יש להניח שבסופו של דבר תעבור תוספת הסיוע לישראל למימון מיירטים לכיפת ברזל בקונגרס האמריקני, ומיליארד הדולרים המובטחים אכן יגיעו. אבל מי שפוטר את הפרשה הזו תחת הכותרת של "הקיצוניים במפלגה הדמוקרטית עושים שרירים", או "זו השארית של נזקי נתניהו", כהודעתה של לשכת שר החוץ יאיר לפיד, עושה לעצמו חיים קלים.
בנימין נתניהו אכן גרם נזקים קשים ליחסי ישראל עם המערכת הפוליטית האמריקנית, המשותקת מזה זמן בקיטוב מרעיל. ישראל התגאתה שנים בכך שהיא נושא "בי-פרטיזני", כלומר זוכה לתמיכה משני צידי המפה הפוליטית בארה"ב. אבל כבר יותר מעשור שאין דבר כזה, נושא בי-פרטיזני. ואם הגענו לכך שהממשל משותק בהעדר הסכמה על תקציב, או שמסכה על הפנים הפכה להיות עניין לפילוג פוליטי, ישראל על אחת כמה וכמה.
לתוך המדמנה הזו פסע נתניהו ברגל גסה, שעליה מגף בצבעי הצד הקיצוני של המפלגה הרפובליקנית. זה לא התחיל בנאומו בקונגרס בעניין איראן: אפשר לציין את ארוחת הערב החגיגית שערך למועמד הרפובליקני מיט רומני ב-2012, שלא לדבר על כך ששלדון אדלסון, האיש שתרם יותר מכל האחרים יחד למועמדים שהתנגדו לברק אובמה, היה פטרונו המוצהר של ביבי.
יום אחד נצטרך לדון עם עצמנו למה מדינה עם תוצר של טריליון וחצי שקל בשנה ותקציב ביטחון של יותר מ-80 מיליארד שקל צריכה להמשיך ולקבל נדבה מעבר לים
הנאום עצמו נתפס כהתערבות לא מקובלת של ראש מדינה ידידותית, הנהנית מסיוע כספי קבוע העולה על כל מה שארה"ב מעבירה לכל שאר מדינות העולם, בנושא מרכזי במדיניות החוץ האמריקנית. בכך הסב נתניהו נזק כבד ליחסי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית, ולא פחות מזה עם יהדות ארה"ב, שרובה תומך בדמוקרטים.
אבל כאמור, זה ממש לא רק ביבי, וממש לא רק מה שמכונה "האגף הפרוגרסיבי" במפלגה הדמוקרטית, שקל ונוח לנו להאשים אותו בשנאת ישראל. לפני הבחירות האחרונות בארה"ב ביקש ממני ארגון יהודי בולט לקיים שיחת זום עם מאות נציגים דמוקרטים, ובהם חברי קונגרס מהזרם המרכזי של המפלגה. באוויר עמדה סוגיית סיפוח שטחים ביהודה ושומרון, ובקרב הדמוקרטים היה דיון ער אם במצע המפלגה צריך להופיע קישור של הסיפוח לשלילת כספי הסיוע הצבאי שישראל מקבלת.
זה לא קרה – לא הקישור, ותודה לאל ולג'ארד קושנר גם לא הסיפוח – אבל זוהי דוגמה לכך שמדובר במשהו הרבה יותר רחב, שלא משתנה גם כשראש הממשלה הנוכחי מתקבל בידידות בבית הלבן.
בקרב חוגים נרחבים של מפלגת השלטון הנוכחית בארה"ב, ולא פחות מזה בקרב חלק לא קטן של יהודי ארה"ב ובעיקר הדור הצעיר שלהם, ישראל כבר מזמן אינה מזוהה עם העם הקטן, האמיץ ומוקף האויבים שמחזיק את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. בעיניהם ישראל היא המדינה המערבית היחידה שמחזיקה עם שלם תחת כיבוש, ועושה את זה כשהיא מתודלקת בכמעט ארבעה מיליארד דולר מכספי משלם המסים האמריקני. עבורם, המרחק בין "Black Lives Matter" ל-"Palestinian Lives Matter" קטן בהרבה ממה שאנחנו מוכנים להודות.
עפר שלחצילום: הדר יואביאןלממשל ביידן אין עניין רב במזרח התיכון, כפי שגם עלה מנאומו של הנשיא באו"ם. אבל הממשלה הנוכחית, שקמה על ההסכמה שלא לעשות כלום בנושא הפלסטיני, צריכה לדעת ש"בסדר, אבל לפחות אנחנו לא ביבי" לא יספיק. לא לנושאים הפנימיים שלנו, וגם לא מול ארה"ב.
והסיוע עצמו? יום אחד נצטרך לדון עם עצמנו למה מדינה עם תוצר של טריליון וחצי שקל בשנה ותקציב ביטחון של יותר מ-80 מיליארד שקל צריכה להמשיך ולקבל נדבה מעבר לים. כל עוד אנחנו לוקחים אותה, ומבססים עליה את ההגנה האקטיבית על אזרחי ישראל ואת רוב הפריטים העיקריים שאנחנו קונים, כדאי שנהיה קשובים מאוד למה שקורה בקונגרס. מתישהו גם התירוץ של ביבי ייגמר.
- עפר שלח היה חבר ועדת החוץ והביטחון, והיום הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
