"הבן שלי בתפקיד פיקודי באחת הגזרות באזור עזה, הוא יהיה בן 30 עוד מעט. כבר שש שנים שהוא יוצא עם ע., בחורה נהדרת, סטודנטית לרפואה, הוא אפילו קנה לה טבעת והחביא אותה בבית שלי. לפני עשרה ימים היא ביקשה לדבר איתו".
קפה ראשון אחרי. הנחיתה מניו יורק עם חברה טובה שלי, רעות שחיה על כדורי הרגעה מה 7.10. למה דווקא איתה? כי יש לה שלושה בנים באזורי הלחימה, מאז ה-7 באוקטובר היא ירדה לדעתי חמישה קילוגרם שזה נורא, כי גם לפני ה-7.10 לא היה עליה גרם מיותר.
האישה הזוהרת היפהפייה נעלמה לגמרי. הייתי בשוק. אבל התאפקתי. לא אמרתי מילה.
המבט שלי , שעליו לא הייתה לי שליטה, הביע את מה שלא אמרו המילים. "מה אני יכולה לעשות, אין לי חיים מרוב לחץ ודאגה".
לא אני ולא שאר החברים ישנים ממש טוב מאז הטבח. דואגים לבנים של הזוג הנהדר הזה. שלושה בנים נדירים, גברים מנומסים, ישרים, מלח הארץ.
בכל בוקר ברגע שאני מתעוררת בניו יורק, בארץ כבר שעת צהריים, נכנסת לבדוק אם יש "הותר לפרסום". בודקת כשכל גופי רועד, חרדת בוקר יום יומית מטורפת.
לא רוצה להסתכל על השמות. מפחדת להסתכל על השמות. נקרע לי הלב כשאני לא מכירה את המשפחות שנגמרו. לא רואה את שם המשפחה של החברים שלי. מקווה שזה לא ישתנה.
על מה היא רצתה לדבר איתו החברה, אני מסוקרנת.
"היא לקחה אותו לשיחה והודיעה לו שאחרי שש שנים, היא לא יכולה יותר. לא יכולה עם המתח, הדאגה, הלחץ, הפחד".
תדמייני מה עובר על הילד. איבד כל כך הרבה חיילים בעזה, שבור, מרוסק, עכשיו החברה שנוטשת. זה היה כמו הנעל שמועכת את השאריות. "ניסית לדבר איתה?", כמובן. "היא לא מסוגלת יותר לחיות עם הדאגה והחרדה. אני כאמא חייבת. אין לי את האפשרות להתפטר מהתפקיד. אבל ילדה בתחילת חייה? למה היא צריכה לחיות ככה. הילד נמצא שם בעזה, עם לב מנותץ, נשבר לי הלב, אני גמורה גם מזה. שש שנים היא בת בית כאן - אבל לא יכולה להאשים אותה".
לצערי זה כמובן לא המקרה הראשון. אני חולת שידוכים, גם בארץ גם בניו יורק. תופעה שלא הכרתי: בחורה נהדרת שאני מכירה, רוצה להכיר לה מישהו, השאלה הראשונה - הוא לוחם? "יצאתי עם מישהו כמה חודשים עכשיו, היה בעזה , חייתי על ציפרלקס. לא בא לי עוד פעם".
בחודשים האחרונים מדברים על השארות כוחות בעזה, המשמעות ברורה לכולנו, כל יום עוד ארון או שניים. מילואימניקים שלא מאמינים שמטרת הלחימה היא נטו ביטחון ולא הצלת כיסאות של פוליטיקאים לא מוכנים לחזור לקרב
אני מנסה לשכנע - זה זמני, עד סוף המלחמה, ככה אנחנו חיינו עשרות שנים. היא לא מוכנה לשמוע. תופעה חדשה שצוברת תאוצה. מעדיפות לא קרביים. נורא.
יודעים מה, יכולה להבין אותן. כשאין קודקודים לסמוך עליהם, כשכל המלחמה הזאת מנוהלת על-ידי פוליטיקאים משיחיים, מי רוצה לחוות את המתח הזה?
כשפתאום, בחודשים האחרונים, מדברים על השארות כוחות בעזה, המשמעות ברורה לכולנו. כל יום עוד ארון או שניים. מילואימניקים שלא מאמינים שמטרת הלחימה היא נטו ביטחון ולא הצלת כיסאות של פוליטיקאים לא מוכנים לחזור לקרב. לא מוכנים למות למען גחמות של פוליטיקאים משיחיים.
ג'ודי ניר מוזס שלוםגם אם המשך השהות, הלחימה, הקרב על רפיח, מוצדקים מבחינה צבאית - ברור לכל הדיוט למה הלחימה מתמשכת בלי סוף נראה לעין. אנחנו כישראלים לא בנויים לאבד כל כך הרבה ילדים. יש עמים שפחות אכפת להם, פחות מרגישים מאובדן, יותר קשוחים אולי. אצלנו הישראלים, אצל רובנו אם לדייק, כל ארון הוא כאב לב של חברה שלמה.
טוב אסטרטגית או לא - העובדה היבשה, לא מוכנים. הנפש שלנו לא בנויה לאבד חיילים. מלחמה מתמשכת שברור מה המטרה הראשונית שלה, הביטחון שלנו הוא המטרה המשנית, תביא את כל העזיבה מהארץ לממדים עוד יותר גדולים ותחסל סופית את החברה שלנו. לא בנויים לזה. כל חייל שנופל מעמיק את הפצעים. כשכל הגוף פצוע, ללא יכולת החלמה מתים.
