שלושים ומשהו שבועות לתוך המחאה נגד ההפיכה המשטרית ולרבים נדמה שאין אור בקצה המנהרה. מאות האלפים ברחובות לא מצליחים לראות הישגים ממשיים. החקיקה צפויה להימשך וניכר שהקואליציה לא מתכוונת לעצור. חשבנו שנשק יום הדין - הפסקת ההתנדבות וההגעה למילואים - לא יאפשר לחוקק אפילו חוק אחד, וגם אני כמו רבים הודעתי שאני מפסיק את שירותי כקצין, אבל הממשלה נחושה בדעתה כל הדרך להונגריה וטורקיה. ההפיכה נמשכת.
מכיוון שמובילי המחאה מקפידים להשתמש בז'רגון מיליטריסטי, בוודאי ראשי "אחים לנשק", אני מרשה לעצמי לדבר בשפתם. ברור לכל שיש כאן מלחמה על הדמוקרטיה הישראלית, ובמלחמה כמו במלחמה - צריך לבצע הערכת מצב וחשיבה מחודשת לגבי ההמשך. לא ככניעה, אלא מתוך אמונה שאת המלחמה הזו חייבים לנצח.
המטרה הסופית של המחאה אינה רק עצירת החקיקה, אלא להבטיח שמדינת ישראל תתקיים כמדינה דמוקרטית לעוד שנים ארוכות. לכן המחאה נדרשת לסמן יעדים שכיבושם יאפשר את הכרעת היריב (כן, עומדים מולנו יריבים. אויבי הדמוקרטיה). אנו נדרשים לחשוב מהי הבטן הרכה שלהם, שפגיעה בה תוביל לנפילתם. נקודת תורפה, בלשון צבאית.
המחאה חייבת להפוך את השטחים הכבושים לנקודת התורפה של הממשלה הנוכחית. זהו היעד המבוצר של מובילי ההפיכה המשטרית, מה שגנרלים מכנים "הנכס החיוני". מעבר למטרות המשנה (הכשרת שחיתות ופטור מגיוס), המהות האמיתית של המהפכה המשפטית היא שמירה על הכיבוש והעמקתו. זו ציפור הנפש של מובילי החקיקה. אם תנועת המחאה מעוניינת בניצחון, היא חייבת לסמן את ההתנחלויות והכיבוש כמטרה המרכזית.
איך עושים את זה? שמים דגש בנאומים, בהפגנות ובפרסומים. צריך להזכיר לציבור בעיקר את העוול המוסרי בשליטה על מיליוני פלסטינים, אבל גם את העובדה שהשטחים הם המקום שאליו נשלחים בני הנוער הישראלים לדכא נטולי זכויות, לסכן את חייהם ולהגביר את החיכוך, השנאה והתיעוב כלפינו.
ניר אבישי כהן צילום: אוהד רומנועד כה הדפו מובילי המחאה כל ניסיון לקשור בין המהפכה לבין הכיבוש, אבל המאבק עלול להתמוסס אם לא יסומנו יעדים חדשים. לשם כך נדרשים מנהיגי המחאה לאומץ וליצירתיות. נדרשת ההבנה שעוד שבת של 100 אלף מפגינים אולי עושה נעים בלב ובעין, אבל לא באמת מקרבת את המחאה ליעדיה. אילו רק יקשיבו אנשי "אחים לנשק" לאלוף במיל' עמירם לוין, שהצהיר באחת ההפגנות שהכיבוש הוא אם כל חטאת, אזי יבינו שהדרך לישראל דמוקרטית באמת חייבת לעבור דרך סיומו. המשוואה פשוטה וברורה: כל עוד ההתנחלויות ממשיכות לשגשג, כך תמשיך לשגשג גם ההפיכה המשטרית.
ניצנים להבנה הזו כבר נראים בשטח. לפני כשבוע ארגנו "אחים לנשק" הפגנה מול ביתו של השר בצלאל סמוטריץ' בהתנחלות קדומים. זה הכיוון שחייבים להמשיך בו. הפגנה של 50 אלף איש בצומת זעאתרה (צומת תפוח בלשון המתנחלים), שבה יקראו לסיום השליטה הצבאית על הפלסטינים, יכולה לסמן את התחלת הניצחון של המחאה. מנגד, התעלמות מהכיבוש והמשך עצימת העיניים בקשר להתנחלויות יובילו אותנו לאותם ההישגים של המחאה החברתית מ-2011 – מאות אלפים ברחובות, אבל אפס הישגים ממשיים. למען הדמוקרטיה הישראלית אסור לחזור על אותה הטעות.
- ניר אבישי כהן הוא פעיל זכויות אדם, לשעבר רס"ן במילואים, מחבר הספר "איך נהייתי כזה - סיפור ישראלי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
