לפני 4 שנים בערב ט׳ באב, בעיצומה של הקורונה, כשאי אפשר היה להסתיר כבר את הקרע הפנימי, החלטתי לצום. זה היה מאמץ נואש ואישי מאוד להיות חלק ממהלך גדול יותר של קבוצה גדולה בחברה הישראלית - לפי הסקרים הגדולה ביותר, שכמו מים מחפשת מקום לזרום אליו ולתת חיים, חיים משותפים למרות אי ההסכמות. אבל ט׳ באב הזה מרגיש, לאסוננו, יותר מדי דומה לזה שידע עם ישראל ערב חורבן הבית השני.
כשיש לנו 115 חטופים ועניין מוסרי כל כך הופך למחלוקת פוליטית איומה כולל איש עסקים "לגיטימי" המאיים על חייה של אמו של חטוף באמצעות משתמש בדוי ברשת X, ח״כ הקורא לח״כ אחר "מחבל" בלי למצמץ או ח״כית שמצדיקה מעשה טרור יהודי נורא, ואלה תיאורים חלקיים מהיממות האחרונות בלבד, אז המסך נשאר ריק.
ניסיתי להיתלות בתחושות המיוחדות של החודשים הראשונים במלחמה כשכולם החליטו שאנחנו ביחד בעסק הזה ולא רק מלמלו את הצירוף "ביחד ננצח", כי באמת רציתי לכתוב ליום הזה. אחרי אסון מזעזע שלא הסתיים, ראינו אור יפיפה אך זמני של מה אנחנו יודעים לעשות ביחד.
מבעד לתמונות האיומות מהעוטף ותחושות אובדן האמון והביטחון שהן העוגן שאין בלתו לחיים בישראל, ודאי בקו המחרשה, חווינו יחד את התעלות הרוח בהתנדבות, במחויבות ובערבות ההדדית.
התפרים נפרמו מחדש
ואז היא התאיידה שוב. לא הצלחתי להניח את האצבע על הנקודה המדויקת בזמן שבה התפרים נפרמו מחדש - כשעסקאות חטופים נבלמו משיקולים פוליטיים וניגודי עניינים ? כשחוק הגיוס או אי גיוס הונח על השולחן? כשמחאת קפלן החליטה שנגמרה המלחמה והגיע הזמן לחזור? שכרון מדומה של כוח כשמתינו מוטלים לפנינו? הכל ביחד?
היום, זה היאוש והפחד שלי כותבים אליכם. בעקרון אמרתי נואש מהפוליטיקאים, בטח מרובם
היום, זה היאוש והפחד שלי כותבים אליכם. בעקרון אמרתי נואש מהפוליטיקאים, בטח מרובם.
לפני כחודש, כחלק מההכנה האישית שלי ל ט׳ באב, נסעתי לבקר את הרב משה ליכטנשטיין בישיבת הר עציון, דמות חינוכית משמעותית בציונות הדתית. מחנך של מוסר ודעת, שקבר במלחמה 11 תלמידים בכאב של מורה-הורה. כששיתפתי בביקור, הותקפתי מימין שמדובר ביורשו של הרב עמיטל ממימד אז מה הביג דיל ומשמאל איך העזתי לנסוע לגוש עציון כח"כית לשעבר במפלגת העבודה.
עזבו את הבורות ביחס לשאלה מי הקים את ההתיישבות, כשאת מותקפת משני הצדדים, לא בטוח שטעית. או כאשר חתמתי על מסמך עקרונות ביוזמת קבוצת אנשים לא הומוגנית, מכל הצדדים (כן, בישראל אין רק שניים) להוציא את הצבא מחוץ לשיח הפוליטי בעקבות מאורעות בית ליד הקשים, איזה שיט סטורם חטפנו כולנו, כולל מו״ל ״ליברלי״ שסרב לפרסם את המודעה המשותפת. באמת, מה אומר לכם, כפיים.
ניסיון נואש
שוב ושוב אני מגלה שאנחנו, המרכזיסטים, זאת ה-בעיה של מדינת ישראל. אלא שכמות הישראלים שהיא "טרופרית" גדולה לאין שיעור גם על פי כל סקר שנעשה לפני ואחרי המלחמה. הטענה כאילו מי שחושב שצריך להידבר, אוטומטית מתפשט.ת מכל עקרונותיו, היא הדרך הקלה כדי לא להקשיב לעמדות שהן יותר מורכבות. הטהרנים יטענו כנגדי מיד כיצד אני מעזה לטעון שאלה עמדות יותר מורכבות. כדי שיהיה ברור, אני שואלת את עצמי שאלות קשות ביחס לניסיון הנואש לא לוותר על השיח, כשהנחת העבודה שלי לפחות היא שבהכרעה של צד אחד, ככל שתהיה כזאת, פשוט לא נהיה.
נכון שהשיח לא יכול להיות עם כולם והסקרים שעדיין מעניקים מנדטים רבים לכהאניסטים הוא עניין מסוכן ומדאיג - מי שיחסלו את ההתיישבות ביו״ש הם גדולי תומכיה, אלא שזה עלול להיות גם קץ הציונות המודרנית.
קולו של המרכז
הדרך היחידה מול הכוח והכוחנות הזאת היא קולו של המרכז - אידאולוגי, חזק ומשוכנע בצדקתו. כזה שלא יתן לעולם לגיטימציה לציד נוראי כפי שנעשה השבוע כלפי נשים ערביות מרהט או פריצה לבסיסי צה״ל, אבל מוכן מצד שני להישיר מבט לשאלות קשות כמו הסיכוי לחיות, עיזבו בשלום, פשוט לחיות, לצד שכנינו שחלקם הגדול מייחל לסופנו, ובמיוחד לתום החזון הציוני.
ככל שעברו ימי בין המצרים, ראיתי כיצד הרסן הותר. לזכרון של חורבן הבית אין משמעות בעיני רבים שיצומו היום יחד איתי. אבל אין סיכוי שאותיר את הזירה ריקה. חורבן הבית הוא לא רק שלהם, הוא של כולנו. ואת השאלה איך מטפסים החוצה מן הבור, כולנו חייבים לשאול.
איילת נחמיאס ורביןזה יהיה צום קשה השנה, וארגיש כל טיפת מים שלא אלגום. בתוך הקושי אראה את העיניים הדומעות של מימון אביטן, אביו של יאיר אביטן ז״ל אחד מגיבורינו, שביקש ממני להמשיך את קולו של יאיר לעשות את הדרך יחד. זהו קולם של מיליוני הישראלים שחוששים מהקריסה הפנימית, מבינים כמה הסיכון עצום ושואלים עצמם מה עושים כדי שההיסטוריה לא תחזור על עצמה.
הכותבת היא עו״ד וחברת כנסת לשעבר
