הנשיא ג'ו ביידן יתקבל מחרתיים (רביעי) בכבוד וביקר בישראל, כראוי למדינה שבראשה הוא עומד וכראוי לו. תמיכתו בישראל עמוקה, רבת שנים ועקבית. הוא מאמין שאותם ערכי יסוד דמוקרטיים, ליברליים, שמפעמים בליבה של אמריקה מפעמים גם בליבם של הישראלים. למרבה הצער אותם ערכים מצויים כרגע בנסיגה, גם שם, גם כאן, אבל ביידן מאמין בערכים האלה ובשותפות הזאת, ועל כך הוא ראוי להוקרה.
ביקורו באזור מספק הזדמנות טובה לבחון את גבולות הכוח של מעצמת-על: מתי מעצמה יכולה לכפות את רצונה על מדינות אחרות ומתי איננה יכולה. ממשל טראמפ הטיל סנקציות כלכליות קשות מאוד על איראן. דונלד טראמפ, בהשפעתה של ישראל, האמין שהסנקציות ימוטטו את משטר האייתוללות מבפנים. הרחוב האיראני יתקומם. המשטר יוחלף, או, למצער, ייחלש ויקפל את פרויקט הגרעין. שום דבר מזה לא קרה. מצבם הכלכלי של אזרחי איראן הורע, הכעס הבשיל מפעם לפעם להפגנות, אבל המשטר לא הוחלף, פרויקט הגרעין לא דעך, והמעורבות של איראן בסוריה, בלבנון ותימן והסיוע שלה לטרור האזורי נשארו כשהיו.
אם שליטי איראן יסכימו בסוף לחתום על הסכם הגרעין - כל הקלפים כרגע אצלם - הם יוכלו לומר לציבור שלהם: ניצחנו בהתמודדות עם אמריקה. יותר מזה: שאפנו להיות על סף הגרעין. עם הסכם או בלעדיו, אנחנו שם.
ארה"ב הטילה גם סנקציות על רוסיה. הן הוחמרו לאחר הפלישה לאוקראינה. האיחוד האירופי התאחד סביב המדיניות המחמירה. רוסיה, המערכת הפיננסית שלה, התרבות שלה, החלק שלה בשוק הגלובלי, הורחקו והוחרמו. הכלכלה הרוסית נפגעה קשה. נפגע גם העושר, המעמד וחופש התנועה של אוליגרכים מקורבי המשטר. המרירות ברחוב הרוסי גאתה. האם הצעדים הביאו להפגנות המוניות נגד ולדימיר פוטין או, לחלופין, לנסיגה רוסית מאוקראינה? בהחלט לא. פוטין היישיר מבט אל הסנקציות, והמשיך בשלו. הדלקים שהוא מוכר באירופה מסייעים לו להחזיק מעמד. על פי דיווחי התקשורת האמריקנית, פוטין משוכנע שעמד במבחן. ביידן משדר מצוקה, לא הוא.
ביידן במלכוד: אם יעודד את אירופה להפסיק לקנות גז רוסי, יעלה מחיר הנפט ל-200 דולר לחבית והדמוקרטים יובסו בבחירות בנובמבר. אם יניח לאירופה לקנות גז - פוטין יתחזק באוקראינה. אי לכך, גיבשו בבית הלבן תוכנית: אירופה והמזרח ימשיכו לקנות דלק ברוסיה, אבל יכפו על הרוסים מחיר נמוך. איך זה יעבוד? לא ברור. במקביל ינסה ביידן לשכנע את מוחמד בן סלמן, שליט סעודיה, להפיק יותר נפט ולמכור אותו יותר בזול. ממנודה, מוחרם, בן סלמן הפך בן-לילה ליקירו של הממשל האמריקני.
תאמרו: למדינות טוטליטריות כמו איראן ורוסיה ולממלכות אבסולוטיות כמו סעודיה יש יכולת לעמוד בלחץ; הפחד מהשליט מדכא כל מחאה. מה תאמרו אם כך על אוקראינה, שהנשיא שלה התמודד בהצלחה לא רק עם אולטימטום רוסי אלא גם עם הציפיות של ממשלות המערב? אילו הדברים היו תלויים בממשל האמריקני, וולודימיר זלנסקי היה מבלה עכשיו בגלות מכובדת בניו יורק או חותם על פשרה טריטוריאלית במוסקבה. אבל, מול ברוטליות רוסית, כושר עמידה אוקראיני ושימוש מזהיר של האוקראינים בתקשורת החברתית, ביידן נאלץ לקחת על עצמו את חימוש ומימון המלחמה.
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקיבתקופת המלחמה הקרה העולם נחלק לשתי מעצמות-על ובנות חסותן. מאזן האימה הגרעיני נתן מקום רק למלחמות קטנות, מוגבלות, במזרח התיכון ובמזרח הרחוק. כשאמריקה הרגישה שבת חסות שלה מאוימת היא יצאה להילחם. לאחר סדרה של תבוסות כואבות אמריקה איבדה את התיאבון למלחמה. היא קרועה מבפנים, חלשה ומדממת. גם סין לא ששה להילחם: יש לה שיטות התפשטות משלה. רוסיה מוכנה להילחם אבל מתקשה להצליח. יש פער תהומי בין היומרות האימפריאליות שלה ליכולת בשדה הקרב.
אל הוואקום נכנסות מדינות כמו איראן וישראל. אלה שני המגנטים, שני מרכזי הכוח, שנגזר על מדינות האזור לתמרן ביניהם. מי שלא רוצה את איראן יצטרך בסופו של דבר לשתף פעולה עם ישראל, בגלוי או בסתר. בלי ישראל הוא חשוף. ביידן יוכל להציע נשק, כסף, תמיכה מדינית ותמיכה מוראלית. הוא יכול לגשר ולפשר. השאר יוכרע כאן, באזור, עם אמריקה בחזית או עם אמריקה מאחור.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
