המרכז הפוליטי הוא מקום מעצבן. הוא גם המקום המושמץ ביותר, וגם המקום החשוב ביותר. הוא מושמץ, משום שהוא, רחמנא ליצלן, רגל פה ורגל שם. לא החלטי. לא נחרץ. מגומגם. והוא החשוב ביותר, משום שלשמאל אין מונופול על האמת וגם לא לימין. הוא חשוב משום שגם לאלה וגם לאלה יש טענות ראויות, ויש צורך בעיוורון, שמכונה לעיתים "נחישות" או "נחרצות", כדי לא להבין שהימין צודק וטועה והשמאל צודק וטועה. השמאל עיוור לחלוטין לסרבנות הפלסטינית ולהערכה הוודאית שמדינה פלסטינית, מוקדם יותר מאשר מאוחר, תעבור לשליטת החמאס ו/או איראן. והימין עיוור לאסון הזוחל של מדינה דו-לאומית שהוא יוצר בעצם מעשיו. עוד אביתר ועוד חומש, ומדינה אחת גדולה תהפוך לעובדה שאין ממנה חזרה.
האישים החושבים ביותר בשיח הציבורי בישראל נמצאים במרכז. זה כולל אישים כמו גיורא איילנד ורון פרושאור ועמוס גלעד ועמוס ידלין ויעקב עמידרור ופרופ' מאיר בוזגלו וד"ר מיכה גודמן, ויש עוד, שחורגים מהקופסאות של "שמאל" מול "ימין". המרכז הפוליטי תפוס כרגע על ידי יש עתיד ויאיר לפיד, אף שתעמולת הימין זורקת אותם לשמאל. אבל לאף אחד אין מונופול. ואם יש עוד תנועת מרכז - צריך לברך עליה.
על הרקע הזה, האיחוד החדש בין כחול לבן לתקווה חדשה, צריך להיבחן בזהירות. משום שקשה לומר שמדובר במפלגת מרכז. השר זאב אלקין, אפשר להזכיר, איים ב-2020 בפירוק ממשלת האחדות אם כחול לבן תכשיל את הסיפוח. זו לא הייתה בדיוק ממשלת אחדות. זו הייתה ממשלת ימין, בתוספת כחול לבן. זכותו כמובן של אלקין לתמוך בסיפוח, מלא או חלקי, אבל זה ברור שאין שום מכנה משותף רציני בין מי שתומך בסיפוח לבין מי שמתנגד. פשוט אין.
עמדותיו של השושבין המרכזי של האיחוד, השר גדעון סער, אינן שונות. בימיו בליכוד הוא היה באגף הימני של המפלגה. העמדה העקרונית שלו לא הסתפקה בסיפוח, אלא גם ב"לבנות בכל מקום בארץ ישראל". אז נכון שסיפוח לא עומד על הפרק, וגם לא הסכם שלום כלשהו בין ישראל לפלסטינים, ואפילו לא משא ומתן. ועדיין. העניין הפלסטיני היה ונותר הנושא המרכזי שעומד לפתחה של מדינת ישראל, וההורדה שלו מהשולחן היא אשליה מסוכנת. סַפּרוּ למשפחות 19 הנרצחים בגל הטרור האחרון שהנושא לא קיים. ספרו לחוטפי האבנים ומטחי היריות בדרכי יהודה ושומרון. ספרו לאלפי החיילים ששומרים עלינו 24 שעות ביממה. ממי הם שומרים עלינו? מחייזרים?
יש בשורה חיובית בעצם העובדה שבעלי עמדות מנוגדות מסוגלים לשבת ביחד ולשתף פעולה. מפלגת אחדות עוד לפני ממשלת אחדות. זה בהחלט עדיף על תשפוכת של נאצות ושנאה. העניין הוא שיש עוד נושאים. כך, למשל, הנושא המשפטי עמד במוקד ארבעת סיבובי הבחירות הקודמים, והוא לא ייעלם בסיבוב הבא עלינו לרעה. וכאשר יו"ר המפלגה המאוחדת, בני גנץ, חוזר ואומר שהוא מחויב ל"שמירה על שלטון החוק" זה נשמע נפלא. מי נגד? אבל אלה מילים שהן קוד ידוע ושחוק לשמירת האוליגרכיה המשפטית על מכונה, ללא שום רפורמה. הרי כך מחמירים את הפגיעה בשלטון החוק. הרי גם סער וגם אלקין החזיקו באופן עקבי בעמדות התומכות ברפורמות. ורוב הציבור, כולל חלק לא קטן מהשמאל, תומך ברפורמות. אז מה עכשיו? הנצחת שלטון האוליגרכיה? זהו?
מפלגות מרכז היו ויהיו. אחת מהן, קדימה, הייתה אפילו מפלגת שלטון. אבל הן התפרקו בעיקר משום שבסופו של דבר לא היה להן עמוד שדרה אידיאולוגי משותף. מצעים הם דבר יפה, אבל הם בוודאי לא תחליף להצגה מעמיקה יותר של עקרונות בתחומים מרכזיים, כולל מערכת המשפט והסוגייה הפלסטינית. אפשר למרוח חלק מהאנשים חלק מהזמן, עד שצצה המחלוקת הראשונה, והמפלגה מתפרקת.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיהמפלגה המאוחדת כוללת אנשים רציניים וראויים. הם אמרו דברים, גם אחד נגד השני, שעכשיו ישמיעו לנו אותם שוב ושוב. אבל לא שם הבעיה. הבעיה היא שדבק מגע אין שם. והתנגדות משותפת לבנימין נתניהו היא בקושי דבק פלסטיק קצר מועד. וגם כאשר יש הסכמה בנושא אחד, שמפלג את החברה הישראלית, עדיין יש תהום בנושאים הרבה יותר חשובים.
למרות הכל ואחרי הכל, יש משהו חיובי באיחוד החדש. משום שאחת המשימות החשובות במצב של כמעט תיקו בין הגושים, היא להימנע מאובדן קולות, בגלל רשימות שכמעט, רק כמעט, עברו את אחוז החסימה. זה עלול לגרום לכך שלמרות שיותר מצביעים תמכו בגוש מסוים, הגוש הנגדי יזכה ברוב. ואם כחול לבן ותקווה חדשה הצליחו להתחבר, אז זה התור של העבודה ומרצ, שבהרכבים הנוכחיים שלהן - ספק אם יש עוד מישהו שמוצא את ההבדלים ביניהן.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
