גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים להצגה. הצגה שבה כל אחד יודע את התפקיד שלו ומה עליו לעשות בכל רגע ורגע. הצגה שאף אחד לא רוצה להיות בה, אבל גם אף אחד לא יכול להוריד ממנה את העיניים. הצגה שחירבה חיים שלמים, משפחות וילדים, אבל כזו שכל עוד יש בני אדם, היא תמיד תמשיך לרוץ. הצגה שבה תכף יהיו בכי, צחוק, צעקות, קריאות התפעלות ואכזבה. הצגה שידוע לכולם מתי התחילה, ויש גם מי שיכולים לנסות לנתח למה, אבל היא עוד רחוקה מלהסתיים. המחזה שיעלה היום: "משפטם של המלווים בריבית".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות קודמות במדור "ברומו של אולם":
מצד אחד של האולם, הנאשמים. ניתן לזהות אותם לפי השלשלאות שלרגליהם, והלחץ שמוסווה בחיוך מלווה בשילוב ידיים נונשלנטי. במרכז האולם, על ספסלי עץ הפונים לבמה, הקהל. קרובי משפחה וחברים של הנאשמים. מציצים במכשיר הנייד שבידיהם ובנאשמים לסירוגין וללא הרף. מטופפים ברגליהם.
בחזית האולם – הגולדן רינג. כאן כולם בתלבושת אחידה: מכנסיים שחורים, חולצה מכופתרת לבנה וגלימה שחורה. בעוד רגע יהיו פה שני צדדים ניצים, אבל בינתיים כל סוללת עורכי הדין, אלה של התביעה ואלה של ההגנה, בלתי ניתנים להבחנה ביניהם. לצידם ערימה מרושלת של קופסאות קרטון, מלאות בקלסרים על גבי קלסרים המכילים מאות מסמכים.
מצד שמאל עומד עדיין ריק, מיותם, דוכן העדים. כיסא שחור משרדי מול דוכן עץ, מאחורי זכוכית משוריינת. מי שנעדרת משם היא מושא הדיון הסוער שתכף יתקיים כאן. על הבמה יושבת הקלדנית, כיסוי ראש שמעטר את ראשה מציץ מאחורי מסך מחשב.
"בית המשפט!", נשמעת הקריאה ולאולם נכנס השופט, ציון קפאח. כל השחקנים תפסו את מקומם למעט אחת. אפשר להתחיל.
יותר מכל, הדיון שהתקיים השבוע בבית המשפט המחוזי בתל אביב צריך לשמש תזכורת למה שאולי לא צריך להזכיר: לא כדאי להמר על סכומים שעלולים להזיק לך. ואם כבר מהמרים, לא כדאי ללוות כספים בשוק האפור. ואם כבר מהמרים, ואז לווים כספים בשוק האפור – בהחלט לא כדאי ללוות כספים מהאחים כחלון מחולון.
האחים כחלון, בני 34 ו-38, גדלו בשכונת ג'סי כהן. הם נולדו לאב שהיה עבריין מורשע בתחומי הרכוש, האלימות והסמים, ושמו הלך לפניו בשכונת העוני. מי יודע, אולי אם אביהם היה מדען אטום, רופא או מוכר בסניף של רשת רהיטי גן היו חייהם נראים אחרת, אבל האחים כחלון הלכו בעקבות האב היחיד שהיה להם. כבר בגיל צעיר רכשו לחובתם גיליון הרשעות עב-כרס.
במהלך השנים הם הקימו בנק הלוואות בריבית בלתי חוקית, עם כל מה שאתם יכולים לדמיין לעצמכם שמתלווה לכך – גביית כספים באלימות, רימונים שמתפוצצים ליד גני ילדים, בעלי חוב שמוכנסים לתאי מטען של מכוניות וריבית אימתנית, שרק מתנפחת עוד ועוד. אם לא שילמת, הם לא פגעו בך – הם פגעו בבני המשפחה שלך. מה, לא תשלם?
אבל למעשה, האחים כחלון ואביהם לא היו זקוקים לכל המערך הזה. הם צברו לעצמם מוניטין כזה שדי היה באזכור שמם כדי להניע אנשים לשלם בכל מחיר, גם כשהמחיר הזה התנפח על בסיס שבועי כפי שתכף נשמע.
כתב האישום שהוגש נגדם, נגד אביהם ונגד עשרה מחייליהם לפני כמעט שנה נפרס על פני 40 עמודים, ומגולל סיפורים על אנשים שבצר להם נאלצו ליטול הלוואה שאינה לגיטימית ומצאו עצמם במרכזו של סרט אימה; על צעירים שמתוך פחד ברחו מהארץ; על הורים שנאלצו לקחת על עצמם חוב של בנם לעבריינים; ועל סב אחד שבא להתחנן לרחמים על נכדו, ולפגישה עימו הגיעו גם שני כלבי רוטוויילר מאיימים.
כתב האישום כולל גם את סיפורו של ליאור (שם בדוי), אב לארבעה. לפי הנטען, הוא לווה מהאחים כחלון ומאביהם ב-2014 כמעט חצי מיליון שקל במזומן. משהפסיק לשלם להם את ההחזר החודשי הם התחילו לסחוט אותו באיומים, בעצמם או באמצעות חלק מהנאשמים האחרים.
לא פחות מארבע פעמים עברה המשפחה של ליאור דירה, תוך שימוש בשמות בדויים. זה לא הפריע לנאשמים להגיע אליו הביתה, לאיים לפגוע בילדיו ואף לזרוק רימון הלם לעבר גן ילדים בבעלות אחותו של ליאור. הרימון, אגב, חדר בטעות לדירה סמוכה לגן, והתפוצץ במטבח כשהדיירים בסלון. תארו לכם.
שנים אחרי כן מצאה את עצמה אשתו של ליאור, רחלי (שם בדוי), ביום שלישי בשעת בוקר, מאחורי הקלעים, בחדר שקירותיו בטון מזוין, מוקפת שוטרים, חוששת מהרגע שבו תיקרא לדוכן העדים ועיניה ייתקלו בעיניהם של מי שהפכו לסיוט חייה. במשך שנה שלמה יושבים 13 הנאשמים במשפט הזה במעצר, מבלי שנאמרה ולו מילה אחת בעניין המעשים שמיוחסים להם בכתב האישום.
השבוע נפתח סוף-סוף שלב ההוכחות במשפטם. רחלי אמורה להיות העדה הראשונה במשפט (מתוך 254, רשימה לא סופית). אבל היא חוששת. מבקשת להעיד מאחורי פרגוד, דבר ששמור בדרך כלל לנפגעי עבירות מין ולקטינים. הסנגורים מתנגדים נחרצות. הדקות הראשונות של הדיון מוקדשות לסוגיה הזאת. הדיון סוער. כולם מדברים בבת אחת, צועקים ומצביעים על התא הריק.
כדאי להתעכב רגע על התא הזה. יש לו היסטוריה מעניינת. הוא ממוקם באולם מספר 202, במרתפי בית המשפט המחוזי בתל אביב. האולם הזה נבנה במיוחד למשפטם של בכירי העולם התחתון בישראל, במשפט שהפיל את אחד מארגוני הפשיעה המתוחכמים והמסוכנים ביותר שידעה ישראל, ובראשו יצחק אברג'יל – תיק 512 המפורסם.
האולם נבנה במיוחד כדי שיוכלו להעיד בו לא פחות משישה עדי מדינה, מקורבים לשעבר לאברג'יל, שבחרו לשתף פעולה במשטרה נגדו. התא, שנמצא בירכתי האולם, מוקף זכוכית משוריינת. ההגעה אליו נעשית דרך כניסה סטרילית כך שהעדים לא יצטרכו לבוא במגע עם איש, מלבד המאבטחים שלהם כמובן. הדרך עוברת במסדרון עשוי בטון מזוין שמוביל לחדר מבודד, העשוי אף הוא בטון מבודד.
כל זה נועד להגן על חייהם של עדי המדינה נגד ארגון אברג'יל, שכעת, משהסתיים המשפט, כבר נמצאים אי-שם, היכן שהושמו על ידי הרשות להגנה על עדים. אלא שבבוקר זה יושבת שם אישה אחת וממתינה בדריכות להחלטת השופט.
הסנגורית הראשונה שעולה לדבר היא עורכת הדין מורן סעדון. "מדובר בעדת תביעה שבמהלך התיק עולה שהיא לא חוששת, שהיא נפגשה לבד עם חלק מהנאשמים, שהיא בקשר רציף עם המשטרה ושאפילו הציעה להיות סוכנת. אבקש להבין, איך העדה הזאת אומרת היום שהיא מפחדת, למרות שהיא באולם בית המשפט, שיש בו אבטחה?"
עו"ד סעדון מרימה את קולה עוד יותר, כשהיא קוראת ציטוטים מתוך חקירת המשטרה של רחלי ומתוך שיחות טלפון עם הנאשמים, שהוקלטו על ידי המשטרה בהאזנות סתר. "היא אמרה על נאשם 1, 'איני סופרת אותו'; 'אם יש לך משהו, רק אתה פונה אליי, אל תשלח לי אחרים'. לנאשם 2 היא אמרה, 'השיחות האלה לא מתאימות לי לטלפון, אם אתה רוצה – ניפגש. אתם יודעים היכן אני גרה'.
"היא לא מפחדת, אומרת מה ואיך שהיא רוצה לנאשמים, כשהיא יוזמת מפגשים איתם. 'נאשם 2 הציע החזר חודשי', היא אומרת (למשטרה - מ"ש). 'צחקתי, באיזה סרט אתה חי?'; 'אני לא מפחדת ללכת אליהם'; 'אני גם מטורפת, למה יום אחד הלכתי להביא לו כסף, אמרתי לו, אני אראה לו לבן זונה'", סעדון כבר ממש צועקת לעבר השופטים, מנפנפת בניירות שבידה. "לאט יותר", מבקש השופט, מתוך התחשבות בקלדנית שלצידו. "מה שחשוב זה ה'בן זונה'", קורא אחד מהנאשמים לעבר הקלדנית, ומוסיף: "מחילה מהנוכחות והנוכחים".
סעדון ממשיכה: "כשאופיר החוקר אומר לה שהיא לא הנסחטת היחידה בתיק, היא משיבה לו 'אני לא נחשבת נסחטת. הם מדברים בצורה מאוד יפה'. מישהי שמכירה את הנאשמים למעלה משמונה שנים, יודעת מי הרב שחיתן את נאשם 2, מתי עתיד להיוולד בנו של נאשם 1, בעלה נכח בחתונתו של נאשם 2, אחרי שנאשם 1 אמר לה, 'אל תביאו מתנה, אני יודע שיש לך בעיות, תבואו בכיף', נמצאת איתם בקשר אינטנסיבי ואפילו הייתה מוכנה לשמש סוכנת, לדובב ולהקליט אותם, כשברור שהיא תצטרך להעיד אחר כך - איך אפשר לטעון שהיא חוששת?"
"היטבת לטעון", מחמיא השופט לסנגורית, ומנסה על הדרך לרמוז ליתר הסנגורים שאין עוד צורך להכביר במילים, אבל סניגור נוסף, עורך הדין חיים אוחנה, קם על רגליו ומבקש לדבר. "אני יודע שאני נכנס לנעליים גדולות", הוא מצביע על עו"ד סעדון. "אני מידה 34", היא משיבה לו, והצחקוקים נשמעים ברחבי האולם.
"מי שצריך היה לחשוש ולבקש הגנה הם הנאשמים מפני העדה", הוא אומר בכעס. "זו זכות הנאשמים לראות את הבעות פניה, את הצחוק והעצב שלה, הבעות הזלזול שיהיו לה, במסגרת הגנתם. לבקש ולקחת מהם סכומי עתק שהצטברו למאות אלפי שקלים, היא ובעלה לא חששו. כשהגיע העת להחזיר, או כשצריך להעיד אמת בבית המשפט - פתאום הם לא רוצים שיראו את פרצופם".
השופט קפאח מוציא את הנאשמים ואת הקהל מהאולם. הוא מבקש לדבר עם העדה ביחידות. אחרי כמה דקות חוזרים כולם לגדוש את הספסלים. ההחלטה התקבלה: העדה תעיד ללא פרגוד. רחלי נכנסת לתא, מלווה בשני שוטרים בלבוש אזרחי. את התא מקיפים גם מאבטחי שב"ס ומאבטחים של משמר בתי המשפט. דממת אלחוט שוררת באולם. האחים כחלון מביטים בה מתא העצורים, מחייכים חיוך קטן. אחד מהם כותב מדי פעם הערות לעצמו במחברת.
העדה מתמקמת בתוך התא המשוריין. לצידה אחת הפרקליטות, שמדי פעם נוגעת בכתפה ברוך. "תסתכלי רק עליי", פונה אליה השופט בקול עדין, מנסה לנסוך בה שלווה. אחר כך הוא מזהיר אותה כי עליה להעיד אמת, את כל האמת ורק את האמת.
"שמי רחלי, אני נשואה לליאור, יש לנו ארבעה בנים, מגיל שלוש וחצי ועד 17. חשוב לי לומר שהגעתי לכאן אחרי המון התלבטויות, בלי רצון להעיד, בלי רצון להכניס אף אחד לבפנים, אך הגעתי למקום חשוך, לתהום, ולא הייתה לי ברירה יותר".
התובעת, עורכת הדין נורית פרחי, פונה לעדה שלה: "ספרי לנו על ליאור, בעלך".
רחלי: "ליאור כיום לא עובד. מעולם לא היה איש עבודה. הוא מכור להימורים במשך כל השנים שאני נמצאת איתו, מזה 20 שנה. בשנים האחרונות מטופל על ידי פסיכיאטרים, היה מאושפז בשלוותא תקופה ארוכה, מוכר בביטוח לאומי לאחר ועדה שהוא עבר. סובל מחרדות וחוסר תפקוד. חוץ מליאור יש לי את הילדים. האמצעי, בן ה-13, בעקבות כל המקרים הלא נעימים שנחשף אליהם בבית, נפגע בהתפתחותו. הוא לומד בחינוך מיוחד, יש לו פחדים וחרדות".
פרחי: "איך את מכירה את הנאשמים?"
רחלי: "ליאור מכור להימורים, כפי שאמרתי. אני חייתי את חיי, היינו זוג נשוי, עד היום. עבדתי בעבודה נורמטיבית וניתקתי את עצמי מכל מה ששייך לעולם הזה. בסביבות 2014, למיטב זכרוני, התחלתי לראות קשיים, ניצוצות של בעיות בהתנהגות אצלו.
"ליאור שיתף אותי שהוא חייב להם (לבני משפחת כחלון - מ"ש) סכום כסף, והוא הפסיד באותו שבוע כסף נוסף. את הכסף הם נתנו לו במזומן. באותו זמן החוב הגיע לכ-350 או 380 אלף שקל, חלקו במזומן וחלקו בכך שנתנו גיבוי לאחרים לחוב שלו. סכום הריבית היה אז 8,750 שקל לשבוע. כשביקשתי שהריבית תהיה חודשית בסכום מסוים, אז נאמר לי שבכל חודש שלישי יש חמישה שבועות, אז זה עוד שבוע של כסף".
פרחי: "נעשה הסכם בכתב על ההלוואה?"
רחלי: "למיטב ידיעתי לא. למיטב ידיעתי, הריבית לא יורדת מהקרן (סכום החוב המקורי - מ"ש). הרי מאז כבר שילמנו את הקרן 400 פעם.
"התחלנו לגייס כסף, כי אי אפשר שלא לשלם להם. פניתי לבנקים והלוואות, באיזשהו שלב הגדלתי את הבלגן שלי, כי הייתי צריכה לשלם לבנק וגם לבנק לא היה לי כסף".
רחלי נוטלת טישיו מקופסה שמונחת לפניה, מוחה דמעה וממשיכה: "ואז אתה פונה למשפחה ומתחיל לספר סיפורים. לא סיפרנו להם הכול. התביישתי. מי שלא נמצא במקום הזה לא יכול להבין. הגעתי להליך פשיטת רגל. נאלצתי לפנות לאחות של ליאור וללוות ממנה כספים. ואז היה לנו סוג של שקט.
"אנו משלמים ריבית כל שבוע, אין ויתורים, אין הנחות בשלב הזה. שואבים כסף מכל נקודה אפשרית ויוצרים עוד בעיות. נאלצתי לרשום את הבית שלי על שם גיסתי. התחננתי בפני הוריי שיעזרו. פחדתי על ליאור, פחות על עצמי.
"ואז, כשאתה מגיע למצב שאנשים כבר לא מאמינים לך, לא ההורים, לא האחים, לא החברים - אתה הופך לקורבן כפול. גם קורבן של שאיבת כסף וגם קורבן של אנשים שלא מבינים את המקום שלך, את הקושי. הגעתי למצב שגנבתי מהארנק של אבא שלי 1,300 דולר, כי פחדתי מאוד.
"המצב הזה הביא אותי לפנות לרווחה. אתה מגיע למצב שאינך יכול לקנות אוכל הביתה, מקבל סל מזון שמונח ליד הדלת ביום חמישי, ועם זה אני צריכה לעשות שבת. מצד שני אני צריכה לשלם, כי אין לי ברירה. באפריל-מאי 2016 מתחילות היעלמויות של ליאור. ערב אחד דפיקות בדלת. הגיע אחד מהנאשמים, יחד עם עוד שני אנשים. הם חיפשו את ליאור כי הוא לא שילם. הם ישבון בסלון עם הילדים שלי.
"הרמתי את עיניי לאלוהים ואמרתי, מה עוד צריך להיות? אין לי כסף, אין לי לאן ללכת, יש לי צו עיכוב יציאה מן הארץ, אם לא – הייתי בורחת מפה. ואני רואה שאין ויתור, אין חמלה, אין שום דבר. כבר שילמנו את הסכומים כמה פעמים, כאילו די, מה אתם רוצים מאיתנו?"
רחלי ממשיכה ומספרת על תקיפה של ליאור, שהתרחשה לדבריה באוקטובר 2016. בשלב הזה הסנגורים קוטעים את הדיון. מכיוון שחומרי החקירה שנוגעים לאירוע הזה הוגשו להם באיחור, הם אינם מוכנים לקו החקירה הזה. הם קמים על הרגליים, צועקים. השופט קפאח מנסה להסות אותם ומאיים לגזור עליהם הוצאות אישיות. "עם ריבית או בלי?", צועק מישהו מהקהל. אפילו רחלי מחייכת.
הישיבה מופסקת. רחלי יוצאת אל המסדרון המאובטח, מלווה בשומריה. העצורים מוחזרים לתאי המעצר שישמשו כנראה כמעונם עוד זמן רב, שכן הדיון הבא כבר יתקיים, ככל הנראה, אחרי פגרת הקיץ. רגע לפני כן הסוהרים מאפשרים לקרוביהם להתקרב לזכוכית, לדבר איתם. טלפונים ניידים מונפים לעברם, תמונות של ילדים קטנים מאירות מהם.
אחר כך הקהל יוצא. האולם נהיה שקט. "כולם יצאו?", פותח אחד המאבטחים את הדלת הצדדית של מעבר העדים. הוא יוצא, אחריו יוצאת רחלי. "נורא מחניק באולם. אין כאן אוויר", היא ממלמלת.
