בכניסה לממ"ד של גיורא אתר (82) מקיבוץ יד מרדכי מונח קרש גדול שהוא מצא זרוק בחצר. בעת הצורך הוא נועץ את הקרש הזה מתחת לידית של דלת הממ"ד, מבפנים, כך שלאיש אין סיכוי לפתוח אותה. עבורו זה מספיק. הוא מסרב לעזוב את עוטף עזה, ומצהיר: "בשביל מה להתפנות? הכי טוב בבית. אני הולך לישון רגוע ושלו".
הוא לא היחיד. בעוד שכל הצעירים מצאו מקלט במקומות רחוקים מטווח האש, בעוטף יש עוד אנשים מבוגרים, אם כי לא רבים מדי, שמצהירים: "לעולם לא נעזוב". צוותי החירום של היישובים (צח"י) כבר מכירים את "סרבני הפינוי" המבוגרים ויודעים עם מי יש להם עסק. כמה פעמים ביום הם מגיעים לבתיהם, מבקרים אותם, מבררים אם חסר להם דבר מה וממשיכים הלאה. לאתר יש נימוק ברור מדוע הוא נשאר. "כשהייתי בן שש, אמא שלי העלתה אותי למשאית כשפינו את הקיבוץ במלחמת העצמאות", הוא משחזר את "מבצע תינוק" ב-1948, במהלכו פונו ילדי היישובים בדרום, ביניהם קיבוץ יד מרדכי שנכבש על ידי המצרים והפך לאחד מסמלי מלחמת העצמאות.
"אמא שלי נשארה להילחם בקיבוץ ואני נסעתי עם כל הילדים ועם אח שלי למקום אחר", הוא הוסיף, "פעם אחת התפניתי, זה לא היה בשליטתי – אבל מאז אני לא מסכים לכך. לא חסר לי כלום בבית ואני יודע להסתדר עם הכול. כשאני פותח את הדלת ורואה את שכונת בית חנון בעזה עולה בעשן מתקיפות צה"ל – זה לא מרתיע אותי. הרעש – לא מרתיע אותי". כשהמחבלים פלשו בשבת שעברה לשטח ישראל, גם קיבוץ יד מרדכי היה על הכוונת. המחבלים הגיעו עד הכניסה לקיבוץ, אך כיתת הכוננות פתחה עליהם באש, הניסה אותם והם המשיכו לשדרות. "אני רק חושש שמחבלים יחדרו לקיבוץ", סיכם אתר, "ולכן מצאתי את הפטנט עם הקרש".
גלעד בארי (74), גם הוא מיד מרדכי, נשאר בבית. "אני אישית לא חושש, אבל מבין לחלוטין את אלה שכן החליטו להתפנות", הוא אמר. "ניסו לשכנע אותי לצאת, אבל לא הצליחו. אני נשאר. הכי טוב בבית. אני סוכן ביטוח חקלאי במקצועי. יש לי 2,900 לקוחות חקלאים שכולם נפגעו במהלך הלחימה. יש הרבה מאוד קושי אצלם, אז אני נשאר כאן ועובד. אני מסור לזכויות שלהם וזה גם מסיח את דעתי. אני חמוש, מקפיד על ההנחיות ובעיקר שומר על אופטימיות".
לא רחוק מיד מרדכי, בקיבוץ גבים שבמועצה האזורית שער הנגב, נמצאים בביתם יגאל (91) וכרמלה (90) צורף. הם עברו ימים לא קלים. החתן שלהם, זיו אביב, רבש"ץ הקיבוץ, הסתער על המחבלים שניסו לחדור לקיבוץ ונפצע מירי. כיתת הכוננות של הקיבוץ הצליחה לסכל את החדירה לגבים.
מסביב יש שקט. הקיבוץ התרוקן מתושביו. אבל הם בשלהם. "בסך הכל אנחנו בתחושה טובה עכשיו למרות שהימים מאוד קשים", סיפר יגאל. "מאוד דאגנו לזיו שנפצע. הוא גיבור שמנע בגופו חדירת מחבלים. ביקשו מאיתנו שוב ושוב להתפנות מהבית, אפילו הפעילו עלינו לחץ, אבל אנחנו לא מעוניינים. טוב לנו פה. אנחנו ישנים בממ"ד ופועלים על פי ההנחיות. אנחנו סומכים על כוחות הביטחון שישמרו עלינו. התקווה שלנו היא שהכל ייגמר בשלום ושבילי הקיבוץ שוב יתמלאו בילדים ובמשפחות צעירות".
