"גם בפעם ה־20, ואם את רוצה שאדייק אז גם בפעם ה־30, המראה של החניכים מעיפים את הכובעים, רעם מטוסי האווירובטיקה החותכים את השמיים והמשפחות שעל הטריבונות עם שלטי הענק, מרגש אותי מאוד", אומר אלוף משנה י' , טייס, מי שהיה בתפקידו האחרון מפקד בסיס בחיל האוויר, ועדיין עושה שירות מילואים.
רק שהפעם הייתה לי סיבה טובה נוספת להתרגשות גדולה: נ', בתו הבכורה, לא רק סיימה את הקורס כנווטת קרב לפני שבוע. היא גם נבחרה, בפעם הראשונה בתולדות חיל האוויר, לחניכה מצטיינת במגמת קרב. זו שעמדה בשורה הראשונה, מתוחה כמו קפיץ: היחידה שראש הממשלה, עדיין נפתלי בנט, ענד לה את כנפי הטיס. "הוא שאל מאיפה אני, עניתי לו, והוא אמר שהוא מאוד גאה בי". אומרת י'. וזהו? אני שואלת, "כן. שיחה קצרה מאוד. גם חברים שלי היו צריכים לקבל כנפיים, והמפקדים שלנו חיכו שהוא יסיים. כל הטקס היה מאוד מרגש. אחרי שלוש שנים שבהן צעדנו במסדרים של קורסים אחרים, הגיע התור שלנו".
ואחר כך?
"אחרי הטקס נפגשנו עם המשפחות והחברים והיה טקס נוסף, בפורומים המשפחתיים, שבו האמהות ענדו למסיימים את הכנפיים".
לא רוצים להחמיץ אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
נ' היא דור שלישי במשפחה שלמרבה הצער, מטעמי צנזורה, אי־אפשר לנקוב בשמה, שם שיכול היה להנפיק כותרת נפלאה. דור שלישי וטייסת חמישית. ח', הסבא שלה ואביו של י', היה טייס, וכך גם שני אחיו, הדודים של י' ־ א' וא'. שלושה אחים שעשו היסטוריה בזמנם, כשסיימו בזה אחר זה את הקורס, כולם כטייסי קרב. ומלבד ח', כולם, על נשותיהם, הילדים והנכדים, היו שם ביום חמישי שעבר בטקס הסיום של נ', על אזרחי. שני הדודים של י', א' וא', היו נרגשים לא פחות ממנו. ועדיין, הייתה להם צביטה בלב. "מה שעצוב לנו", אומר אחד מהם, "זה שח', שנפטר ב־2010, בן 66 בסך הכול, לא זכה לשבת שם איתנו, לראות את הנכדה שלו ממשיכה את המסורת. יומיים אחרי הטקס הייתי בקיבוץ ועליתי לקברו, ומבחינתי זה היה סוג של סגירת מעגל".
"סבא שלי נפטר כשהייתי בת עשר", אומרת נ' בראיון, "הוא היה סבא שמאוד אהבתי, וגם היה מאוד מעורב בגידול שלי. כמובן שידעתי שהיה טייס, אבל אני לא יכולה לומר שזה היה מאוד נוכח בילדותי. רק בקורס למדתי מה הוא עשה. וכן, יש תחושה של צער, למרות שעברו הרבה שנים מאז. אבל שמחתי שהאחים שלו היו שם".
"זה לא היה חלום ילדות שלי", היא מוסיפה, "מה שהיה חשוב לי כשהתגייסתי זה לעשות משהו משמעותי, וכשהגעתי לקורס הבנתי שזה המקום שלי, ועם הזמן הרצון שלי להצליח הלך וגדל".
קצת מפתיע שזה לא חלום ילדות של מי שגדלה בבית שחיל האוויר נוכח בו כל כך.
"נכון שזה היה מאוד נוכח בבית. זה היה סוג של נושא מסביב לשולחן, מן שיח חיל אווירי כל הזמן, שכולם מכירים את המושגים ואת השפה. אבל אני חושבת ששמתי לב לזה יותר רק אחרי שהגעתי בעצמי לקורס וגיליתי שאני יכולה לדבר עם אבא שלי ועם האחים של סבא שלי, לספר מה היה בטיסות, להתייעץ איתם, והם מיד יבינו על מה אני מדברת. ובאמת דיברתי ושיתפתי אותם בחוויות מהקורס".
הרגשת שזה מה שמצפים שתעשי? שזו מורשת שאת צריכה להמשיך אותה?
"לא ממש. אבל אני חושבת שלראות את אבא שלי עובד קשה ומגשים את עצמו בכל זאת השפיע עליי. גדלתי חלק מהשנים בשיכון בבסיס, וזה היה סביבי כל הזמן, עם מסדרי הכנפיים שהייתי הולכת אליהם כל שנה עם אבא שלי. אז אני זוכרת שנהניתי מהמופע, אבל לא היה מצב שאמרתי לעצמי, 'יום אחד גם אני אעמוד שם'".
יכול להיות שזה בגנים, ויכול להיות שאם נולדים לתוך זה, אז אין ברירה. כך או כך, המשפחה הזו שוברת שיאים. מה שברור הוא שההורים של ח' ושני אחיו, שרה ואברהם, שניהם ניצולי שואה שמשפחותיהם נשרפו בכבשני הנאצים, לא העלו על דעתם שכך יתגלגל הסיפור המשפחתי שלהם.
שרה עלתה לארץ ב־1935 יחד עם שתי אחיותיה. הבכורה שבהן הגיעה ראשונה במסגרת תחרויות המכביה, ודאגה ששתי אחיותיה האחרות יבואו בעקבותיה כששמיה של אירופה כבר התקדרו בענני המלחמה שתבוא. שאר בני המשפחה שלהן, שלא הספיקו לעזוב בזמן, נרצחו על ידי האוקראינים בכפר הקטן שבו חיו.
האחיות היו בשנות העשרים המוקדמות לחייהן כשהגיעה הבשורה המרה. שרה כבר הייתה בקיבוץ בצפון שאליו הגיעה זמן קצר לאחר שירדה מהאונייה שהביאה אותה לארץ. אברהם גויס לצבא הפולני, וכשזה קרס, ברח לרוסיה, והתנדב לצבא אנדרס שנלחם עם בנות הברית. איתו הוא הגיע לאיראן, פרס באותם ימים. משם נשלח לעזה, וכשהגיע לשם, הצליח לערוק, לברוח לישראל, להגיע לקיבוץ הצפוני, לפגוש שם את שרה ולהינשא לה.
שניהם מילאו שורה של תפקידים בקיבוץ. שרה, בין השאר, התנדבה לרדת למפעלי ים המלח, ולבשל לפועלים שם. היא בישלה גם לסבא של המלך חוסיין, שהגיע לביקור במפעל. בהיסטוריה המשפחתית מוקדש פרק מיוחד לקשר שנוצר בינו לבינה, עד כדי כך שהוא הזמין את הבשלנית הצעירה לשוט עימו בנחל ארנון. "היא הייתה מהדמויות היותר קשוחות בקיבוץ", אומר י', "וסבא היה חייל ממושמע שלה. בבית תמיד אמרו שאם היה קורס לסבתות פולניות, היא בוודאי הייתה מפקדת הקורס".
אברהם נפטר בגיל 93, שרה נפטרה בגיל 97, ושניהם זכו לראות את שלושת ילדיהם, שנולדו בקיבוץ, מגשימים את חלומם של הניצולים, מתגייסים לצבא ומסיימים בזה אחר זה את קורס הטיס. הם זכו גם לחגוג כשי', הנכד שלהם, סיים את הקורס. "סבא שלי נפטר ביום שבו מוניתי לפקד על טייסת", הוא אומר.
ח' היה מי שסלל את הדרך במשפחה, כשסיים את הקורס ב־1966. "הוא היה", אומר י', "אחד הטייסים היותר צעירים במלחמת ששת הימים. שני אחיו, א' וא', סיימו את הקורסים בתקופת מלחמת ההתשה, ובמלחמת יום הכיפורים שלושתם כבר היו באוויר. ח' היה טייס פנטום, שני אחיו היו טייסי מיראז', ושלושתם היו בטייסות החוד של חיל האוויר באותם ימים".
באחת הטיסות של א' כבה המנוע. הוא צנח על עץ לימון, המטוס צלל בשכונה שהיו בה בתי כנסת ספרדי ואשכנזי - והתרסק לתוך הספרדי. הבדיחה שרצה הייתה שגם חיל האוויר דופק את המזרחים. "זה לא הצחיק אז", אומר י', "ולא מצחיק היום, אבל מה שחשוב הוא שחיל האוויר בנה שם בית כנסת חדש"
ח' נשאר בצבא ופרש ב־1987 בדרגת אלוף משנה. האלוף בדימוס רן גורן כתב עליו בספרו: "הוא ניחן בחוכמת המעשה, כושר ארגון וחריצות. כל משימה שנטל על עצמו ביצע בלי להתפשר על ביצוע פחות ממושלם. במלחמת יום הכיפורים התגלה כלוחם אווירי מהמעלה הראשונה. אמיץ, קר רוח, בז לסכנות, חד וממוקד".
בתקופה שבה שירת בבית הספר לטיסה, הספיק ח' להדריך לא רק את שני האחים הצעירים שלו, אלא גם את בנו י', שמספר: "כשהייתי בקורס הוא עלה איתי לשתי טיסות. לא בטוח שזה היה כורח הנסיבות, אני מניח שזה נעשה לצורך הקוריוז, אולי כדי להשאיר עוד צילום היסטורי באלבום חיל האוויר. בכל מקרה, כשירדנו הוא הקפיד לתחקר אותי בחומרה, בדיוק כמו שעשה לשני האחים שלו". ח', אגב, היה מדריך טיסה גם של שניים ממפקדי חיל האוויר: אליעזר שקדי ועדו נחושתן. אחד מהטייסים הידועים בחיל, שזכה לקבל הדרכה במהלך הקרוס משלושת האחים, שאל בסיומו של אחד התרגילים: "מה קורה פה, כל האחים עליי?".
כמה שנים אחרי ח' התגייס גם הראשון מבין שני האל"פים. באחת מטיסות האימונים שלו כבה המנוע זמן קצר לאחר ההמראה משדה התעופה ברמת דוד. א' פלט את עצמו, צנח על עץ לימון בעיר הסמוכה לבסיס וילדים שגרו בסמוך סייעו לו, פצוע עם שברים בצלעות, לרדת מהעץ. המטוס עצמו צלל לא רחוק משם, בשכונה שהיו בה בית כנסת ספרדי ובית כנסת אשכנזי. הוא התרסק לתוך בית הכנסת הספרדי, ובמזל גדול איש לא נפגע, אבל הבדיחה שעפה בעיר, לא ממש מוצלחת, יש להודות, הייתה שגם חיל האוויר דופק את המזרחים. "זה לא הצחיק אז", אומר י', "וזה לא מצחיק היום, אבל מה שחשוב הוא שחיל האוויר בנה בית כנסת חדש לתפארת המתפללים".
4 צפייה בגלריה
נובמבר 2020: נ' עם אביה י' (בסרבל) והדודים א' וא', על רקע מטוס הרקולס
(צילום: אלבום פרטי)
שני האחים היותר צעירים של ח' פרשו זמן קצר אחרי שהשלימו את שירותם, אם כי המשיכו לעשות מילואים עשרות שנים אחר כך. אחד מהם שימש עד גיל 67 כמדריך בבית הספר לטיסה.
א': "בתחילת שנות ה־70 היינו המשפחה היחידה ששלושה מבניה סיימו את הקורס במגמת קרב. כאות הוקרה הזמין מפקד החיל, אז האלוף מוטי הוד, את ההורים שלנו אליו, ללשכה. יצא שבאותו יום בדיוק עשיתי סולו ראשון באורגן, בטייסת 113. במטוס הזה גלגל האף בולט למעלה ושני גלגלי הצד שלו יותר נמוכים. זה חייב נחיתה בתצורה מיוחדת שבה אסור שגלגל האף ייגע ראשון במסלול. רק שכמו שקורה לפעמים בסולו, נגעתי עם גלגל האף במסלול. זה הקפיץ את המטוס, ומתוך אינסטינקט דחפתי את הסטיק קדימה והאורגן נסק. כשניסיתי פעם שנייה, שוב נגעתי עם גלגל האף ראשון במסלול. במגדל צעקו לי 'סטיק לבטן, סטיק לבטן'. כשכבר ביצעתי את זה האווירון איבד את התאוצה שלו, נפל כמו אבן, ושני הגלגלים הצדיים נכנסו לכנפיים. וכך, כשבכל חיל האוויר מספרים איך דפקתי את המטוס, הגעתי לטקס. ומה שנשאר זו התמונה של ההורים שלי עומדים בחיוך גדול ליד מוטי הוד, שני האחים שלי, אחד כבר סרן, השני סגן, לידם, ואני עם דרגות סג"מ עומד כפוף עם הפנים בתוך הרצפה. כי ככה זה, מיד אחרי קורס טיס אתה חושב שאתה מלך העולם, ואז מתברר לך שזה לא כך.
"וזה לא היה סוף הסיפור. בהמשך, כשהייתי אמור לבצע טיסות מורכבות יותר, ראיתי על הלוח שיפתח ספקטור, אז כבר מפקד טייסת, אמור להיות המדריך שלי. כשנחתנו הרגשתי נוח עם עצמי עד שגיליתי שהוא כתב עליי 'מתחת לממוצע או נכשל'. להפתעתי, גם למחרת נקבעה לי טיסה איתו, והפעם, כשירדנו הוא כתב 'טיסה שנייה – נכשל'. הייתי בטוח שבזה גמרתי, רק שלטיסה השלישית עלה איתי מי שהיה סמ"ט א', עמרי הופמן, שמאוחר יותר שינה את שם משפחתו לאפק. 'תירגע, הכול בסדר', הוא אמר לי, והחזיר אותי לתלם. עד היום אני לא סובל את ספקטור, לא יכול לסלוח לו, כי יש ימים כאלה, ורק למעטים הכול הולך חלק. אז מה הלקח? הלקח הוא הערכים שההורים הנחילו לנו: לא לוותר, להתעקש גם כשקשה, לשאוף להכי טוב. זה היה נכון לגבינו, והיה נכון לגבי י', הבן של ח', וזה נכון לגבי נ'".
גם י', אבא של נ' שהתגייס ב־1987, מסכים שאלו הערכים עליהם גדל. "נולדתי במשמר הנגב, ב־1969, כשאבא שלי שירת בחצרים. אחר כך עברנו לרמת דוד, ומאוחר יותר לתל נוף ושוב לחצרים. רק בכיתה ט' חזרנו לקיבוץ הצפוני. כך שכמעט כל הילדות שלי הייתה תחת כנפי טיסה. עד כדי כך שידעתי לזהות מטוסים ברבע מבט. אני חושב שאני החניך היחיד בהיסטוריה של חיל האוויר שקיבל פטור מקורס זיהוי מטוסים ונשאר באוהל לנוח".
י', שגם סיים את הקורס כחניך מצטיין, אומר שהוא "לא מתרשם שדבק בבתו החיידק, שהיא הייתה מכורה לעניין מגיל צעיר. אני לא זוכר שגילתה התעניינות. היא למדה בתיכון, השקיעה הרבה מאוד בספורט, והייתה אלופת הארץ באחד מסוגי קרבות המזרון. היא הייתה גם אחת משלוש הבנות בארץ שהצטיינו במשחקי הקובייה ההונגרית, שזה אגב, מבחינתי, היה סימן שהיא תסיים את הקורס".
4 צפייה בגלריה
נ' אחרי סיום הקורס. ''ידעתי שאני מועמדת לחניכה מצטיינת, אבל לא האמנתי שאקבל את זה''
(צילום: חיים הורנשטיין)
מה נחשב יותר, אני שואלת את נ', שממעטת לספר על עצמה, ומשאירה את הבמה לבני משפחתה: כנפי טיס או מדליה אולימפית? "אני החלטתי שאני לא רוצה להמשיך עם הספורט והייתי מאוד שלמה עם זה", היא אומרת, "אבל כל הישג בענף הזה שאני שומעת עליו, ממלא אותי שמחה, ואני שמחה על כל מדליה שחברות שלי, שהתאמנו יחד, משיגות".
הקורס עצמו, היא מודה, היה קשה. "כמעט אין שלב שלא היו בו קשיים. בשלב הבסיסי, הכי מאתגר היה נושא הניווטים, ושם גם למדתי איך מתמודדים עם תחושת קושי. לפספס את הנ.צ. ולמרות זאת להמשיך, ולהתעקש למחרת מחדש. אם בהתחלה למדתי צורות של נחלים והרים, ולמרות זאת לא הגעתי לנ.צ., אז בפעם הבאה כבר הוספתי גם את הערכת המרחקים. ומכיוון שהייתי ספורטאית לפני הקורס, הפן הפיזי לא היה קשה לי. מה שלמדתי אז היה לתחקר ולהמשיך למרות הכישלון.
נ': "הכי קשה היה כשהוחלט שאהיה נווטת ולא טייסת. זו הייתה בשבילי הפתעה גדולה. היו כמה ימים של התלבטות. התייעצתי בעיקר עם אבא שלי, ומה שהוא אמר זה שחשוב שאמשיך. אחרי כמה ימים החלטתי להישאר"
"והכי קשה", היא אומרת, "היה כשהוחלט שאהיה נווטת ולא טייסת. לא תמיד אנחנו יודעים מה היכולות שלנו וזו הייתה בשבילי הפתעה גדולה. היה לי קשה לקבל משהו שלא תיכננתי ולא שאפתי אליו. אז היו כמה ימים של התלבטות, בעיקר במאמץ להבין מה אני רוצה, והאם אני רוצה להישאר בתחום הזה. התייעצתי בעיקר עם אבא שלי ומה שהוא אמר זה שחשוב שאמשיך, ובאמת אחרי כמה ימים החלטתי להישאר. חשבתי שזה שהגעתי לקורס זה כבר דבר שהוא לא מובן מאליו ושאני צריכה להמשיך".
חניכה מצטיינת הייתה המטרה הבאה.
"זו השאיפה תמיד".
שלך?
"כן, כנראה".
הופתעת כשנבחרת?
"בסוף הקורס, כשזה התברר, זו הייתה הפתעה. למרות שלאורך הזמן משקפים לנו את מצבנו. כך שידעתי שאני מועמדת, אבל לא האמנתי שאני אקבל את זה".
ומה הייתה התגובה הראשונית שלך?
"הודעה להורים. כתבתי להם שנבחרתי".
נשמע מאופק מאוד.
"כן, אפשר לומר".
יחד עם נ' סיימו את הקורס הנוכחי עוד שתי בנות, שתיהן במגמת מסוקים, והשמות של שתיהן, כמה לא מפתיע, מתחילים באות נ'. לא מפתיע, כי בחיל האוויר אומרים שסטטיסטית מתברר שנ' ות' הם ה"שמות" המובילים בין בוגרות הקורס.
"הרגשנו שוות בכל", אומרת נ', "ואני חושבת שאנחנו תוספת מאוד חשובה לחיל. ככל שיגיעו יותר בנות לגיבוש, ככה תהיינה יותר בנות בצוותי אוויר".
ושם את רואה את עתידך, בחיל האוויר?
"כרגע קשה להגיד. זה שלב מוקדם להחלטה כזו, אבל אני רוצה להגיע הכי רחוק שאני יכולה. ואם אמצא את עצמי בתפקידים פיקודיים, אז אשמח".
לנ' אח, גם הוא מצטיין בענף הספורט שלה, ועוד שתי אחיות. כולם צעירים ממנה. היא למדה במגמת תקשורת המונים וערבית, עשתה בגרות של חמש יחידות במתמטיקה, באנגלית, בערבית וספרדית. וכל הציונים, מספר אביה בגאווה, לא ירדו מ־96. "והיא הלכה לקורס טיס לא כי זה היה חלום חייה, או שחשבה שהיא חייבת את זה מתוקף המסורת המשפחתית. אלא משום שהיא קיבלה זימון, עברה את הגיבוש, ומאותו רגע החליטה להוכיח לכולם שהיא יכולה לעשות את זה. גם את זה. אני זוכר שהיא הגיעה סוף שבוע אחד עם ידיים פצועות, וכששאלנו מה זה היא אמרה שהייתה תחרות זחילה לראש הגבעה. ולנו היה ברור שאין שום צורך ללחוץ עליה. להפך: שהיא לוחצת על עצמה יותר מדי. את התחרותיות הזו, אני חושב, היא הביאה דווקא מאמא שלה, שהיא מאמנת בספורט תחרותי".
"תמיד היה ברור שהיא מאוד מוכשרת", מאשרת ת', אמה של נ', "ועם זאת היא הייתה ילדה מאוד שקטה ונחבאת אל הכלים. כשיום אחד היא הודיעה לנו שהחליטה ללכת לקורס טיס, היה ברור שזה חלק מהוויית החיים שלה, להיות במקום שהכי קשה להגיע אליו ולהצליח שם. כשהיא החליטה ידענו שיהיה לה קשה, בעיקר כי הייתה מאוד תחרותית. כשהיא הייתה בלחץ, גם אני הייתי בלחץ, ושלוש שנים הסתובבתי עם כאבי בטן. המשבר הגדול היה כשהודיעו לה שהיא מיועדת לנווטות. זה היה בסוף שבוע שבו הייתה בבית, אבא שלה לא היה ואני זו שהייתה צריכה לומר לה שהיא לא חייבת להיות תמיד הכי טובה בכל דבר. חזרתי על זה גם בבוקר יום ראשון, כשהבאתי אותה להסעה לחצרים. רק שאז לא ידענו שבסוף היא תוכיח שהיא כן. שהיא כבר סימנה את היעד הבא שלה. יכול להיות שזה קשור גם לעובדה שהיא באה מהענף ספורטיבי שלה, שיש בו דגש גם על קור רוח ונחישות".
"אני מקווה שפינית את הלו"ז ליום חמישי", כתב לפני הטקס מפקד חיל האוויר, האלוף תומר בר, לי' אבא של נ'. "בשעה טובה חביבי, גאווה גדולה".
"זו אכן גאווה גדולה", מסכם י', "נ' הייתה סוג של טום־בוי, כזו שטייטס אחד ושני טי־שירטס בארון מספיקים לה לשנה שלמה. ידענו, גם אמא שלה וגם אני, שהיא תצליח בכל מה שתבחר לעשות. אבל לומר שידענו שהיא תסיים כחניכה מצטיינת בקורס? זה לא. ומה שחבל לי, שאבא שלי לא זכה לשמוע אותה מדברת בשפה שלו, לראות אותה על המגרש, לראות איך ראש הממשלה עונד לה את הכנפיים ואיך המקל עובר לדור השלישי. מבחינתי הסיפור שלה מתחבר ומתקשר לגמרי גם לסיפור המשפחתי שלנו, לסבא אברהם, שהיה השריד האחרון ממשפחתו, ולסבתא שרה, שנ' מאוד דומה לה".
פורסם לראשונה: 07:29, 01.07.22
