית, ללא לוחמים אחריי וללא שום סממן צבאי. מהמיטה, או יותר נכון מהספה - לשדה הקרב. לאחר הקפיצה החפוזה ואי-הוודאות שהגיע לשיא בקיבוץ רעים, שבתי אחורה לצומת בית קמה כדי לפגוש את הצוות שלי.
נהגתי כמו מטורף, עוקף שוטרים שניסו לחסום אותי כדי שלא אפול לאחד המכתשים שיצרו הרקטות. לאחר 16 דקות נסיעה הגעתי ופגשתי את כולם. יש לי עוד קצת דם של קארים על הלחי. באוויר התרגשות, כולם רוצים לשמוע מה היה, דורשים בשלומו של קארים ומחכים לי כדי שנוכל לצאת בחזרה לקיבוצים. זה היה מראה עוצמתי, לראות סוף סוף מסגרות שלמות וחמושות מוכנות ללחימה. עכשיו יוצאים לנצח.
אבא שלי עומד שם חצי מתרגש וחצי עצבני. הוא סידר לי את כל הציוד בשורה על ספסל: וסט, קסדה, בירכיות, מדים ונעליים. אפילו הגרביים היו פרוסות ומופרדות. רק שאגיע ואתלבש. המ"פ מנסה בינתיים להבין לאן הכי כדאי להגיע. מפקד סיירת גולני עושה את דרכו דרומה במסוק ולא זמין. המח"ט מנחה אותנו להגיע לניר יצחק. סוף סוף אני מוכן ללחימה: ציוד מלא, רימונים, טילים וכמובן נשק ארוך.
לפני שיוצאים אני מתקשר לספר להורים של קארים. איך לעזאזל עושים את זה? לאחר שיחה לא קלה אני שם את האירוע מאחוריי כי חייב, ומתכונן להמשיך הלאה. סבתא של קארים התקשרה אליי מאוחר יותר וסיפרה לי שהם איתו והוא יחיה. מחכים לניתוח.
אני נפרד מאבא, או יותר נכון מגרש אותו למרכז הארץ שמא יעלה בדעתו להצטרף אלינו, ואנחנו חוזרים בשיירת כלי רכב לאזור הלחימה עוטף עזה. שוב אותם מראות, גופות מחבלים לצד אופנועים, מכוניות הפוכות בשוליים ועשן שחור באופק. הפעם אני כבר לא בהלם. השאר כן. בהגעה למרחב שמול דרום הרצועה אנחנו פורקים ועושים תנועה רגלית לקיבוץ.
ניר יצחק לא נראה בתחילה לעין וההליכה מתארכת כדי להימנע ממארבים. לפתח הקיבוץ הגענו מזיעים, כבדים ועצבניים. מוטלות שם גופות אזרחים, אחת מהן, של אישה עם קעקוע גדול של נלסון מנדלה על הירך, תופסת את תשומת ליבי ולא מרפה ממני גם חודשים רבים לאחר מכן. אני ולוחם נוסף עוצרים לרגע ומכסים אותה.
לאחר זמן מה אנחנו מבינים שהקיבוץ רווי כוחות וככל הנראה המחבלים כבר עזבו אותו. שובל של ציוד שנבזז מפוזר בכניסה - חיתולים, טוסטרים, ציוד חקלאי. מה לעזאזל הם תכננו לעשות עם זה?
החושך יורד. אנחנו מבצעים "היכון קרב" ושמים את האמצעים לראיית לילה על העיניים לפני שמזעיקים אותנו ליעד הבא. אנחנו תופסים סוואנה ועולים עליה עד שאין מקום להכניס סיכה וחוברים לשאר הסיירת במושב ישע, שעל טיהורו אנחנו מופקדים.
כל הסיירת פושטת עליו. כל פלוגה מקבלת חלק ואנחנו עוברים רחוב רחוב כדי לשלול הימצאות מחבלים. באחד הבתים יש קולות. יושביו מסרבים לפתוח. אולי מחבלים מתבצרים שם? לאחר מאבק אנחנו תופסים חבורת פועלים מבוהלים מתאילנד שלא הבינו מה אנחנו רוצים מהם. נראה לי שעד עכשיו הם לא יודעים אם אנחנו היינו הרעים או הטובים.
בכניסה לאחד הבתים יש שלולית דם. פולי הנגביסט חוד שלי שובר את דלת העץ ואנחנו נכנסים. בממ"ד מסתגרת אישה מבוגרת שמסרבת לפתוח לנו גם לאחר הפצרות ושכנועים ארוכים. "זאת שושי, אני לבד פה". השארנו לה פתק התנצלות על שבירת הדלת והמשכנו לנסות להתחקות אחר שאריות הדם.
כך בית ועוד בית עד שהמושב הוכרז נקי ממחבלים. היעד הבא היה מוצב מו"פ דרום הסמוך לחולית, של גדוד 51, גיבורים שנלחמו לבד מהבוקר בעשרות מחבלים, וכבר שעות אין איתם קשר. עלינו על ההאמר ונסענו אליהם. כשהגענו לש"ג התגלה בפניי המראה האפוקליפטי ביותר שראיתי מימיי.
