מדי יום שישי מקבלים תושבי היישובים בעוטף עזה ושדרות לטלפונים האישיים שלהם מסמך ארוך, ארוך מדי ואף מתיש, שנכתב על ידי אוגדת עזה. המסמך, כרשימת מכולת, מגולל בתוכו את העשייה הצבאית של אותו שבוע. "השבוע חיסלנו" כך וכך מחבלים, "השבוע הפצצנו" כך וכך יעדים. ומצד שני, עדכונים גם על הנעשה בעורף. "השבוע קיימנו פגישת סטטוס" על כך וכך נושאים. כמו למשל, הצבת קירות בטון מאחורי בתי ספר, סלילת דרכי מילוט חדשות, ועוד ועוד עדכונים שנוגעים לחיי התושבים. כשהמסמך מופץ להנהגות הישובים בעוטף, שעות בודדות לפי כניסת השבת, באוגדת עזה מתחיל מרדף, שמטרתו לוודא שאכן הופץ בתפוצה רחבה ומגיע לכל אחד ואחת מהתושבים, ושלא יהיו תקלות.
באוגדת עזה ובפיקוד הדרום מאמינים שאם הציבור יעודכן על הנעשה במרחב - ניתן יהיה להגיע לליבו, להשיב את אמונו שאבד במתקפת הפתע
המשימה הזאת, מבחינת אוגדת עזה, היא מהראשונות במעלה. שם, באוגדת עזה ובפיקוד הדרום, מאמינים שאם הציבור יעודכן על הנעשה במרחב - ניתן יהיה להגיע לליבו, להשיב את אמונו שאבד במתקפת הפתע. שקיפות זה שם המשחק. צה"ל מוביל קמפיין הסברה נקודתי חסר תקדים במטרה לסלק את תחושת הנבגדות שמקננת בנפשם של תושבי עוטף עזה, ישובי הנגב המערבי וערי הדרום - אלו שהיו במוקד הפלישה בטבח 7 באוקטובר.
המסמך הזה, שסוקר את העשייה מכרם שלום שבדרום, דרך שדרות ועד חוף זיקים בצפון הרצועה, לפעמים קצת מנותק מהמציאות ואף משעשע. למשל, מה רלוונטי לתושב שדרות לקרוא שהתקיימה "פגישת סטטוס בנושא קיר בטון שמפריד בין מוצב צה"ל לקיבוץ כיסופים"? ובכל זאת, בין אם התושבים קוראים את המסמך בין אם לא, ישנו כאן מסר ברור: לקיחת אחריות. המושג הזה שמתגלגל על לשוננו בעוצמות כבר יותר משנה, ריק מתוכן כשהוא מופרח לאוויר, בעיקר על ידי פוליטיקאים. תמיד עולה השאלה: מהי לקיחת אחריות? כיצד היא באה לידי ביטוי? מרה"מ ושריו המתנערים הסדרתיים, כבר אין לנו צפייה שייקחו אחריות, ובטח שלא יתנו לה תוקף מעשי. מצד שני, בצה"ל למדו שהאמון ייבנה מחדש רק בדרך של עשייה, הסברה ושינוי. גם אם לפעמים זה לא ממש יעיל, הכוונה מדברת בעד עצמה.
ביישובים שהיו מוקד הפלישה מרגישים שהממשלה לא סופרת אותם, לא מנסה אפילו להשיב את האמון בה. התנערות מוחלטת עם נגיעה פוליטית
ביישובים שהיו מוקד הפלישה מרגישים שהממשלה לא סופרת אותם, לא מנסה אפילו להשיב את האמון בה. התנערות מוחלטת עם נגיעה פוליטית. כמה וכמה פעמים יצאו מכתבים ללשכת רה"מ נתניהו עם הזמנה לביקור. בקיבוץ ניר עוז, למשל, כבר מחכים חודשים ארוכים לביקורו, לאחר שהבטיח שיבוא ועדיין לא בא. גם ישובים אחרים ישמחו לקבלו. הם רוצים שהוא יראה במו עיניו את מה שקרה, שישמע את סיפורי הגבורה והטרגדיה מקרוב. גם אם בליבם כעס, כאב ואכזבה, לא מעט תושבים רוצים שלפחות יהיה בידם גרם של אמון בממשלה - אותה ממשלה שמדברת ומתקצבת תקומה, אבל לא מסוגלת לפגוש את האנשים בשטח.
בזמן שצה"ל נלחם למען השבת האמון, הממשלה פשוט זנחה את הרעיון. לא באמת חשוב לרה"מ שמישהו בעוטף עזה יאמין בו שוב. הוא לא עובד בזה, לא עוסק בזה, לא כותב להם איגרת שבועית, לא חודשית וגם לא שנתית. זו ההפקרה השנייה. ניתוק וניכור. לפער הזה, בין התנהלות הצבא להתנהלות הממשלה יש השלכות אדירות שמורגשות יום יום - ותקומה בוודאי שלא תקום מתוך התנהלות כזאת.
