מאז 1996 מעלים רבים את השאלה מדוע נמנעו ממשלות הימין ששלטו בישראל ברוב השנים מאז מלבטל את הסכמי אוסלו, והדיון התעורר מחדש מאז טבח 7 באוקטובר, על רקע ההקפדה של בנימין נתניהו להזכיר שמדובר היה בטעות ביטחונית מרה. בשמאל מעלים את התהייה כהקנטה או כהתרסה, ואילו בימין כביטוי לאכזבה. קל מאוד להיסחף לטיעונים בעד ונגד ההסכמים השנויים במחלוקת, אך אלה המשוכנעים שניתן היה בקלות לבטל אותם שוגים בהבנת המציאות.
ראשית יש להבין מהם הסכמי אוסלו. בהסכם הראשון, שנחתם בחשאי ב-20 באוגוסט 1993 על ידי שמעון פרס ואבו מאזן, הוחלט על נסיגת ישראל מהיישובים הפלסטיניים ברצועת עזה ובאזור יריחו, וכן על הקמת הרשות הפלסטינית. הסכם אוסלו ב', שנחתם ב-28 בספטמבר 1995, העניק לפלסטינים שלטון עצמי בכל שאר עריהם והכפרים ביהודה ושומרון וברצועה, והוקמה משטרה פלסטינית שלאנשיה חולקו עשרות אלפי כלי נשק. הסכם זה חילק למעשה את השטחים לשלושת החלקים שאנו מכירים היום – B ,A ו-C.
לאחר רצח רבין המשיך ראש הממשלה פרס ביישומם של ההסכמים, שבמסגרתם נסוג צה"ל בתוך זמן קצר מכל הערים הפלסטיניות למעט חברון. למעשה, מאז ינואר 1996 ועד היום כ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון נמצאים תחת שליטה מנהלית של הרשות.
במה היה כרוך ביטול ההסכמים על ידי נתניהו לאחר בחירתו ב-1996? ראשית היה עליו להורות לצה"ל לפלוש בחזרה לערי הגדה והרצועה, להיאבק בעשרות אלפי פלסטינים שחומשו בשנים אלה ולסגור את מוסדות השלטון של הרשות הפלסטינית. כיצד צעדים אלו היו מתקבלים על ידי הציבור הישראלי? באותם ימים, חרף הפיגועים הקטלניים, רבים עדיין האמינו בתהליך השלום ולא עלתה דרישה מאסיבית לביטולם. במילים אחרות, המחיר בביטול ההסכמים באותו שלב היה גבוה למדי: גם בחיי חיילים שלבטח היו נופלים במבצע ההשתלטות המחודש, וגם בהשלכות של היעדר הקונצנזוס בציבור.
שיקול חשוב אחר קשור במוניטין של ישראל כמדינה שמכבדת הסכמים בינלאומיים. כפי שבעולם העסקי דימוי ומוניטין הם המצרכים החשובים ביותר, כך הדבר גם ביחסים בינלאומיים. מדינות בעלות רזומה ומוניטין גרועים בכיבוד הסכמים לא זוכות לשיתופי פעולה כלכליים וביטחוניים, וישראל, המכותרת במדינות עוינות, פשוט לא הייתה יכולה להרשות זאת לעצמה. על כן המשיך נתניהו בתהליך וחתם בעצמו על הסכם חברון (ינואר 1997) והסכם וואי (אוקטובר 1998).
כך או אחרת, חלק מהצעדים שיושמו במסגרת הסכמי אוסלו בוטלו הלכה למעשה החל משנת 2002, לאחר מבצע "חומת מגן" ובמהלך האינתיפאדה השנייה, בעקבות סדרה של פיגועים קשים שגבו מישראל מחיר כבד והצדיקו את המהלך הצבאי. במילים אחרות – בניגוד לנתניהו בשנים 99-96, למהלך של אריאל שרון הייתה אז תמיכה ציבורית נרחבת בישראל.
דין מילואמאז עברו השנים, ולמעט תוכנית ההתנתקות המציאות בשטח נשארה כמעט כשהייתה. נתניהו חזר לשלטון ב-2009 וכעבור זמן מה אף הביע בפומבי הסכמה מסוימת למדינה פלסטינית (נאום בר אילן), אולם חשוב להתייחס לא רק למה שמנהיגים אומרים, אלא בעיקר למה שהם עושים. ונתניהו, גם אם לא ביטל את הסכמי אוסלו באופן רשמי, הרחיק בפועל את ההיתכנות למדינה פלסטינית, בעיקר בהימנעות ממו"מ אפקטיבי ובהגדלה משמעותית של האוכלוסייה היהודית ביהודה ושומרון.
כדי לנהל דיון ענייני בסוגייה חשוב לדעתי להפריד בין האמצעים לבין המטרות שאותן הם נועדו לשרת. הסכמי אוסלו היו אמצעי להשגת מטרה. בעיני יצחק רבין, פרס וחלק מהציבור הישראלי היו הסכמי אוסלו אמצעי להשגת השלום. מנגד, בעיני הפלסטינים הם היו פרק ב"תוכנית השלבים" שעליה הצהיר יאסר ערפאת בנאום יוהנסבורג במאי 94, שמטרתה בסופו של דבר חיסול מדינת ישראל. נתניהו ביקש למנוע הקמת מדינה פלסטינית כדי לבלום את תוכנית השלבים, ועדיין חתר לשלום עם העולם הערבי כפי שעשה בחתימה הסכמי אברהם, ובחתירה לנורמליזציה עם סעודיה.
- דין מילוא היה יועץ פוליטי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
