"כאן גרים זמנית משפחת קלדרון" – כך כתוב על שלט ביתם של ניסן ושרון קלדרון ברמת גן. לצידו של השלט תלויה תמונתו של החטוף עופר קלדרון, אחיו של ניסן, וסלסלת סרטים צהובים. שרון וניסן, ששרדו את הטבח של 7 באוקטובר בקיבוץ סופה, ניהלו מאז מאבק לחזרתם של עופר ושני ילדיו, שנחטפו מקיבוץ ניר עוז. אחרי 52 ימים בשבי שוחררו סהר (17) וארז (12). עכשיו הם נלחמים להשיב את עופר. "אנחנו נשמות תאומות, יש בינינו קשר חזק מאוד", אמר ניסן, שעופר הוא אחיו היחיד. "אנחנו רוצים את עופר בבית, נקודה סוף פסוק", הוסיף.
על עופר
"עופר אדם חייכן ומצחיק שאוהב את החיים", סיפרה הגיסה שרון, "הוא רוכב על אופניים ברחבי העולם עם קבוצת חברים. הם מכנים את החבורה שלהם 'הדרדסים'. הוא גם אוהב מאוד את הטבע. היינו נפגשים באופן קבוע לפיקניק או להטיס טיסנים, תחביב שלו ושל ניסן מילדות. וכמובן, עופר הוא נגר מוכשר ביותר, אמן. הוא גם אבא מדהים, החבר הכי טוב של ארבעת ילדיו".
7 באוקטובר
מבחינת השניים, 7 באוקטובר הוא נקודת ציון טראומטית בתקופה שנמשכת כבר יותר מ-20 שנה. "לפני שנה ציינו את יום השנה התשיעי לצוק איתן. אמרנו 'וואו, מה עברנו'. חשבנו שזה הכי קיצוני, איבדנו שלושה חברים. היו מבצעים, כל פעם בשישי-שבת קבוע היו הפרות סדר על הגדר. את זה שכחו", שיתף ניסן. "שנים היינו בלי ממ"ד בבית, עד היום יש יישובים במועצה אזורית אשכול ללא מיגון", הוסיפה שרון.
ב-7 באוקטובר, כשהיה בדרך לשטח החקלאי שלו, שמע ניסן ברדיו את הדיווחים על האזעקות באזור. "באופן חריג החלטתי שאני מסתובב הביתה", סיפר, "בנסיעה חזרה כבר ראיתי מאחוריי את הנפילות בסופה. התחלנו עם הנוהל הקבוע בהסלמה: הכנת הקרוואן למנוסה יחד עם עופר. דיברנו בשבע וקבענו לפגוש אותו במצפה רמון. אבל כשעלה החשש לחדירת מחבלים לקיבוץ – סגרנו חלונות ונעלנו את עצמנו בממ"ד, אנחנו, הבן שלנו רון (20), שסובל מפוסט טראומה מגיל 4 בעקבות נפילת הקסאם הראשונה בקיבוץ, והכלבה עלמה", אמרה שרון.
השניים סיפרו כי חברי כיתת הכוננות הם שהצילו את הקיבוץ. "הם היו חמישה בלבד מול עשרות מחבלים, ניהלו קרב במשך שעות. התחמושת בקיבוץ הידללה עם השנים והיו לרשותם רק ארבעה כלי נשק ואקדח. בצה"ל החליטו ש'לא צריך' יותר מזה", שיתפה שרון.
בשעה 8:30 מתקבלת ההודעה האחרונה מעופר. הוא מספר שהמחבלים הציתו את הבית והוא נאלץ לברוח מחלון הממ"ד יחד עם שני ילדיו ולהסתתר בשיחים. את מה שקרה בהמשך הם שמעו מילדיו, שהיו איתו עד שנחטפו. "הם המשיכו לתכנן את הצעדים שלהם קדימה, הבינו שזו מלחמת הישרדות על חייהם", מספרת שרון. "עופר וסהר הורידו את החולצות הלבנות שלהם כדי שלא יבלטו. מי שזיהה אותם היה נער בן 13 שקרא למחבלים. עופר יצא ראשון מהשיחים, הוכה, נפצע בקרסול ונחטף. ארז ניסה לברוח, נכנס לכוך בין שני בתים, טיפס למעלה, עד שכמעט הגיע לגג. אבל אז אחד המחבלים ראה אותו והוא נחטף. לסהר נרדמו הרגליים מהישיבה בשיחים. היא התקשתה לקום, ואז לקחו גם אותה", סיפרה שרון.
בפעם הראשונה שביקר ניסן בניר עוז אחרי 7 באוקטובר, הוא סיפר שניגש מיד לנגרייה של אחיו. הייתה בו תקווה שאחרי ימים שבהם הוגדר כנעדר – הוא ימצא שם, או לפחות איזה רמז על מה עלה בגורלו. אבל אחרי שפרץ את המנעול וסרק היטב בין הכלים והמשטחים, הוא התבדה.
המצב בשבי
״באיזשהו שלב עופר הגיע למנהרה של סהר. הם היו יחד, שמרו אחד על השנייה", סיפרה שרון, "אנחנו לא שואלים אותה מה היה בשבי. כשהיא רוצה, היא משתפת אותנו. העובדה שהיא יצאה ואבא נשאר מאחור יוצרת אצלה רגשות אשם מטורפים. זה חלק מההתמודדות שלה כיום". סהר פגשה את ארז רק בג'יפ של הצלב האדום. כשארז פגש את הדס, אמא שלו, צעק לעברה - "אמא, את חיה?!". הראו להם לפעמים טלוויזיה, אבל את הדס הוא כנראה לא ראה.
לפי עדויות של חטופים אחרים שחזרו מהשבי, כשהחלו השחרורים הייתה תקווה. "עופר אמר לילנה, אמו של החטוף סשה טרופנוב ששוחררה אחרי 54 ימים: 'אל תדאגי, בסוף השבוע אני בבית'", אומר ניסן. האחרונה שראתה את עופר במנהרות הייתה ספיר כהן, בת זוגו של סשה, ששוחררה גם היא. "היא סיפרה שהוא פצוע ומאוד מאוד רזה, עם מצב רוח ירוד. הם היו קבוצה קטנה שהיו משענת אחד של השנייה שם", מספרת שרון. ויש גם נחמה קטנה. השניים מספרים כי נודע להם שהחטופים צפו בשחרורים שהתרחשו בנובמבר. "זו הקלה באיזשהו מקום שעופר יודע שסהר וארז שוחררו וניצלו", אומרת שרון, "מרגע שהבנו שמדי פעם נותנים להם רדיו או לצפות בחדשות אנחנו מתראיינים יותר בתקווה שזה יגיע לעופר – כדי שידע שכולנו פה מחכים לו".
כמעט התקף לב
בחודש מרץ השתתף ניסן בדיון בוועדה בנושא בריאותם של משפחות החטופים. "כמעט קיבלתי התקף לב ופוניתי לאשפוז. טענו שיש קשר יומיומי בין נציג מהמטה של גל הירש למשפחות החטופים, שדואג עבורם לכל מה שהם צריכים. ואז נציגה מטעם הביטוח הלאומי הוסיפה שכל משפחה מתוגמלת כספית, אחרי שנעשתה פנייה אישית לכל אחת. ברגע הזה הגיעו מים עד נפש, דרשתי להתייחס לטענות, כמי שיודע את האמת", אמר ניסן. "אני עצרתי את ניסן מלהתאבד. שבועיים לפני אותו הדיון ניסן עמד פה במרפסת בקומה ה-12, ורצה לקפוץ - כי אף אחד לא עזר לנו, כי אנחנו נמצאים בתהום מטורפת, כי אנחנו מתמודדים עוד עם הטראומה של עצמנו", הוסיפה שרון בדמעות.
מאז אותו הדיון, נציגת ביטוח לאומי נמצאת איתם בקשר קבוע. בנוגע לעדכונים על מצבו של עופר, השניים משתפים כי נציג מטעם הממשלה "מגיע אחת לכמה זמן, חוזר על מה שהוא יודע – שזה כלום. רק אינדיקציות, לא משהו קונקרטי, וגם הן רלוונטיות ללפני מספר חודשים".
הסיכוי לעסקה
"אם העסקה הזו עכשיו לא יוצאת לפועל – אני לא יודע מה אנחנו עושים", קבע ניסן. ״אנחנו בנקודת אל חזור. אם סיכויי המשא ומתן מתפוגגים - נתרסק נפשית. אני חושבת שיש משפחות חטופים שיהיו בסכנת חיים. יהיו כאלו שיתפרקו וכאלו שיצאו לרחובות, אני מקווה שנצליח לאסוף את עצמנו ולהמשיך להילחם. אנחנו על אדים", אמרה שרון. "אנחנו היחידים בקיבוץ סופה שמתמודדים עם בן משפחה חטוף. כל האחרים יכולים להתחיל לטפל בעצמם ולתכנן את העתיד שלהם. אבל אני לא מסוגלת, אני תלויה בעופר. נתאים את החיים שלנו אליו, בהתאם לעזרה שיצטרך", הוסיפה שרון.
בין ייאוש לתקווה
"אנחנו משחקים מחבואים בין ייאוש לתקווה. זה יכול להשתנות תוך דקות. חמאס אמרו כן – יצאה משלחת, יש תקווה – התפוצצו המגעים, המשלחת חוזרת - ושוב אנחנו למטה. כרגע אנחנו נאחזים בתקווה של העסקה הנוכחית. בפנטזיות שלנו, בחלומות הוורודים, אנחנו רואים את עופר חוזר אלינו על הרגליים. בינתיים אני מספרת את סיפור ההישרדות שלנו והמאבק לשחרור של עופר לכל מי שרוצה לשמוע, לקבוצות בחברות וארגונים או אנשים שמגיעים לכיכר החטופים. חייבים לשמור את המאבק גבוה במודעות, להדהד סיפור של כל חטוף וחטופה. החטופים הם לא שלטים, אלו אנשים", סיכמה שרון.
