בכל שנה אני נוהג לפקוד בניו-יורק את ציונו של הרבי מלובביץ' ביום ההילולא, אולם השנה, 30 שנה לאחר הסתלקותו, בדרכי ארצה, התבוננתי במורשתו המאירה של הרבי, וחשבתי על התרופה החברתית שהוריש לנו, בפרט לקרע האזרחי שאליו נקלענו: יחס חם לכל אחד, קטן כגדול. מבט חיובי על כל אדם, גברים, נשים וילדים. גישה אישית, מכבדת ואכפתית לכל הפונים אליו - מפוליטיקאי בכיר ועד האזרח הקטן. לא חשוב העדה, המוצא, החוג, התיוג החברתי והפתק שאותו שלשל לקלפי. הגישה הזו התנהלה, תוך הבעת דעה מזוקקת בכל נושא ציבורי, לרבות נושאים רגישים. נשמע מוזר בעידן שלנו, אבל אולי אפשר אחרת?
הביטו על אלפי בתי חב"ד, שגרירויות האור שלא מפסיקות להתרחב בכל פינה בעולם, הפועלים בשליחותו ובהשראתו, ומהווים את המודל המדויק למורשת הזו. הדלת פתוחה לכולם, וכמו שישראלים רבים אוהבים לומר: "אף אחד לא בודק לנו בציציות". מיליוני יהודים עברו ועוברים במהלך השנים באותם מרכזי אור, בארץ ובעולם, ומצאו ומוצאים בהם בית חם - להניח ראש, לקבל ארוחה חמה, להשתתף בסעודת שבת וחג, להצטרף למניין, ליהנות משיעור תורה ולקבל כל שירות שרק יחפצו. והכול בפנים מאירות ובנפש חפצה.
ה"מדיניות" הזו של אלפי בתי חב"ד מאוגנדה ועד מיאמי היא מורשתו החיה של הרבי, שקיבל לאורך השנים מאות אלפי אנשים מכל סגנון אפשרי, והקפיד ללמד זכות על כל יהודי באשר הוא, גם אם דעותיו היו בצד השני של הסקאלה. הו, כמה שזה חסר לנו היום.
עם זאת, הגישה הזו של הרבי מעולם לא מנעה ממנו לוותר על הבעת דעותיו בפומבי, בפרט אם מדובר בנושאים של פיקוח נפש וסכנת יהודים - גשמית ורוחנית. הרבי השמיע את דעותיו בקול רם, ועדיין שמר על ערוץ אישי ומכבד עם כלל גווני הקשת.
והמודל הייחודי הזה הפך גם לאור לאומות העולם: תופעה מדהימה מתרחשת בציונו הקדוש - מסתבר שגם גויים גמורים רואים ברבי כתובת חמה. זר כי ייקלע בימים אלה לתורים הארוכים בדרך לציונו הקדוש בבית העלמין בקווינס לא יבין איך הסתננו לשם כאלה שרחוקים מכל סממן של "פרצוף יהודי".
אחד מהם, באחרונה, היה ראש העיר ניו-יורק המכהן, ג'ון אדאמס, שבמענה לשאלה ממי הוא מקבל השראה בבואו להנהיג את הכרך הגדול, השיב בפשטות: "אני הולך לרבי הגדול מקראון הייטס. אני הולך לקברו לעיתים קרובות, מקבל תובנות, ומוצא שלווה נפשית. הוא אמנם לא נמצא כאן פיזית בטבע, אבל אני מאמין שהאנרגיה שלו איתנו".
אדאמס לא לבד. נשיא ארגנטינה חאבייר מילי ביקר פעמיים לפני בחירתו לנשיאות בציונו של הרבי, שם נשא תפילה. לאחר שנבחר, זקף את ההישג לתפילות אלה והחליט שהיעד הראשון אליו יטוס – יהיה לרבי. לפני ימים אחדים שמע מילי על כינוס מיוחד לקראת 30 שנה להסתלקות הרבי וביקש להשתתף. החשש ממעגל אבטחה שישבש את האירוע גרם לו להסתנן כאחד האדם, ולשבת בשקט.
כשצוללים להשקפת העולם של הרבי במגוון נושאים חברתיים ואקטואליים, מבחינים שוב ושוב בדאגתו הכנה לשלום העם היהודי - בפרט בנושאים של פיקוח נפש. האכפתיות הזו באה לידי ביטוי בדרשותיו ובאגרותיו, שם ביטא את דעתו באופן נחרץ במגוון נושאים שעל הפרק, ממקום מנהיגותי, אוהב ואחראי, על פי תורתנו הקדושה. לא ממקום פוליטי, לא מאינטרס אישי ולא מחשבונאות צרה. הראיה הרחוקה של הרבי התבררה בכל פעם מחדש כמדויקת.
מה הפלא ששמעון פרס, יצחק רבין, בנימין נתניהו, יצחק שמיר ועוד אינספור מנהיגים ובכירים בצמרת הפוליטית והביטחונית, מימין ומשמאל, נהרו לחדרו הצנוע בברוקלין כדי לשוחח עמו ולקבל ממנו עצה ותושייה. המנעד הזה מספר את הסיפור כולו. זמן קצר אחרי הסתלקותו של הרבי, פגש ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, ידיד חב"דניק ורצה לבטא בפניו את חסרונו של הרבי בעיניו: "כשהרבי השמיע את דבריו ודעותיו בנושאים העומדים על הפרק – הדברים היו ברורים. לפעמים שמענו בקולו ולפעמים לא. אבל תמיד ידענו איפה המצפן נמצא. עכשיו אין לנו את המצפן".
30 שנה אחרי התאריך שנצרב עמוק-עמוק בלב שלנו, ג' תמוז תשנ"ד, כדאי שנתבונן במורשת החיה של הרבי, שמשתקפת יום-יום באלפי בתי חב"ד, וננסה להעתיק את המודל הזה למשבר החברתי שאופף את כולנו
30 שנה אחרי התאריך שנצרב עמוק-עמוק בלב שלנו, ג' תמוז תשנ"ד, כדאי שנתבונן במורשת החיה של הרבי, שמשתקפת יום-יום באלפי בתי חב"ד, וננסה להעתיק את המודל הזה למשבר החברתי שאופף את כולנו: פחות קיטוב, יותר חיבור. פחות פילוג, יותר איחוד. פחות עוינות, יותר חיבוק. ובעיקר: אהבה גדולה לכל חלקי העם שלנו, גם אם הדעות חלוקות. אין סיבה שמה שעובד לישראלים כשנפגשים יחד בחו"ל סביב שולחן השבת, לא יעבוד בישראל.
זו התרופה הטובה ביותר.
מנחם כהן הוא עורך בתקשורת החרדית
