הקואליציה הפילה אתמול (רביעי) הצעת חוק של ח"כ מירי רגב להחמרת הענישה נגד אנסים. "גזרתם קופון פוליטי על הנאנסות, על הנכים, על הלוחמים, על החלשים", זעמה בתגובה רגב. אותה רגב שרק יומיים קודם כן קראה לחבריה למפלגת הליכוד בישיבת הסיעה להימנע מלהצביע בעד חוקים שמעלה הקואליציה, גם אם הם קשורים בנשים מוכות, בנכים או במקרי אונס. סיפור תנ"כי או מערכון של "ארץ נהדרת"? כל התשובות נכונות.
בשיעור האזרחות שקיבלנו השבוע למדנו שאלימות כלפי נשים מעניינת את רגב רק אם היא משרתת מטרה גדולה יותר: להביא את הליכוד לשלטון. הפלת החוק שלה אתמול מראה שהיא לא רוקדת את מחול השדים הזה לבד, שכן אלימות כלפי נשים מעניינת את הקואליציה רק אם היא משרתת מטרה גדולה יותר: לא לתת במה למירי רגב.
ייתכן שההצעה הזו של רגב, יום אחרי מה שייזכר כ"נאום כאב הבטן" שלה, הועלתה רק כדי להביך את הקואליציה; להסיט את האש מהתבטאות אומללה שהיא יריקה בפני הציבור. זו גם אופציה, אבל זה לא באמת משנה. הקואליציה נפלה בפח, ואנחנו האזרחים שוב בתפקיד הפסולת. למירי רגב אין כאבי בטן מקורבנות אונס, וגם לכל היתר. בגדול, לא יהיה זה מוגזם להגיד שבכל הקשור לקורבנות אלימות מינית, ממשלת ישראל לא סובלת מקיבה רגיזה. תשאלו את אלון קסטיאל, שבקרוב יוכל לחזור לרקוד על הבר.
אין זה חדש שבפוליטיקה יש מידה רבה של ציניות. שפוליטיקאים הופכים בעיות אמיתיות של אנשים אמיתיים לכלי שבאמצעותו יוכלו לצבור הון ומעמד, וגם לאמצעי שליטה, דיכוי, הפחדה ושיסוי. אך כשפוליטיקאיות הופכות בעיות אמיתיות של נשים אמיתיות לבדיחה – ובכן, על זה אמרה מדליין אולברייט ש"ישנו מקום מיוחד בגיהנום השמור לנשים שאינן עוזרות לנשים אחרות".
מירי רגב במליאת הכנסת
(צילום: ערוץ כנסת)
35 נשים יושבות בכנסת ה-24 של מדינת ישראל. אני תוהה אם כל אחת מהן יודעת שהכיסא שעליו היא יושבת הוא כס מחאה. שכל כיסא שהן תופסות הוא תפיסת מקום במרחב הציבורי, מרחב שממנו נשים הודרו ונמחקו בשיטתיות במשך מאות שנים. שהכיסא הזה, שמאפשר להן להשמיע את קולן, וזה לא משנה בכלל מטעם איזו מפלגה – הוא תנועת נגד. הוא מחאה פוליטית. הוא התנגדות למובן מאליו.
רתם איזקצילום: גיא כושי ויריב פייןהמובן מאליו, כמובן, הוא כיסאו של הגבר, שקולו, הווייתו וחוויותיו כגבר וכאדם מעולם לא צומצמו או נמחקו, מעולם לא הוטלו בספק או דרשו הסברים. הוא האבטיפוס, הנורמה, אל מול האישה – שהיא האחרת, החריגה. קולה של אישה בפוליטיקה – כמו קולה של אישה באמנות, בכלכלה, ברפואה, בתקשורת – הוא קול מחאה שמתנגד למחיקת נשים מהמרחב. וכשחברות כנסת לוקחות את הכיסא הזה, שנושא משקל היסטורי, חברתי, תרבותי ואישי, והופכות אותו לעוד כיסא במשחק הכיסאות של ההישרדות הפוליטית – הן חוטאות חטא כפול ומכופל. הן מפנות עורף לעצמן ולבנות מינן, לנשים שלאורך ההיסטוריה האנושית נאבקו כדי להישמע, כדי לתפוס מקום, כדי לא להימחק. הן שוכחות את מה שנשים יודעות על בשרן: כולנו באותה סירה. כולנו באותה סיעה.
כשנשים נמחקות, בעיותיהן לא יוצרות כאבי בטן. הן נאנסות ונרצחות, מוכות ומוטרדות, מנוצלות ולא מתוגמלות. זוהי הנורמה, זהו המובן מאליו. "ככה זה", אומר לנו העולם, ומנרמל את כל מה שרקוב. תפקידה של מירי רגב, לצד כל מי שתופסת כיסא בבית הנבחרים, הוא לזכור שקולן הוא התנגדות למובן מאליו. לקדש את הכיסא ואת המעמד, ואז לתפוס את הבטן מרוב שהכל כל כך, כל כך כואב.
- רתם איזק היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
