היא הייתה בשבי חמאס 52 יום, חלקם בלי בתה בת השלוש - ועכשיו היא קוראת לשחרורו של בעלה דוד, שעדיין בעזה. שרון אלוני-קוניו, ששוחררה מהשבי בנותיה יולי ואמה, נאמה בעצרת בכיכר החטופים ואמרה: "בסיוטיי האיומים ביותר לא דמיינתי את האסון שפקד אותנו באותו היום".
בקול רועד אמרה שרון: "52 ימים לא ידענו אם נחיה בשעה הבאה, ימים שאין בהם יום ואין לילה, ימים של מלחמה בייאוש ובמחשבה שוויתרו עלינו. דוד בעלי כבר 78 ימים בשבי, כשכל שעה היא נצח". שרון דרשה להשיב את החטופים מיד: "ישראל לא יזמה עסקה ובימים האחרונים אנחנו רק מקבלים בשורות על עוד ועוד גופות. אני מבקשת מקבינט המלחמה, בבקשה, אמה ויולי סבלו מספיק, הן צריכות את אבא שלהן, עשו הכול כדי להחזיר את כל החטופים עכשיו".
שרון אלוני-קוניו בעצרת
(צילום: ירון ברנר)
בריאיון לחדשות 12 סיפרה על החיים שאחרי השבי: "זוועה. אני תקועה. אני ב'הולד'. מבחינתי החיים לא המשיכו, מהרגע שהפרידו אותי מדוד. הבנות עם התקפי זעם, דברים שמעולם לא היו להן לפני ה-7 באוקטובר. כל הזמן אמרנו איזה בנות מדהימות יש לנו. ידעו להסתדר ביניהן. ועכשיו זה צרחות על כל דבר ועצבים על כל דבר. זה לשאול, על בסיס יומי כבר, איפה אבא? למה לא מחזירים אותו?".
על רגע החטיפה ב-7 באוקטובר מקיבוץ ניר עוז סיפרה: "אחותי דניאלה והאחיינית שלי אמיליה הגיעו להתארח אצלנו. בשש ומשהו בבוקר דוד רץ אליי לממ"ד, ישנתי שם עם הבנות, והוא אומר לי: 'יש צבע אדום'. אמרתי: 'על מה אתה מדבר?' ואנחנו שומעים את כמות הטילים ומבינים שמשהו ממש חריג קורה כאן. ואז בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ הודיעו שיש מחבלים ליד המרפאה לבושים כחיילים. וגם אז חשבנו - שניים-שלושה, כיתת הכוננות ייצאו אליהם, יטפלו בהם. ואז אמרו להסתגר בממ"דים ולהחזיק דלתות. ומהרגע הזה דוד החזיק קרוב לחמש שעות את הידית של הדלת, כי הן פשוט לא בנויות לדברים כאלה.
"ואז הגיע שלב ששמענו את המחבלים נכנסים אלינו הביתה. התחילו לצעוק בערבית. והם באו והתחילו לדפוק על הדלת חזק, ודוד ממש אמר לי: 'הרגשתי את המהלומה בראש מרוב שהם דפקו חזק'. פתאום הידית זזה, הם הצליחו קצת לפתוח אותה, והוא צועק לי: 'שרון, תעזרי לי'. נלחמנו איתם ככה כמה דקות טובות ובאיזשהו שלב הם פשוט ויתרו, ואז אנחנו מרגישים שריפה, והעשן התחיל להיכנס דרך הדלת - שכבר נהייתה רותחת. ואני אומרת לו בשלב מסוים, כשכל הקטנות מתחילות להשתעל - חייבים לפתוח את החלון ולצאת. והוא אומר לי: 'לא, בבקשה אל תעשי את זה, הם יהרגו אותנו'. אני אמרתי לו: מה הברירה? לשבת ולראות את כולנו נחנקים פה למוות לאט-לאט?
"פתחנו את החלון, דוד יצא ראשון, וכל מה שאני זוכרת זה ראיתי את שלושת הרכבים שלנו בוערים. דוד יצא ראשון מהחלון, העברתי לו את יולי, ופתאום אני רואה מחבלים מגיעים, ואני אומרת לו: 'קח את הילדה ותברח'. אחרי עוד כמה דקות אני מנסה לפתוח את החלון עוד פעם, מחבל נעמד מולי עם קלצ'ניקוב ואני צורחת לדניאל, אחותי: 'תסגרי את החלון'. אנחנו סוגרות, טורקות ביחד, בדיוק ברגע שהוא יורה בחלון. אמיליה צועקת: 'אני לא נושמת'. אמה כבר משתעלת בלי סוף. אנחנו כבר לא נושמות. בשלב הזה דניאל אומרת שהתחלתי לאבד הכרה. אחרי שניערה אותי היא אמרה לי: 'תפתחי, עדיף שיגמרו את זה בירייה. אנחנו לא יכולות לשבת כאן ולהיחנק'. אלה היו האופציות שלנו, להיחנק למוות או לצאת בירייה.
"פתחנו את החלון בלית ברירה, מרימות את הידיים, מסמנות להם, כאילו, שיש ילדים. ומוציאים אותנו החוצה. אני קורסת על הרצפה, מוציאים את אמה, אני רואה את כל הפרצוף שלה שחור. אחד מהם גורר אותי לכיוון אחד, והייתי בטוחה שהם אחרינו. ואני מבינה שלא, שהוא לקח אותי לבד. ואני הייתי בטוחה שהוא הולך לאנוס אותי ולהרוג אותי. ודוד כבר נתפס עם יולי בבית של השכנים שלנו, באיומי סכין העלו אותו על טרקטור עם עוד חברי קיבוץ. הוא ראה את המחבל מוליך אותי חצי מעולפת, והוא צעק להם: 'זאת אשתי, זאת אשתי, תביאו אותה לכאן'. העלו אותי על הטרקטור וזו הסיבה היחידה לדעתי שאני בחיים היום ושהייתי עם דוד ויולי בשבי".
היא סיפרה כי אחרי חציית הגבול חשבה לעצמה, "אלוהים שישמור, אנחנו בעזה. ואנשים מתחילים להרביץ לכל מי שיושב על הטרקטור. פשוט מתחילים להרביץ, כל מי שעומד שם בצדדים. וכל זה כשאין לי מושג מה קורה עם הילדה שלי, עם אחותי ועם אחיינית שלי. כל הזמן שאלתי איפה הבת שלי. אני כל הזמן אומרת להם: אמה קוניו, אמה קוניו. נראית כמו יולי. אני מנסה להסביר להם - זאת תאומה זהה, רק בת שלוש, תמצאו לי אותה. ואין תשובות.
לדבריה, בתחילת תקופת השבי "רק בכיתי. אני כבר חושבת על הנורא מכל, על אמה ועל אחותי ועל אמיליה, ואומרת לעצמי - זהו, נגמרו החיים, אנחנו פה. וזה נע בין למצוא תעסוקה ליולי לבין לשמור עליה בשקט. כל הזמן: ששש, אוסקוט, אוסקוט, כל הזמן אומרים לנו שקט. כי אסור שישמעו".
שרון אמרה כי לא היה לה שום מידע על העולם שבחוץ - וגם לא על מקום הימצאה של אמה, עד שהשתיים התאחדו: "יום אחד הבית הצמוד מופגז, חצי קיר נשבר עלינו והם מבינים שצריך להבריח אותנו משם. העבירו אותנו דרך אמבולנס כשדוד מוסווה כגופה, אני לובשת את הבגדים המסורתיים ויולי בידיים שלי מוסתרת עם סדין. לוקחים אותנו לתוך אמבולנס ומגיעים לאותו בית חולים ששם היינו עד הסוף. ולמחרת, סביב הצהריים, הם אומרים לנו שרוצים לעשות סרטון, והם אומרים לי: תרימי את הכיסוי ראש. דוד מחזיק את יולי, נכנסים ארבעה, אחד מהם עם מצלמה, ופתאום שומעים בכי. ואני תופסת את דוד ואני אומרת לו: זה הבכי של אמה. והוא אומר לי, מה אמה? והבכי מתחזק.
"ואז נכנס אדם שמחזיק את אמה ומוסר לי אותה כמו חבילה. כשהיא כולה בהיסטריה. היא לא נרגעת אפילו כשהיא אצלי בידיים. תמיד אני שרה להן את 'רד אלינו אווירון' בבית כשהן בוכות. אני רואה שהיא בהיסטריה, התחלתי לשיר לה את זה, ולאט לאט היא התחילה להירגע. והם אומרים לנו: 'תגידו תודה במצלמה שהחזרנו את הבת שלכם'".
על השחרור מהשבי והפרידה מבעלה סיפרה: "קראו לו החוצה, אמרו לו שאיזה בכיר רוצה לדבר איתו. הייתה לו הרגשה כבר לא טובה, כי דוד כל הזמן אמר מההתחלה 'תראי שהם יפרידו את הגברים בסוף'. ואז הוא שאל את השובים שלנו - 'אני חוזר?'. אמרו לו - 'לא'. לוקחים אותך למקום עם גברים כי ישראל החליטה שנשים וילדים חוזרים. ואז שלוש שעות של בכי, והבנות בוכות כי אבא הולך. הוא אומר לי: 'תהיי חזקה בשביל הבנות', ואני אומרת לו: 'לא, אני רוצה להישאר איתך'. זו דילמה שאף אחד לא צריך לעבור".
