כשבועז אפלבאום מדבר על שמעון פרס, הבוס שלו במשך עשור, הוא לא נזכר ברגעים גיאו־פוליטיים כבירים או בהישגים לאומיים משני מציאות, אלא באיש המובס שפגש אחרי המהפך של 77'. "שמעון ישב לבד בחדר עבודה גדול ומלא ספרים בבית מפלגת העבודה", נזכר אפלבאום. "כל החלונות בחדר היו סגורים. כל התריסים מוגפים. והוא ישב שם בחושך, מתכנן תחבולות והוגה. בהמשך למדתי שיש לו חיבה לחדרים אפלים. הוא גם היה איש אפלולי. איש מזימות. איש בודד. מצד שני, הוא כל כך אהב את עצמו שלא היה מקום לאף אחד אחר מלבדו. אדם בלי חברים אבל עם צורך אדיר באהבה, בתשומת לב. פרס היה יכול לתת נאום מופלא בכנסת ומזכירת סיעה זוטרה תעבור לידו והוא ישאל, נו, איך הייתי? ראש ממשלת ישראל, עילוי, אחרי נאום פנטסטי פשוט חייב שמישהי שאין לו מושג מי היא תגיד לו מילה טובה! הרי זה לא ייאמן".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
מאיפה הגיע הצורך שלו באהבה?
"הוא היה ילד כאפות. אח שלו סיפר לי שבילדותם הוא הגן על שמעון ממכות. היו לו גם רגשי נחיתות כי הוא מעולם לא היה חייל. והוא ידע ששמיר ורבין מזלזלים בו בגלל זה. בבחירות המכוערות של 81' אריק שרון שאג בכל הרמקולים, 'פרס, לא היית בצבא, אז איך תוביל את ביטחון ישראל?' בסוף נמאס לשמעון והוא שלח אותי לחיים ישראלי, שהיה עוזר שרי הביטחון מאז בן־גוריון. ישראלי – ואני גם עכשיו לא מאמין שזה קרה - פתח מגירה ונתן לי מספר אישי עלום, לא יודע למי הוא היה שייך, אולי לחלל צה"ל. הייתי המום. חזרתי ונתתי את המספר לשמעון. אמרתי לו תלמד את זה בעל פה. לא ייתכן שישאלו אותך מה המספר האישי ואתה לא תזכור. הוא רק אמר, 'מספר זה מספר זה מספר'. וכששאלו מהקהל הוא זרק מספר כזה וכזה. הרי רבין אמר על שמעון שכשהוא אומר בוקר טוב כדאי לבדוק שזה לא לילה בחוץ. אבל גם השקר ההוא היה כדי שיאהבו אותו. שיעריכו אותו".
אולי הצורך שלו באהבה נבע גם מהנישואים הלא־אידיאליים עם סוניה?
"את יודעת שהוא לא היה מסוגל להיות לבד איתה? לא מסוגל! בבלפור תמיד היו אנשים. למה? היא הייתה משעממת אותו. סוניה הייתה אישה חזקה אבל לא משכילה ולא עשתה מאמץ להיות שווה לפרס אינטלקטואלית. הייתה משחקת קלפים כל יום עם מירה אברך הרכילאית. ומכניסה לפרס סיכות. פעם אחת כשהצביעה למולדת של גנדי כמין נקמה על משהו. או כשזרקה את הבגדים שלו מהבית. אחר כך היא גם סירבה לעבור לבית הנשיא".
אדם בלי חברים. בלי זוגיות טובה. היו תקופות שהיה מאושר?
"פרס לא היה איש מאושר. בן אדם שרוצה לרצות את כולם בעת ובעונה אחת הוא בן אדם אומלל. ופרס לא היה איש רע. הבעיה הכי גדולה שלו הייתה שהוא היה האויב הכי גדול של עצמו".
אחרי שנים של שתיקה, לפני כארבעה חודשים חברת הכנסת לשעבר קולט אביטל חשפה באומץ שפרס תקף אותה מינית. אתה ידעת על זה בזמן אמת?
“לא. הטענות לא הגיעו אליי. אני רק יודע בעניין קולט שכשהגענו ללשכת ראש הממשלה לא היה לנו יועץ תקשורת. שמעון הטיל עליי לדבר גם עם דן שילון וגם עם מתי גולן והם לא הסכימו. יום אחד היה לי רעיון, הצעתי את קולט אביטל. אז שמעון אומר לי, ‘למה? אתה רוצה שבמושב האחורי של מכונית ראש הממשלה יתבדר שיער בלונד?!’ ואז הוא הוריד את זה מסדר היום”.
לא הבנתי מה הבעיה בשיער בלונדיני. חוץ מזה שזו אמירה סקסיסטית.
“זה שמעון. אבל קולט מעולם לא הייתה יועצת תקשורת שלו. לגבי מה שהיה או לא היה ביניהם, היא דיברה על זה מספיק”.
מבחינה פוליטית, יכול להיות שהפספוס של חייו היה שאחרי רצח רבין הוא התעקש לא להקדים את הבחירות והפסיד לנתניהו?
"בהחלט. לו היה עושה את הבחירות אחרי השלושים לרצח רבין הוא היה ראש ממשלה, אבל הוא רצה להצליח בזכות עצמו. אמרתי לו, 'אם היו בך עשרה אחוזים מהרשע של בן־גוריון היית ראש ממשלה כל חייך'. השנאה שלו לרבין שיבשה את שיקול הדעת שלו. הוא לא רצה לתת קרדיט ליצחק אפילו כשיצחק כבר היה במרומים על הניצחון בבחירות. הוא רצה בעצמו להשיג את זה, והפסיד. והוא היה האשם היחיד. זה עצוב. נפגשתי איתו כשהיה נשיא. אמרתי לו דבר אחד: בשום פנים אל תחזור לפוליטיקה אחרי הנשיאות. כי קראתי שהוא מתכנן להתמודד שוב מול ביבי על ראשות הממשלה. זו יכלה להיות קטסטרופה. כי התדמית של הלוזר שדבקה בו הייתה מוצדקת. אמרתי לו, שמעון, בבקשה תפרוש יפה. זו הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו".
איך הגבת כששמעת שהוא נפטר?
“זה לא היה מוות דרמטי. הוא כבר היה בבית חולים. את ההלוויה ראיתי בטלוויזיה. לא הרגשתי צורך להיות שם. אבל נפער בי סדק. אני זוכר שאחרי הרצח של יצחק באתי לשבעה אצל לאה בבית. והרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק אמר לי, תשמע, הנאום של שמעון בהלוויה של יצחק היה כל כך מרגש. עניתי לו שאנשים כותבים הספדים לאחרים כמו שהם היו רוצים שיספידו אותם. ככה שמעון היה. קודם כל הוא חשב על עצמו. וכשצפיתי בהלוויה שלו חשבתי ששמעון בטח היה רוצה שיספידו אותו עכשיו כמו שרק הוא יודע. כי רק הוא ידע באמת כמה הוא היה שווה ומבריק וחריף, וכמה חבל שהוא כבר לא יכול להגיד את זה לכולם".
בניגוד לפרס, לנצח ייזכר כג'נטלמן עם גינונים אירופיים, אפלבאום הוא אחד שתמיד אמר הכל לכולם בפרצוף. גם בגיל 76 המוח שלו הוא אוצר של טריוויה פוליטית משנות ה־70 והלאה. טיפוס טווסי שמפורסם בגלל חיבתו למגפי בוקרים, ולא פחות בזכות פה גדול וארסי לרגעים, שגם כיום נותן עבודה. הפה הזה הפך את אפלבאום לאחת הפיגורות הבולטות בכוורת של פרס, בהתחלה כראש המטה של ראש האופוזיציה, ואחרי בחירות 84' בתקופת הרוטציה כראש לשכת ראש הממשלה. בתקופה שבה נערי פרס כונו הבלייזרים, אפלבאום היה עוף מוזר עם משקפי ג'ון לנון, אופי רתחני ונאמנות טוטאלית לבוס. גם כיום הוא מחייך כשנזכר בפרס המבועת מגלה שהרל"ש שלו שוב הגיע לאירוע רשמי ללא עניבת מעצבים. אבל אחרי כמעט עשור של תנופת עשייה במרכז העצבים הכי רגיש של מדינת ישראל, אפלבאום המשיך הלאה. תיפקד כיו"ר המועצה להימורים בספורט וכנשיא המכון הישראלי לקולנוע, שימש כדירקטור בחברות שונות. על הדרך כתב לא מעט ספרי פרוזה ועיון. אבל מהמרחב הציבורי והפוליטי הוא התאייד לחלוטין, למרות יכולותיו המוכחות.
רק עכשיו, עשורים אחרי שעזב את לשכת ראש הממשלה, הוא מוכן לדבר על שנותיו באחת המשרות הבכירות והתובעניות בשירות הציבורי, כשאף אחד לא ידע על ההתמכרות הבולענית שלו לאמפטמינים. אבל משהו במנגנון הפנימי שלו השתנה. "היום אני מבין שחייתי כמעט שלוש שנים במערבולת נוראה", הוא משתנק. "אתה נוסע בבוקר לעבודה ויש לך משימות ואתה צריך להצטיין. להיות הכי־הכי. גם כי שמעון דורש וגם כי יש לך מתחרים בלשכה. לראש הממשלה היו שירותים צמודים לחדר אז כששמעון לא היה הייתי נכנס לשם ומסניף. כשיש לך שירותים של ראש ממשלה", הוא אומר בציניות, "אז למה לא?"
תגיד לי אתה.
"אתה מזין את עצמך בחומרים שאמורים לעזור לך להיות הכי טוב אבל יחד עם זאת, אתה גם חי בחרדה איומה ובחשש מתמיד שלא להתגלות. אתה צריך להיות כל הזמן נורא חזק. ולא למעוד".
מתי מעדת?
"לא מעדתי כמעט שלוש שנים. איך לא תפסו אותי משתמש? כנראה הייתי מוכשר. אבל בסוף לא הייתי צריך שיתפסו אותי. התפרקתי בלי שום עזרה".
עשור קודם לכן, אפלבאום היה עדיין צעיר ותמים. מי שהיה מראשי ארגון הסטודנטים של מפלגת העבודה התקדם לתפקיד העוזר הנמרץ של חיים בר־לב. אחרי המהפך בר־לב הוא שהמליץ לפרס על הבחור השאפתני. "אני מגיע לירקון 110 אחרי ההפסד בבחירות והבניין ריק", הוא מתאר. "לפרס לא היה כוח אדם. המפלגה מרוששת. חייבת מיליונים. על יד שמעון עובד רק יוסי ביילין. אבל זה לא מספיק כי שמעון צריך גם מישהו עם כושר ארגוני וראש קריאייטיבי, ובר־לב אומר לו, אפלבאום הזה זה ראש מוטרף. תיקח אותו".
9 צפייה בגלריה
''אני תופס עכשיו באיזו סיטואציה נוראה אני חייתי''. בועז אפלבאום ויונה עטרי
(צלם: ציון ציפריס, העולם הזה)
המבחן הראשון של אפלבאום הגיע בהתמודדות של יגאל אלון מול פרס ב־80' על ראשות העבודה. "פרס לא חשש מאלון, אבל אצל רבקה מיכאלי בערב שבת, ב'סיבה למסיבה' של ערוץ 1 כשיש צפייה של 99 אחוז מעם ישראל, הגיע ידעוני בשם הרצל ליפשיץ ואמר שלפי מפת האסטרולוגיה ברור שאלון לוקח. וביום ראשון מצאתי שמעון מובס. אפור פנים. אבל היה לי רעיון".
להמציא ידעוני משלכם?
"לא. הפתעתי אותו. קיבלתי המלצה על עורך דין קבליסט ירושלמי שאני כבר לא זוכר את שמו. והוא אמר לשמעון שאם ההצבעה תיערך במרכז המפלגה אחרי 15 במרץ ולא ב־15 בפברואר כמו שנקבע, שמעון ינצח. ואז ב־29 בפברואר יגאל אלון מת ואז רבין ירש אותו, התמודד והפסיד. שמעון קיבל כמעט 80 אחוז ורבין כמעט 20".
אאוטסיידר מלידה. גדל בחיפה המפ"איניקית להורים קומוניסטים. כילד בן חמש אפלבאום צפה בדלת ביתם נפרצת לפנות בוקר ובאנשים שהפכו את בית המשפחה בחיפוש אחרי תעמולה סובייטית. "תמיד הייתי בן חורג. בגלל הקומוניזם, הפה הגדול, הישירות. שמעון אמר לי פעם אחרי ראיון שנתתי, 'אתה לא יודע להתראיין. ולמה? כי אתה אומר את האמת'".
"לפרס היו רגשי נחיתות שהוא לא היה חייל, ולרבין היו רגשי נחיתות כי הוא לא אינטלקטואל. אבל את יודעת כמה שמעון היה נותן כדי שרבין יגיד עליו מילה טובה? ומצד שני רבין פחד מפרס. כי פרס היה כל כך משוכלל וערמומי ומפתיע במלכודות שהוא טמן לרבין. הוא כל הזמן חי בחשש, כי הוא לא ידע מאיפה יגיע הבוקס הבא"
אמר האיש שרבין אמר עליו כשהוא אומר בוקר טוב תבדוק שלא לילה בחוץ.
"רבין אמר את זה לי. ושמעון אמר על רבין שהוא אידיוט כמו אבא שלו ורשע כמו אמא שלו. שמעון היה הרבה יותר משוכלל מיצחק. חריף וארסי".
מה היו שורשי הסכסוך?
"זה התחיל כשרבין היה רמטכ"ל ופרס סגן שר הביטחון. לפרס היו רגשי נחיתות שהוא לא היה חייל, ולרבין היו רגשי נחיתות כי הוא לא אינטלקטואל. אבל את יודעת כמה שמעון היה נותן כדי שרבין יגיד עליו מילה טובה? ומצד שני רבין פחד מפרס. כי פרס היה כל כך משוכלל וערמומי ומפתיע במלכודות שהוא טמן לרבין. הוא כל הזמן חי בחשש, כי הוא לא ידע מאיפה יגיע הבוקס הבא".
אומרים שפרס היה זה שהפיץ את השמועה שלרבין יש בעיית שתייה.
"שמעון לא היה היחיד שידע שלרבין יש בעיית שתייה. רבין הרי יצא עם זה בעצמו ערב הבחירות של 92' כשאמר, 'אני שותה'. מתי התחיל ההרגל שלו? כשאשכול מינה אותו לשגריר בוושינגטון. יצחק בעצמו סיפר לי. הוא בא לאשכול אחרי נאום הר הצופים ואמר לו, זהו. אני עם הצבא גמרתי. אני רוצה להיות שגריר בוושינגטון. אשכול צעק, 'מה אתה צריך את זה? אנגלית אתה יודע?' עכשיו יצחק לא ידע אנגלית. והמשקה שיחרר אותו. זה התחיל שם והוא התמכר. המשקה היחיד שפרס היה שותה היה ארמניאק".
ויין.
"יין זה לא שתייה. שמעון היה נהנתן. באוכל, בשתייה, בתרבות. אבל מה? כסף לא עניין אותו. אילו כסף עניין אותו הוא היה גדול המושחתים".
לדברי אפלבאום, אחד מהתפקידים הלא־רשמיים של ראש לשכה הוא לדעת לנקות אחרי הבוס. וטינופת לא חסרה: שערוריות משפחתיות, הסתבכויות רומנטיות, פוילע שטיקים פוליטיים וגם ניסיונות שוחד שלא פעם חומקים מעיניו של נבחר הציבור ואמורים להיעצר ברדאר הרגיש של הרל"ש. שנות ה־80 בישראל היו נעדרות קלאסה, רגולציה, פוליטיקלי קורקט או מודעות להטרדות מיניות. ואפלבאום מצא את עצמו לא פעם מקרצף טוב־טוב אחרי בכירים שמעדו. הנה דוגמה יפה: "כשלוי אשכול נסע לביקור ממלכתי במדינות אפריקה ב־66', בין היתר הוא הגיע לקניה. והנשיא רצה לתת לו פיל מתנה. אז אשכול אמר לו מצטער. יש לי פרינציפ. אני לא לוקח מתנות שממשיכות לאכול שנים אחרי זה. כשאריק שרון היה ראש ממשלה הוא אמר לי, אתה יכול לתת לי עצה? אני עומד לקבל מהמלך עבדאללה סוס במתנה. מה לעשות? סיפרתי לו את סיפור אשכול, וזה מה שהוא מסר לעבדאללה. שרון היה איש מושחת, אבל בבשרו היו טריות הצלקות מפרשת האי היווני. הוא לא חשב אפילו להסתבך עוד פעם. בטח לא בשביל מתנה שאוכלת".
פרס הסתבך פעם בדבר כזה?
"פרס כמעט הסתבך. היה איש עסקים בשם דוד בלאס שהיה תורם למפלגת העבודה, נחשב באייטיז למלך השוק האפור. יום אחד אני נכנס לחדר של שמעון ויוצא בורבה, הנהג המיתולוגי, עם תיבה ענקית ואומר, תראה מה קיבלנו. אני פותח ורואה שם שעון, לא יודע מה מחירו. מינימום 25 אלף דולר. עם יהלומים וזהב. ושמעון נסע למנוחת צהריים. מיד צילצלתי לסוניה. אמרתי לה, 'פצצת מצרר בדרך אלייך'. מספר לה במשפט. היא אמרה רק, 'סמוך על סמוך'. ככה היא הייתה. איך שבורבה נכנס עם התיבה היא אמרה לו, ‘קח את זה מיד למקום שזה בא ממנו’".
זה הרשים את פרס?
"זה גרם לפרס לתת בי אמון. וזה לקח הרבה זמן. לכל אורך הדרך יוסי ביילין היה האליל מספר אחת שלו אבל לאט־לאט הוא ראה שאני מקריב את עצמי בשבילו. הוא היה כל כך שנוא אחרי המהפך ואני הלכתי לנקות בשבילו. לגונן על שמו הטוב. אני זוכר שישבנו בבית קפה והתפתח ויכוח עם בסטיונר שאמר על שמעון דברים איומים. הלכנו מכות עד כדי כך שאורי ליפשיץ היה חייב להתערב. כוח השכנוע שלי לא עמד לי יותר אז הרמתי יד. כששמעון שמע את הסיפור הוא העריך את זה. והיה הסיפור עם המספר הצבאי שהראה לי סופית שהוא נותן בי אמון".
איך האמון התבטא?
"הוא למשל סיפר לי כשרק שנינו בחדר שמי שהייתה המאהבת שלו בשנות ה־60 זו הזמרת ריקה זראי. כשהיינו בפריז, הגיעו לחדר שני משרתים והכניסו זר שושנים בגודל של החדר הזה. מאתיים שושנים. ומכתב. שמעון פותח וזה מריקה. אז הוא עושה מהמכתב אווירון ומעיף את זה. אמרתי לו צריך להודות לה, ואז הוא אמר, 'אתה יודע שהיא הייתה חברה שלי בשנות ה־60?' ושמעון התחתן ב־45'. אולי היו עוד נשים. עזר ויצמן סיפר לי שכשהוא היה סגן מח"א ופרס היה מנכ"ל משרד הביטחון, הם היו נוסעים לפריז בענייני רכש כל חודש. ולמדינה היה כסף רק לחדר משותף. עזר אמר לי, 'כל פעם שהיינו מגיעים פרס היה שולף פנקס טלפונים ומתחיל לחייג ומסתיר ממני שאני לא אראה!’ הוא אמר שאלה היו מאהבות".
היו כמובן גם דברים ביטחוניים. השבוע נפטרה אשתו של יונתן פולארד. אתה זוכר איך פרס הגיב למעצר שלו, ב־85’?
“זה לא קרה במשמרת של פרס. אני רק יכול להגיד שאנחנו התנערנו ממנו, כדי לא להרוס את העניין שהתפתח אחר כך להיות אירנגייט. ההוראה של שמעון להחזיר עד הפירור האחרון את כל המסמכים שקיבלנו מפולארד הראתה על רצון לנקות שולחן. הוא גם בהזדמנות החגיגית הזאת נפטר מהפלופר הראשי של הסיפור, רפי איתן, שהיה יועץ ראש הממשלה אצל שמיר ובגין”.
הוא דאג יותר לפולארד או ליחסים עם האמריקאים?
“איזו שאלה. ברור שלאינטרסים שלנו אצל האמריקאים. פולארד נפל קורבן במירכאות להחלטה של פרס לא לעורר אפילו קצת את הטינה של ארצות־הברית”.
אפלבאום ובנימין נתניהו נפגשו ב־79'. מהרגע הראשון זה לא היה הרומן הישראלי הגדול. אפלבאום היה אז ראש המטה של שמעון פרס, מנהיג האופוזיציה, ונתניהו שב לישראל אחרי שסיים את לימודיו בארצות־הברית, במטרה להקים מכון מחקר לזכר אחיו הגדול יוני ז"ל, שנהרג באנטבה שלוש שנים קודם לכן. לפגישה עם פרס התייצבה משפחת נתניהו בהרכב מלא. "כשפרס היה שר הביטחון הקמנו יחד עם המשפחה את הקונספט של מכון נתניהו ללוחמה בטרור", אפלבאום נזכר. "הקשר בין פרס למשפחת נתניהו היה מיסטי ממש. הוא השיג להם את הדירה המפורסמת ברחוב הפורצים 4 בירושלים כשהם חזרו לארץ. זה היה רכוש נטוש שפרס סידר להם, ופרס הלוא הגה את אנטבה וראה עצמו פטרון של יוני והמשפחה. הם יכלו להשיג ממנו כל מה שהם רצו".
ומה הם רצו?
"עזר ויצמן כשר הביטחון אחרי פרס הפסיק את המימון למכון יונתן. הם הגיעו לפרס, כדי שיעזור להם וישיג תקציבים".
איך התרשמת מביבי אז?
גאון. פדנט. יורד לשורש העניין. לא סומך על אף אחד. הוא היה מגיע פעם־פעמיים בשבוע ונכנס מהדלת האחורית. כמו גנב. לא היה לכבודו שיראו אותו נכנס לבית המפלגה. אמר לי אב הבית, תגיד לי, למה הוא תמיד מגיע מאחור ורוצה שאני אפתח לו? אמרתי לו, 'מהיום כשהוא מגיע אתה נועל את הדלת. אם הוא רוצה, שייכנס דרך השער הקדמי'. ואני זוכר ששאלתי את שמעון, 'מה אתה חייב להם?' אמר לי, 'הלוא הפרופסור היה המזכיר האחרון של ז'בוטינסקי ואני אוכל בבחירות של 81' מעל הראש של בגין להגיע למצביעים של הליכוד'. אמרתי לו, נראה לך שהם יודעים מי זה בנציון נתניהו?!"
"ביבי לא נתן מנוחה! היה מצלצל. שולח מברקים. ורעיונות. כל הזמן! ואז הוא היה נשוי לפלייר. היא הייתה טיפוס. אישה חזקה. והוא היה אומר, פלייר אומרת. פלייר מציעה. פלייר דורשת. עד שיום אחד התפרצתי עליו ואמרתי קיבינמט מי השגריר באו"ם? אתה או פלייר?"
ההיתקלות הבאה של השניים הייתה כמה שנים אחר כך, כשיצחק שמיר ביקש למנות את נתניהו לשגריר באום. "ביבי לא אהב אותי מההתחלה. העבודה שלנו סביב עבודת המכון ב־79' לא הייתה מתואמת. לא נפרדנו כידידים ואז מצאנו את עצמנו עובדים יחד. והמזכיר הצבאי דאז בא אליי ואמר לי שמע, לא נעים לי, אבל שגרירנו - זה היה השם הקבוע של ביבי אצלנו בחצי לעג – מצלצל אליי כל הזמן ומבקש שאני אהיה איש הקשר שלו עם ראש הממשלה".
ולמה בלעג?
"כי ביבי לא נתן מנוחה! היה מצלצל. שולח מברקים. ורעיונות. כל הזמן! גם פרס קרא לו ככה. ואז הוא היה נשוי לפלייר. היא הייתה טיפוס. אישה חזקה. והוא היה אומר, פלייר אומרת. פלייר מציעה. פלייר דורשת. עד שיום אחד התפרצתי עליו ואמרתי קיבינמט מי השגריר באו"ם? אתה או פלייר?"
היינו בשלב שביבי ניסה לעקוף אותך.
"לא ניסה. עקף. אמרתי למזכיר תשאיר את זה לי. בשבועות הראשונים לכהונתו כשגריר ביבי רצה להוציא מהדורה חדשה של הספר שלו 'מקום תחת השמש' והוא רצה שתהיה הקדמה של ראש הממשלה. הוא שלח לי את הספר שלוש־ארבע פעמים כדי שפרס יכתוב. מה זה פרס, המשרת כותב (מצביע על עצמו) היו ישיבות אצלי והבלדר ממשרד החוץ מגיע עם הספר. לקחתי את הספר וזרקתי לפח האשפה מול כולם. ומישהו כנראה סיפר לביבי. אז בסוף הוא בא בעצמו עם הספר. ופרס אומר לי, 'הדואר הדיפלומטי חדל מלפעול?'
"כעבור שנה הממשלה מחליטה לעשות את עסקת ג'יבריל ולהחזיר מעל אלף ומאה מחבלים תמורת שלושה שבויים ממלחמת לבנון הראשונה: גרוס, שי וסאלם. ושגרירנו כל הזמן מתראיין תחת כל מיקרופון רענן ואומר: 'ראש הממשלה בגד בביטחון ישראל. ראש הממשלה עוכר ישראל'. אמרתי לשמעון קיבינימט, אנחנו חותכים ממנו. הוא שאל, 'ואת מי נשים במקום?' אמרתי יעל דיין. גם אישה, גם הבת של, גם אינטלקט חריף, גם נואמת. פרס אמר, 'אם אתה סוגר את זה עם שר החוץ מקובל עליי'. ישבתי עם שמיר ארבע פעמים. אז הוא אמר לי, 'על כל מילה טובה שאתה אומר על ביבי אני מסוגל להגיד 13 מילים רעות'. שמיר קלט אותו. את הנכלוליות שלו. ובכל זאת, אמר לי שמיר, ‘מה אתה מביא לי קומוניסטית?’"
אפלבאום היה מלך האקווריום בשנים רוויות סערות ופרשות ביטחוניות חמורות, כמו גם מאבקי כוח מטונפים בין יריבים פוליטיים. מלבד כיבוי שריפות וניקיון אחרי פוליטיקאים שסרחו, היה גם הדבר הפעוט הזה, שעיקרו ניהול לשכה של ראש ממשלה שחושב ששינה היא לחלשים ודורש מאנשיו מה שהוא דורש מעצמו. "זו הייתה עבודה אדירה אבל קשה נורא", הוא אומר השבוע. "כל הזמן ברקע קיים הלחץ של - את מי ראש הממשלה מעדיף. את מי הוא צריך יותר. והשעות היו אינסופיות. בגין ושמיר עזבו את הלשכה ב־13 בצהריים וחזרו למחרת בבוקר. אצלנו האורות דלקו עד שתיים בלילה. פרס אהב לעבוד בלילה ואני הייתי צריך לעמוד לרשותו 24 שעות ביממה. הוא היה מתקשר אליי הביתה בארבע בבוקר ושואל הערתי אותך? אמרתי לו מה פתאום. אמר חבל. ככה הוא היה".
מי שהכיר לאפלבאום את עולם הנרקוטיקה היה לא אחר מאסי דיין, כבר אז כישרון קולנועי עצום אבל לא פחות מוכשר גם בכל מה שנוגע להרס עצמי. "אני מקבל יום אחד טלפון מאסי שאומר לי, תקשיב, אני עומד לעשות מסיבת עיתונאים ואני מודיע שם שיש איש עסקים שכולנו מכירים, שבכל פעם שהוא בא לפרס הוא מתודלק בחומרים".
תגדיר חומרים.
"אמפטמינים. אני לא אפרט יותר מזה".
אתה מדבר על הגרסה הרפואית או על סמי רחוב?
"זו קבוצת החומרים. ואסי אומר, אני לא יורד מזה אלא אם אותו איש עסקים מעביר לי 75 אלף דולר שהוא הבטיח לי. לקחתי את הנהג והרכב, נכנסתי לשמעון ואמרתי לו, אתה חייב לשחרר אותי לשעתיים. הראש שלי מתפוצץ. ואני לא יודע מה אני עושה. אז כשהגעתי אמרתי לאסי - בוא לירושלים. הכסף ישנו. אילתרתי. עזר ויצמן הדוד שלו בדיוק יושב מחוץ לאקווריום! ישר אני לוקח את אסי אליו. אני מספר לעזר בכמה מילים מה קורה ושאם אסי לא יקבל כסף הוא יכול להזיק לנו ביטחונית. עזר אומר יש רק פתרון אחד, ומרים טלפון למיליונר נדבן שהיה הפטרון שלו, והוא דאג להכין צ'ק של 75 אלף דולר, זה מגיע לאסי וסותם לו את הפה".
ומתי אתה מתחיל לגלות עניין בסמים שאסי עושה?
"אחרי הסיפור ההוא. היו לי חיים פרטיים נוראיים. בת הזוג שלי הייתה קנאית. עקבה אחריי לראות שאני לא נפגש עם נשים אחרות. אם היא הייתה דופקת על הדלת בארבע בבוקר ולא הייתי פותח, היא הייתה רצה למשטרה להגיד שהתאבדתי. אז צילצלתי לאסי, וקניתי ממנו חומרים".
התחלת להשתמש בחומרים בגלל החברה הקנאית? לא בגלל הלחץ בעבודה?
"אתה רוצה לעמעם את מה שקורה בבית. החומרים האלה ממריצים אותך לעבוד וליזום. אבל כשההשפעה פגה אתה גמור. זה נהיה חלק מסדר היום שלי. מצד שני חייתי כל הזמן בפחד איום שיגלו ושהבוס שלי, שנותן בי אמון טוטאלי, ידיח אותי כי אני סחיט וסיכון ביטחוני. הייתה לי קשית דקה שדרכה הייתי מסניף בבית השימוש בעבודה. והיו ישיבות אצלי בחדר של כל מיני אנשים שהייתי שולף את הקשית ומתחיל לשחק בה מול כולם. אף אחד לא שאל אותי מה זה".
זה ממש אקטינג אאוט. אולי רצית שיתפסו אותך?
"אני התגריתי בעצמי, בסכנה. אני אוהב ללכת על הקצה".
בועז, למה אתה בוכה?
"כי אני תופס עכשיו באיזו סיטואציה נוראה אני חייתי. מה עשיתי לעצמי. הייתי שנים בחרדה איומה".
אסי דיבר על זה שהקוקאין עלה לו סכום עתק בסדר גודל של כמה דירות. הגעת למצב דומה?
"לא, לא. אצלי זה היה מאוד מאופק. גם לא הייתה לי רות דיין שתכסה לי את החובות. ידעתי שאם אאבד שליטה אני אקפוץ מהחלון. ואני פריק קונטרול. רק ההסתרה עלתה לי בתעצומות נפש אדירות".
לא חששת שהאיש שאתה קונה ממנו סמים, שבמקרה הוא קרוב משפחה של ויצמן ודיין, יגלה את הסוד שלך?
"לא פחדתי מאסי. החזקתי אותו בביצים בעניינים אחרים, ולא אפרט מפאת צנעת הפרט. למזלי אצלי זה נגמר אחרת: החלפתי התמכרות בהתאהבות באישה. ואז שערי השמיים נפתחו ויותר לא חזרתי אחורה".
