אחרי הגינויים, הנאומים וגלי הסיסמאות, ישראל נותרת עם העובדות: היא חוותה השבוע תבוסה משפילה בקרב על הלגיטימציה הבינלאומית שלה. היא ספגה את המכה המשפטית הקשה ביותר מאז קום המדינה. הצביעות, הסטנדרטים הכפולים, ההטיה הקבועה נגד ישראל בגופים בינלאומיים - הכל נכון. ויתירה מזו: מצפון לישראל שוכנת אותה נסיכות מופלאה של זכויות אדם, ושמירה קפדנית על כללי המשפט ההומניטרי. בשאר אל אסד שליט סוריה ובני בריתו אחראים לרצח המוני ופשעים נגד האנושות שהחלו לפני הרבה יותר מעשור. כאן לא מדובר על ניסוחי ניסוחים שמהם מסיקים שישראל שאפה להרעיב אזרחים; במקרה הסורי מדובר על משטר שהקים קרמטוריום כדי לשרוף את גופות מתנגדיו שהוא מוציא להורג, המונית. נגד אסד לא יצאו צווי מעצר. סוריה, כמו ישראל, איננה חתומה על אמנת רומא. סין ורוסיה לא איפשרו את הפניית המקרה ממועצת הביטחון לבית הדין הפלילי הבינלאומי. במקרה של ישראל, ביה"ד קנה את סמכותו מתוקף היותה של "פלסטין" - מדינה שאיננה מדינה, יצור פוליטי שלא היה בתולדות המשפט הבינלאומי - חברה באמנת רומא. המורדים בסוריה לא קיבלו הכרה כזו. ולזה קוראים סטנדרט כפול, מעוות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
במובן ריאליסטי, כל זה לא משנה. מה שחשוב לישראל כעת הוא לנסות לכמת ולבלום את הנזק. את המחיר על צווי המעצר לא ישלמו גלנט ונתניהו, אלא אם יבחרו לטוס לביקור באירופה. הגבלת הנסיעות של נתניהו היא הבעיה הקלה ביותר למדינת ישראל כתוצאה מהחלטת בית הדין. הבעיה האדירה היא ההשלכה על מעמדה של ישראל ושורה ארוכה של עניינים - ממכירת נשק ועד לגורל חיילים וקצינים שיגיעו לחו"ל.
הנה השורה התחתונה: ישראל חייבת לנסות לבטל את הצווים. והדרך לעשות זאת היא באמצעות חקירה אמיתית ובלתי תלויה, כזו שעונה על דרישת ה"משלימות" של הדין הפלילי הבינלאומי. זו ועדת החקירה הממלכתית שנתניהו סירב להקים שוב ושוב - ואולי עכשיו כלל לא תספיק. רק חקירה בלתי תלויה יכולה לשמש כלי בטענת ביטול הצווים. האפשרות השנייה של נתניהו היא לפנות אל מסדרון המצורעים, ובמקום לנסות להיאבק בינלאומית - להתנחם בתמיכה של ממשל טראמפ. זו תהיה ברירה מסוכנת, לטווח ארוך. "זו נקודת האור", ניסה בכיר בירושלים להתנחם אתמול, "שלפחות יש לנו את טראמפ".
רגע לפני הסכם במזרח התיכון, תמיד יש משבר אחרון. טלטלה או הסלמה. לפעמים זו פצצה שנוחתת במקום הלא-נכון. לעיתים, מנהיג שעומד על הבימה ומסרב לחתום, עד שנשיא מצרי מסנן לו "תחתום, כַּלבּ אבן כַּלבּ". במקרה של ההסכם עם לבנון, זהו נביה ברי, המייצג את האינטרסים של חיזבאללה; בשבוע שעבר, הובהר לו מה יקרה אם החתימה תימנע, תסוכל ותידחה. מה יתרחש בביירות, ומה יהיה גורל בני בריתו, ואולי גם פוליטיקאים שממשיכים לפלרטט עם חיזבאללה. אדם המעורה במו"מ עמוקות אמר לי שברי נתקף פחד אישי, מצמית. "וככה זה קרה".
נכון לשעת כתיבת שורות אלה זה עדיין לא קרה – אבל המהלך לסיום המלחמה בצפון נראה מבטיח. בכל יום שעובר, ההישגים הישראליים יוצאי הדופן בחיסול צמרת חיזבאללה והשמדת רוב תשתית הרקטות נשחקים מעט. אי־אפשר לחסל את נסראללה פעם שנייה, העיר לי גורם ביטחוני בעל ניסיון, וצריך לדעת גם מתי לסגור. הוא טען שהמהלך לסיום המלחמה היה ברור ושקוף כבר לפני שבועות; פרטיו אכן הופיעו בעמודים אלה בפרסום ראשון, ללא שינוי ניכר, בסוף אוקטובר. שאלתי מדוע זה לא קרה. הוא השיב בהשערה קיצונית: ישראל לא רצתה לתת לממשל ביידן הישג מזהיר שבועיים לפני הבחירות. בירושלים ישיבו שההסכם לא היה בשל.
אם ישראל וחיזבאללה יגיעו להסכמה, זה הכי קרוב לניצחון שישראל יכולה הייתה לקוות לו. נסראללה הורה לארגון הטרור העשיר בעולם להיכנס למלחמה ב־8 באוקטובר. ההחלטה לא הייתה מובנת מאליה. הוא הימר שיצליח לשלוט בגובה הלהבות. שישראל תיבלם על ידי ארה"ב. שהחברה הישראלית לא תרצה בחזית נוספת. כל ההימורים האלה נגמרו בפחות מדקה של הטלת פצצות על הבונקר שלו, יחד עם מבצעים מזהירים נוספים.
אם תשאלו את יואב גלנט, שר הביטחון שהיה אחראי להישגים האלה ופוטר בידי נתניהו בעבור השתמטות חרדית, הוא יגיד שאת ההישג של קץ המלחמה בצפון אפשר היה להביא כבר בסוף אוקטובר. לפני שנה. אפשר היה להפעיל שורה של תוכניות, ובראשון פיצוץ הביפרים ומכשירי הקשר, ולהגיע להישגים טובים אפילו יותר. ההצעה למתקפת פתע בלבנון הייתה ראשית היחסים של שר הביטחון גלנט עם הממשל האמריקאי. בוושינגטון גילו לחרדתם שגלנט אגרסיבי ביחס לחיזבאללה, ובעצם רוצה בהסלמה מהירה. הבוס שלי (הנשיא ביידן, נ"א), הודיע השליח האמריקאי עמוס הוכשטיין לשר הביטחון, לא מוכן שתהיה פה מלחמה כזו. תגיד לבוס שלך, השיב גלנט, שאם רוצים שקט במזרח התיכון מוכנים ללכת למלחמה.
ואכן, ההישג כולו איננו תולדה של מסעות דיפלומטיים. כולו שייך לצה"ל, לאמ"ן ספציפית, למוסד ולמערכת הביטחון. הפעלה אפקטיבית של כוח היא שהביאה את חיזבאללה לסף התקפלות. אם וכאשר חיזבאללה יחתום על הפסקת המלחמה, הוא מוותר על הסולידריות עם עזה. הוא פולט את עצמו מהסכסוך. הוא מכריז על פשיטת הרגל – זמנית, לפחות – של ציר ההתנגדות. זו המכה הקשה ביותר אסטרטגית שקיבל חמאס מראשית המלחמה (וכן, קשה יותר מחיסולו של יחיא סינוואר עצמו). הוא נותר באופן מעשי, לבד. החות'ים עושים הערכה מחודשת. מדוע שהם יילחמו, ויהיו בעין הכוונת האמריקאית, בשעה שהאיראנים מתירים לבת הברית הגדולה, חיזבאללה, לפרוש מהמשחק?
ראש הממשלה יחגוג את ההישג, כמובן. מעטים יזכרו את התנגדותו הראשונית לכל הסלמה בלבנון, ורצונו ב"שקט ייענה בשקט", או את מה שהתגלה במלחמה ובמבצע הקרקעי של צה"ל: כמה היינו קרובים לטבח המוני בגליל. מתי מעט יזכרו את האוהל שבנה חיזבאללה בתוך השטח הריבוני של ישראל, אל מול הססנות פחדנית של הדרג המדיני. נקודות כאלה יוצגו כ"חמיצות"; השופרות יקבלו הזמנות עבודה לתקוע תקיעות תרועה לביבי.
האם יש ערובה אמיתית שכוחו של חיזבאללה יישאר מוחלש? כמובן לא. הרטינות לגבי העניין הזה – יוניפ"יל חסרי יכולת, צבא לבנון בלתי קיים, ומה שווה חתיכת נייר – מובנות לגמרי. לכן ישראל מתעקשת שהיא תאכוף ותפעל מול כל הפרה של חיזבאללה. הכרה אמריקאית בכך תימסר לישראל, אם יהיה הסכם, בימים הקרובים.
"כל עוד אנחנו בעזה, אנחנו בעזה לתמיד", אמר לי קצין בכיר לפני כמה חודשים. הוא כיוון לכך שצה"ל לא יכול לנחש מתי הדרג המדיני יגיד לצאת. לכן, צריך לסלול צירים, להניח צינורות מים, לשגר מטבחים, להתקין אנטנות סלולריות. לא יצר ההתיישבות של צה"ל מוביל להתרחבות מסדרון נצרים – הוא כבר מזמן לא מסדרון, אלא ברוחב של כחמישה קילומטרים – אלא הרצון לשמור על ביטחון הלוחמים ברצועה. רובם כרגע אנשי מילואים.
אך מה שמתחיל כמבצע צבאי יכול להתפתח במהירות לאירוע אחר לגמרי, בפרט שיש סימפתיה בדרגי השטח לרעיונות של התנחלות אידיאולוגית. בעזה עצמה, התחושה בחלקים גדולים מצפון הרצועה היא של ארץ ריקה, משוטחת. טכניקת השיטוח האפקטיבית ביותר, שחמאס בהחלט חושש ממנה, היא שימוש בנגמ"שים ישנים מדגם M-113, שאותם ממלאים בחומר נפץ תקני. דחפור D9 שמופעל מרחוק גורר אותם ללב שטח עירוני. כזה שמתבצעת בו לחימה נגד מחבלים, או שצה"ל ראה שמחבלים עשו בו שימוש. הדחפור יוצא מהמקום, ואת הנגמ"ש הממולכד מפוצצים. "לא משמידים ככה בתים, אלא רחובות, שכונות קטנות", אמר לי קצין אחד. הכינוי ל־D9 הנשלט מרחוק הוא פנדה. לאחרונה הולכים ומצטמצמים הפגרים של הנגמ"שים. לכן, התחילו להשתמש עכשיו גם במשאיות ספארי. תיאור קטן המדגים את הפער בין מה שקורה בעזה, למה שמדובר מחוצה לה.
נתניהו בונה את הטיעון למען ממשל צבאי, אף שטרם קיבל החלטה. השבוע הוא קיים דיון על מעורבות שכירי חרב מטעם ישראל בעזה (משום מה משתמשים בביטוי המכובס "חברת אבטחה"). ראוי לשים לב שלא דיברו על מכרז סדור לחברה המדוברת, ולא פירטו את הקריטריונים שלפיהם היא כבר נבחרה; הציבור גם טרם שמע כמה כסף היא תקבל עבור שירותיה.
צה"ל והייעוץ המשפטי אומרים שאין בהעסקת שכירי חרב כדי לפטור את חובות ישראל, ושכל פתיחה באש של אזרח זר שפועל בשליחות ישראל צריכה לעמוד בכללי הפתיחה באש ממילא. אלה עמדות שמצאו את דרכן אל התקשורת, ולא כי קצינים הדליפו אותם. הדיון היה פומבי למדי, פתוח. ייתכן שזו דרכו של נתניהו להרוג את הרעיון, או לקיים אותו במהדורה מצומצמת – ולסלול את המשעול הצר שיוביל בחזרה למושל צבאי בעיר עזה. כרגיל אצל ביבי, אי־אפשר לדעת. מי שרוצים בעסקה, משכנעים את עצמם שנתניהו משחק ברעיון של נוכחות קבועה בעזה וכיבוש כדי להרתיע את חמאס ולדחוף אותו לפשרה, "כי זה מה שהם באמת חוששים ממנו". במילים אחרות, איום הממשל הצבאי נועד להביא להשבת החטופים. בכירים בסביבת נתניהו משוכנעים שהוא ילך לעסקה אם חמאס יסכים, ולו חלקית. הם אומרים לי את זה חודשים רבים. אך בכל פעם שישראל מגיעה לנקודה קריטית במגעים, נתניהו בוחר לדבר עליהם פומבית ולשזור בדבריו קווים אדומים בעבור חמאס. עם קשר או בלי, הכל מתפוצץ.
אין ספק שחמאס סיכל עסקה בעבר, ואין ספק שהוא במצוקה – גם אם רחוק מכניעה. תחושת אובדן השטח מציקה לו מאוד. כל עסקה להשבת חטופים ושחרור אסירים תכלול את חזרתם של תושבי מרכז וצפון עזה לשכונותיהם ובתיהם. מדויק יותר לומר – אל האדמה שעליה עמדו פעם הבתים והשכונות הללו. זה הישג חשוב שחמאס יכול למנף, והוא כנראה גם מה שמפחיד את ראש הממשלה – תמונות של עשרות אלפים חוזרים, בתהלוכות שיבה.
זהו המחיר, ואין בלתו. החורף הגיע השבוע, ובעוד מספר חודשים, הזהירו ראשי זרועות הביטחון את נתניהו וכ"ץ, כבר לא תהיה דילמה. החטופים לא ישרדו. האישיות החשובה ביותר בהקשר לדיון הזה היא ראש המוסד דדי ברנע. הוא האחראי למו"מ להשבת החטופים; האחריות העליונה להשגת עסקה או כישלונה מוטלת עליו. לא על הרמטכ"ל, לא על ראש השב"כ. ברנע גם הקרוב מבין השלושה לנתניהו. במקביל, במערכת הביטחון עדיין מקווים שהשר החדש ייוולד מחדש כאישיות עצמאית, ויוכיח עמוד שדרה.
חלק מהמוטיבציה לסגירת המלחמה בצפון היא פוליטית. ראש הממשלה נתניהו הוא הפוליטיקאי המצליח ביותר במערב. הוא הגיע לאן שהגיע כי ידע לזהות איומים (לא על מדינת ישראל, אלא על עצמו). הממשלה מתחילה להרגיש את הגחלים הרוחשות של החברה הישראלית תחתיה. זה טבעי למדי, בהתחשב בכמות המדורות שהיא מבעירה.
אין פה בושה. באמת, הבושה התנדפה. בלשכת ראש הממשלה החקירות מתרחבות ופולטות צחנה עזה; במדינה נורמלית, עצם הגילוי על כך שלשכת המנהיג פעלה כדי להחליש את התמיכה בעסקת חטופים, אחרי רצח חטופים, באמצעות הדלפה בלתי חוקית של מסמכים סודיים – היה מוביל למשבר קואליציוני ולנפילת השלטון.
אך "מה שמת כבר לא ימות לעולם". זו אמרה מ"משחקי הכס", אבל נכונה יותר על הפופולריות העכשווית של ממשלת נתניהו.
חברי הממשלה רוצים לנצל את הטראומה של החברה הישראלית ליישום תוכניות גדולות: כמה מהם רוצים להקים התנחלויות בצפון עזה ולהישאר שם לנצח. אחרים רוצים לחסל את עצמאות מערכת המשפט, להשתלט סופית על התקשורת, לתת פטור חופשי ומוחלט לחרדים כך שיובטח מעמדם כאדוני הארץ: פטורים משירות, מקבלים שירותי מדינה מורחבים ומוגדלים. שימו לב מה לא קיים בממשלה: שר בולט שמשימת חייו היא שיקום הדרום, או הצפון. הדברים האלה בטלים בשישים, כי הם כוללים מלאכה של ממש, עבודה אפורה, הנעה של מערכות גדולות. דאגה למשפחות המילואימניקים לא מביאה קולות בבייס של הימין הקיצוני או אצל מתפקדי הליכוד.
