"לא נופתע אם יתרחש עוד אירוע הערב, או מחר. זה המצב", אמרו בצבא ביום חמישי בבוקר. הדברים האלה לא נאמרו בטון של השלמה, ממש לא, אלא במבט ריאלי במציאות. זה היה אחרי פעילות אינטנסיבית של צה"ל: גל מעצרים לילי, מבצע יחידת המסתערבים של מג"ב וההרוגים הפלסטינים בג'נין, תגבור של 15 גדודים לאיו"ש ושיגור לוחמים מחטיבת הקומנדו לתוככי ישראל. זה עבור הביטחון – ולא פחות חשוב, עבור תחושת הביטחון.
שעה אחרי שכתבתי את הציטוט הזה אירע פיגוע דקירה באלעזר שבגוש עציון, בתוך אוטובוס. אדם אחד נפצע. המחבל נורה ונהרג.
טורים נוספים של נדב איל:
ישראל זלגה השבוע למצב מתורגל לעייפה, חרד. פיגוע אחד שמוליד בחקיינות את השני, ואחריו הסלמה שמייצרת כמו דינמו את האנרגיה לעוד הסלמה. בניגוד לגלים קודמים, במערכת הביטחון לא נדלקו נורות שמצביעות על גל אלימות קרב: לא במצב הכלכלי, לא בהצהרות פומביות והסתה ולא באינטרס פוליטי פנים־פלסטיני. המחבל שיצא מהכפר יעבד למסע הרצח שלו בבני־ברק, אמרו גורמי ביטחון, היה קשור לכל מיני ארגונים - אבל בעצם לא חייל מושבע באף אחד מהם. הם לא זיהו הוראה של חמאס או הג'יהאד האיסלאמי – גם לא בהשראה איראנית – לצאת לעימות עם ישראל. האמת שההפך. ההערכה עד לפני שבוע וחצי היא שכל הצדדים מעוניינים ברגיעה לקראת הרמדאן. בהערכת המצב אחרי הפיגוע בחדרה – ולפני הפיגוע בבני־ברק – התעקשו בצה"ל ובשב"כ על הצורך לבצע הפרדה בין מחבלי דאעש, הערבים הישראלים, ובין הזירה הפלסטינית. בנט הגיב להדגשה הזו בעצבנות. רק תוודאו, הוא אמר, שהמשפחות שלהם לא יקבלו קצבאות מהרשות הפלסטינית. תוודאו.
זה המשבר הביטחוני הגדול הראשון של בנט כראש ממשלה, ועצבנותו ניכרת – ומובנת. זה עניין אחד להיות ראש ממשלה בשותפות עם יאיר לפיד, ובקואליציה עם מנסור עבאס; הרי פוליטיקאים מפירים הבטחות בסיטונות כשהם מקימים ממשלות. זה עניין אחר לגמרי להתמודד עם גל טרור כאשר חלק נרחב מהקריירה שלך הוקדש לסיסמאות תוקפניות בעניין. בספטמבר 2020, לדוגמה, פירסם בנט פוסט ארוך ורהוט בפייסבוק אחרי שניחם את משפחתו של הרב אוחיון שנרצח בפיגוע בפתח־תקווה. הוא נפתח במשפט: "מי שאומר שישראל עושה הכל למנוע פיגועי טרור אינו דובר אמת". מכאן זה רק החריף. "הממשלה מפחדת", הוא האשים את נתניהו ושר הביטחון גנץ, "הממשלה ממש לא עושה הכל להרתיע מחבלים עתידיים". הוא המשיך והמשיך, מסביר ש"נכה את האויב" הן מילים ריקות.
לבנט היה קשה השבוע, עשה רושם, להיגמל מהסיסמאות. קריאתו לאזרחים לשאת נשק הייתה טעות של מי שחושב שהוא עדיין באופוזיציה. הרי מי שיש לו נשק ורואה את שהתרחש ברחובות בישראל הולך איתו צמוד ממילא; אין צורך ב"קריאה" של ראש הממשלה. עבור כל השאר, זה פשוט נשמע כמו זריקת אחריות, תיקוף של חוסר הביטחון והפחד. שר הביטחון בני גנץ, בתגובות שקולות ומדודות, נראה לפתע כמבוגר האחראי.
שנה וחצי אחרי שבנט ניחם קורבנות טרור, ותקף את נתניהו, התהפכו היוצרות. לפני יומיים הלך בנימין נתניהו לביקור ניחומים אצל משפחתו של אבישי דוד יחזקאל ז"ל, שנרצח בבני־ברק. ההתקפה הארסית שלו תוכננה בקפידה. הוא קרא למאבק בטרור והוסיף שלצערו, "כולנו רואים שממשלה שתלויה בתנועה האיסלאמית לא עושה זאת וייתכן שלא מסוגלת לעשות זאת". נתניהו יודע היטב שאין כרגע אף צעד שביקשה מערכת הביטחון שהקבינט לא אישר; ההפך. הוא גם יודע שהיה מקים ממשלה בשמחה ובששון עם מנסור עבאס, ואף מסביר שמדובר בתרומה ניכרת למאבק המקומי, העולמי ואף הגלקטי בטרור. דבריו היו מופע של דמגוגיה ריקה, חסרת אחריות. אך על מה ילין הימין שנמצא בממשלה? ביבי מדבר בדיוק כפי שבנט דיבר נגדו.
שוב ושוב חווים ראשי ממשלה מהימין את הבחנתו הצורבת של אריאל שרון ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם". ובכל זאת, כשהם שם, באופוזיציה, הם תמיד בוחרים לשכוח את ה"כאן" – את המציאות, מרובת השיקולים. במציאות הזו, ממשלות ישראל דומות למדי בתגובות שלהן לטרור, ונוטות לקבל את המלצות מערכת הביטחון – זו שאמרה השבוע כי ביטול הקלות הרמדאן זה טעות, שאין טעם כעת במבצע חומת מגן 2, שהרשות הפלסטינית משתפת פעולה מודיעינית וביטחונית עם ישראל.
הנה נתון: בין 2020 לסוף 2021 הגידול המשמעותי ביותר בגיוס למשטרה היה בשוטרים ערבים־מוסלמים. מספרם גדל ב־13%. הגידול החזק ביותר אחרי הצטרפות של ערבים מוסלמים היה של ערבים־נוצרים. נכון לסוף השנה הקודמת, כ־14% מהמשטרה הם שוטרות ושוטרים שאינם יהודים; אחד מהם הוא אחיו של מחבל שביצע את הפיגוע בחדרה בתחילת השבוע.
המשטרה הזדהרה במתקפות בבני־ברק ובחדרה, אחרי חודשים, בעצם שנים, קשות. היא קיבלה מחמאות על התגובה המהירה, החתירה למגע וכמובן ההקרבה של לוחמיה. אבל היה משהו מעבר לכך: מהטרגדיות הללו השתקפה ישראליות משותפת, מרובת זהויות אך ממלכתית. זה הומחש בראיונות שוברי הלב שהעניק ג'ריס חורי, אביו של השוטר אמיר חורי שנפל בקרב עם המחבל בבני־ברק בעודו מסתער יחד חבר הצוות שלו, ע', יהודי. האב היה שוטר בעצמו. לאחריהם, הגיעה השיחה בכלי התקשורת עם בת זוגו של ח'ורי, שני ישר, ישראלית־יהודייה. כל זה היה כמה ימים אחרי הפיגוע בחדרה, שבו נרצחו לוחמי מג"ב שיראל אבוקרט מנתניה ויזן פלאח מכסרא סמיע שבגליל העליון, ששירתו יחדיו. תמונתם המשותפת, מחייכים, עיטרה את העיתונים באמצע השבוע. בעיניי, העובדות הללו חשובות יותר מדברי השלהוב, הבטחות ההרתעה או קריאות הנקם.
הרבה דובר השבוע על צעדים קשים: הריסת בתי מחבלים, כולל בתוככי ישראל. מעצרים מינהליים. השריר שלנו להפעלת כוח מפותח מאוד. הרבה פחות דיברו על השילוב בתוככי החברה הישראלית, זה שיכול לשמש ככלי נגד הקצנה. הנה דוגמה: מתברר כי ישראל איחרה את הרכבת בנושא חשוב, קריטי, שבו הייתה צריכה להוביל: תוכניות לבלימת הקצנה דתית וטיפול בצעירים שהיו מעורבים בדאעש, וקיצוניות אלימה בכלל. מבצעי הפיגועים בחדרה ובבאר־שבע, לכולם רקע של פונדמנטליזם אלים, זכו ליחס כמו אסירים רגילים: הם שוחררו אל החברה, בלי שאיש יפעל כדי לבחון, ואולי לנסות לנטרל, את ההקצנה שהובילה אותם למעשיהם.
תוכניות הדה־רדיקליזציה הן עניין שארה"ב, אירופה ואסיה עוסקות בו שנים רבות. כאשר שאלתי בישראל – במשטרה, בצה"ל, ראשי רשויות ועוד – המשיבים גירדו בפדחתם. הם לא ידעו על מה אני מדבר. זה היה מדהים למדי. הרי התוכניות הללו הן כלי מרכזי שבו עושים שימוש במערב (אך גם בהודו, אינדונזיה ועוד) כדי לטפל בצעירים שהתגייסו לג'יהאד, שבו הביתה, נאסרו (או שלא) ויש חשש כבד שישובו אל אלימות דתית־קיצונית. אגב, מטפלים כך גם בנאצים המקומיים – בגרמניה ובמקומות אחרים באירופה.
בבריטניה, לדוגמה, מופעלות שתי תוכניות כאלה. הראשונה עוסקת באיתור של פונדמנטליזם אלים לפני שהוא מגויס; השנייה מעניקה "תמיכה לפרטים שמצבם יכול להיות מנוצל עבור גיוס", כלשון הבריטים. מילת המפתח היא תמיכה. בישראל יש פחות מ־200 בני אדם שהרשויות זיהו כקשורים לדאעש – ניסו להתגייס, נעצרו ושוחררו וכיו"ב. התפיסה של דה־רדיקליזציה היא שצריך לטפל בהם חברתית (ואגב, מבחינת ישראל כדאי לכלול בכך תומכי חמאס בקרב ערביי ישראל), לוודא שהם משתלבים בחברה. דו"ח אחד, שסקר תוכניות כאלה שהצליחו, מסרי־לנקה ועד צרפת, ניסה להבחין במרכיבים שניבאו הצלחה: אחד מהם, לדוגמה, היה הדגשת ערך הקהילה, מתן תחושה למשתתפים של מטרה ותקווה לעתיד, הבטחה של לוח זמנים קבוע ויומיומי. בדרך כלל, המשתתפים נלחצים/נדרשים להשתתף בהן כחלק מתנאי המאסר על־תנאי שלהם. בצרפת החלו בהן ב־2013, והשבוע קראתי דו"ח מקיף שבחן עשרות עברייני טרור שהשתתפו בתוכניות. "איש מהם לא ביצע עבירת טרור נוספת", קבעו הצרפתים.
למרות זאת, דה־רדיקליזציה איננה מעשה קסם; יש טענות חריפות לגבי יעילות התוכניות. דבר אחד ברור לגמרי: לא ייתכן שרק רשויות האכיפה יהיו מעורבות בטיפול בהקצנה דתית אלימה. הרשויות שלנו יודעות להעניש על ביצוע עבירה, או להרתיע לקראת ביצועה; במקרים של טרור חקיינות, השראתי, כמו זה שראינו השבוע, הן יתקשו לפעול לפני שהאירוע הקשה מתרחש.
זו בדיוק הסיבה שהשבוע הורה ראש השב"כ להקים צוות מיוחד שיבחן תוכניות לדה־רדיקליזציה ואת היכולת ליישם אותן בישראל. הצוות יביא מסקנות בפניו, ואפשר להניח שישראל תצטרף באיחור לעניין שנעשה בו שימוש, בהרחבה, בעולם. איך לא חשבו על זה קודם? אולי התמקדו יותר מדי בביטחון שוטף, הרתעה. או בסיסמאות.
בניין העירייה של אום אל־פחם מזדקר בכיכר הגדולה בכניסה לעיר. זה קומפלקס מוזר, גבוה ומרובה מסדרונות. עשרה קבין של תכנון כעור ירדו לעולם, ובנייני העיריות בישראל, יהודיות וערביות כאחת, נטלו הרבה מהם. אני ממתין בכניסה ללשכת ראש העיר. ניגש אליי אחד מעובדי העירייה. יש לו מסר לפרשנים: הם חייבים להיות יותר אובייקטיבים. בכלל, הוא מאושר יותר מאז שהוריד את מינון החדשות בחייו.
למרבה הצער, השבוע לאיש מאיתנו לא הייתה את הפריבילגיה הזו. החדשות רדפו אותנו.
הבניין מספר את סיפורו הסמלי. בקומה הראשונה יש סניף של קפה ג'ו. בקומה מעליו מרפאה של קופת חולים כללית. כל זה קורה ברחוב אל־קודס, כמובן. מול דלת לשכת ראש העיר תלויות תמונותיהם של קודמיו. כמו חיישן לייזר, העין מתמקדת מיד בראש העיר לשעבר ראאד סלאח. ואז, בדרך פלא, היא נפנית לצד השני של האולם הגדול, לציור ילדים של כיפת הסלע. מנכ"ל העירייה בא לומר שלום; שמו עופר תודר. הוא משוהם, ובעל ניסיון בניהול ברשויות מקומיות. "מקשיבים לו, וזה עוזר שהוא לא מהעיר", אומר לי עובד העירייה, זה שלא רוצה לשמוע חדשות יותר.
ההבאה של יהודי כמנכ"ל עוררה התנגדות חריפה אצל חלק מאנשי התנועה האיסלאמית הצפונית. לא עזר להם. ראש העיר שנבחר לפני שנתיים, ד"ר סאמיר מחאמיד, היה נחוש; זו הייתה חלק מהרוח העניינית שניסה להביא לעיר. האתגרים שניצבו בפניו מדכדכים. העיר ענייה. רבע מהצעירים בין הגילים 18 ל־21 לא עובדים (או עובדים "בשחור" ללא דיווח למס הכנסה, או משמשים כחיילים בארגוני הפשיעה). "יש לנו בנוסף כ־7,000 ילדים ונוער בסיכון", אומר ראש העיר. "אנחנו יכולים לטפל, במועדוניות ובאמצעים אחרים, בערך ב־1,100". הוא מגבה את המאבק בארגוני הפשיעה וכבר ספג איומים ובקבוקי תבערה על הבית של הוריו ("אני לא מפחד, אני מאמין בגורל"), פרש תאורה ציבורית במגרשי משחקים וספורט ("במקום שאתה בא ממנו זה מובן מאליו, פה אנשים באים להודות לי"), מעביר תוכניות לבנייה לגובה וצימצם את הגירעון משמעותית. לפני שבועיים הודיעו בעיר על מכינה חדשה לצעירות וצעירים לעבודה בהייטק. כמה ימים מאוחר יותר יצאו שני מחבלי דאעש משכונת אגברייה לרצוח בחדרה, עיר המחוז. עכשיו, מחוץ לבניין, עומדים כתבי הטלוויזיה.
אני שואל לשלומו. שלומי לא טוב, אומר ד"ר סאמיר, כפי שהוא מכונה כאן. מוזגים לנו קפה מר מתרמוס שמונח בחדר. הוא מכיר היכרות שטחית את אביו של אחד המחבלים, שניהם היו בוועד מנהל של קבוצת כדורגל; בן אחר של אותו אב הוא שוטר במשטרת כפר־סבא. "אמר לי אחד השכנים", אומר לי ד"ר מחאמיד, "שהצעיר שביצע את הפיגוע בכלל לא היה מתפלל. אבל אני לא יודע". כשהוא אומר את זה, אני נזכר בפיגועי הבטקלאן בפריז ב־2015, ובמחבל היחיד שנתפס אחריהם: סלאח עבדל סלאם, שודד וסוחר סמים חובבן שמעולם לא קרא את הקוראן. עורך דינו כינה אותו "דפוק קטן", "דוגמה מושלמת לדור ה־GTA ."GTA זה משחק וידיאו שמדמה ביצוע שודים ומעשי פשע ברחובות העיר.
"צריך לגדוע את דאעש", אומר מחאמיד. אוקיי, אני אומר, ועשיתם מספיק?
ייאמר לזכותו שהוא לא מתחמק. "אנחנו וחדרה זה אחד. אנחנו ועפולה זה אחד. אמרתי היום בראיונות – אני מתבייש. זה לא מספיק לגנות. צריך לעשות. לא עשינו מספיק, עובדה – זה התרחש. ולעשות זה להגיד לאנשים שמדברים בקיצוניות – אסור לדבר ככה, ולומר את זה בבתי ספר, במסגדים, בכל מקום". אני שואל אותו אם הוא עובד, אקטיבית, עם שב"כ כדי למנוע התארגנויות לאומניות. מחאמיד משיב בכלל בלי להתבלבל שרק לפני כמה שבועות, הרבה לפני הפיגועים, הייתה בלשכתו ישיבה שבה ישב נציג של שב"כ, ושהם משוחחים איתו ושואלים על הלכי הרוחות בעיר. הרבה מכוניות זרמו בוואדי עארה בין ראאד סלאח ובין ראש עיר שאומר לי, לציטוט, שהוא מדבר עם השב"כ ואומר "שאף אחד לא מונע משב"כ להיכנס ולפעול". הוא מדגיש שוב שהקהילה מוקיעה את דאעש, שזו חציית קו אדום. אתה מבין שעבור מערכת הביטחון, אני אומר לו, יש פה סרגל. איפשהו נמצאת התנועה האיסלאמית הצפונית, שפופולרית בעיר שלך, ובקצה של הסרגל יש את דאעש. והקשר הוא המסגד.
אני לא רואה זיקה ישירה, הוא אומר. זו עיר של מודעות פוליטית. פה צמחה רק"ח. פה גדלו בני הכפר. ואחר כך בל"ד, והתנועה האיסלאמית. רבים מקוראיי, השבתי לו, ישמעו את הרשימה הזו ויסננו לעצמם: משם יצאו שונאי ישראל. לא צריך להתייחס לזה ככה, אומר ראש העיר. זה עניין של זהות. והקורא שלך, הוא מוסיף, לא צריך לנסות לכפות עליי את כל דעותיו.
באום אל־פחם מרוצים מהמבצעים של המשטרה נגד הפשיעה והחרמות הנשקים. "זו ממש עליית מדרגה", אומר ראש העיר, "יש צמיחה בתחושת הביטחון של התושבים. יש יותר אכיפה כלכלית. עוצרים צעירים עם מכוניות יוקרה. הרי אנחנו אמרנו כל הזמן לממשלה – בסוף הנשק יגיע לחברה היהודית". הוא רוצה יותר אכיפה, ושינויי חקיקה לענישה מוגברת: "המשטרה יודעת בדיוק איפה האקדחים והרובים נמצאים. יש פה בעיה בבתי המשפט. אם הצעיר הזה שעצרו על נשק בסוף משתחרר ומסתובב בעיר כמו גיבור, זו בעיה". מחאמיד מרוצה מהממשלה ומייחס את מעשיה גם למעורבות העמוקה של רע"מ וספציפית מנסור עבאס; "השרים מקשיבים יותר, רוצים ליישם. הממשלה הקודמת זה היה בעיקר דיבורים".
שיחתנו נשמעה משכנעת. הוא היה משכנע. אבל לאחר מכן התברר שהעירייה שהוא עומד בראשה פרסמה הודעת תנחומים למשפחות רוצחי דאעש. טעות במחלקת הדוברות, התגונן ראש העיר. הוא ביקש שלא יכפו עליו דעות; הנה דעה אחת ששווה לכפות: אלימות טרוריסטית ומי שמחולל אותה לא זכאים לחמלה. ולא למודעות אבל מבישות, מרתיחות. מספיק שיש אדם אחד בעירייה שלו שלא הבין את זה כדי לאפס הרבה ממה שאמר לי.
בעת הביקור באום אל־פחם, מספר הנרצחים בגל הפיגועים היה שישה. כעבור יומיים, כאשר הגעתי ללוד, מדובר היה כבר ב־11. שתי הערים שונות לגמרי כמובן, ומה שמאחד ביניהן הוא רק חרדה אחת משותפת: שאירועי שומר החומות בתוככי ישראל ישחזרו את עצמם. באורח מעניין, בשתי הערים, בקרב ערבים באום אל־פחם ויהודים בלוד, מצאתי שביעות רצון גוברת מתפקוד המשטרה, מפעלתנותה הגוברת בשנה האחרונה – בעיקר נגד פשיעה. "המשטרה מבינה שהעיניים עליה", אומר לי מאיר ליוש, פעיל מקומי עם השפעה ניכרת בעיר, "מפקד המשטרה הנוכחי שינה דיסקט, הוא נותן עבודה. הם מגיבים לנו מהר. פושטים מהר. הנוכחות שלנו כתושבים בתקשורת עוזרת. זה הכי חשוב: סופרים אותנו". אני שואל אותו מה לדעתו חושבים התושבים הערבים של העיר על מפקד המשטרה; "הם מפחדים ממנו, ומכבדים", משיב ליוש.
אנחנו יושבים בדירת הגן שלו. הפרעתי באמצע ניקיונות פסח. הם עברו אחרי האירועים הקשים לפני שנה לבית אחר בשכונה. אני שואל אם הוא לא מפחד להיות בדירת קרקע. "דווקא כאן לא שומעים יריות", משיב ליוש, "ולא, אני לא מפחד". השכונה היא רמת אלישיב, שרבים מתושביה הם הגרעין התורני. מהגג סוקר בפניי ליוש את העיר, "שיכולה להיות עיר שדה תעופה קלאסית, עשירה, מצליחה". הנה הציר שבו אירעו רוב המהומות לפני שנה, וכאן בית הקברות ולצידו גן האירועים שבו ארבו באותם ימים כמה צעירים ליגאל יהושע ז"ל, שנרצח ביידוי בלוקים על מכוניתו. השכונה שלו בנויה כסוג של מלבן, עם גני משחקים ושירותים מוקפים בידי הבניינים, סגורה אל השטח שמסביבה. ממש מול ביתו יש גן משחקים; "גן השלום על שם שמעון פרס". הוא מוסתר בידי אקליפטוס, ולצידו מתחמים של משפחות בעלות עוצמה בעיר מהשכונות הערביות. "אנחנו לא הולכים לגן הזה", אומר ליוש, "לשם לא הולכים". על חומת האבנים ליד כתוב LF ומתחת לזה "ב.ט.ל", דהיינו לה פמיליה, בית"ר טהורה לעד. הפעילים של לה־פמיליה הגיעו לעיר לפני שנה בשיא המהומות. "אני לא בוחן ידיים שמושטות להציל אותי כשאני טובע", אומר ליוש, "ומודה לכל מי שעוזר".
התושבים הערבים כאן, אני אומר לו, רואים בעירייה והגרעין התורני והבנייה הרוויה ליהודים ניסיון סילוק והדרה שלהם. שיעור הבעלות הערבית על הקרקע בערים מעורבות הולך וצונח. "אני בחרתי לגור פה, לידם. אין לי שום רצון לגרש אותם. אין פה אמירה על ייהוד העיר. אנחנו שכנים וכולנו נהיה פה", אומר ליוש, "עד האירועים בשנה שעברה הבעיה שלנו הייתה פשיעה. בעיקר ירי באוויר ולפעמים התנכלויות ברחוב. עם זה באנו לרשויות. והן לא טיפלו. ואז קרה מה שקרה במאי: וזה היה לאומני. פה צעקו בדם ואש נפדה את פלסטין. זה כבר לא היה פשיעה לבדה". הוא מתנגד לכל התארגנות הגנה שאיננה בתיאום עם הרשויות. "אנחנו לא נהיה פה פלנגות. הכול ממלכתי, דרך המשטרה".
הוא אופטימי, ליוש. "אני בדעה שזה לא יתפוצץ שוב בלוד – ואם כן, יכבו את זה מאוד מהר. צריך להרגיע, לשמור על השגרה". אני מספר לו שיש יוזמה בימין, ושר הביטחון גנץ אפילו ענה על שאילתה בעניין בכנסת, להרוס את בתיהם של תושבי לוד שיידו את האבנים הקטלניות ביגאל יהושע. הריסת בתים של מחבלים שהם אזרחים ישראלים עלתה השבוע שוב, בשל הפיגועים בחדרה ובאר שבע. ליוש מגיב בזהירות. "שב"כ אומר שהריסת בתים של מחבלים זה עניין מרתיע, ובג"ץ – שהוא בסופו של דבר מאוד ימני, אגב – אישר את חוקיות העניין. אם שב"כ יבוא ויגיד שצריך לשם הרתעה להרוס את הבתים האלה בלוד, אוקיי. אבל אם מישהו רוצה ליצור פה תקדים על הגב שלנו בהריסה כזו, אני, שמנסה לשמור פה על שגרת חיים, לא מוכן". במילים אחרות, שלי, לא שלו, הוא לא מעוניין בגרירתה של לוד לתבערה כדי שמישהו יגרד כמה נקודות ברשתות החברתיות.
השבוע פורסם (בהוצאת ידיעות ספרים) ספר עב כרס, למעשה אלבום, עם מבחר מנאומיו ופתקאותיו המפורסמות של שרון, שאותן היה שומר בקפידה בארכיון פרטי. מדובר בכ־550 עמודים, רובם מתמקדים בקריירה המוקדמת והצבאית של שרון. פתק אחד תפס את עיני. אלו היו שורת סעיפים על הטיפול בעיר לוד. ביניהם, בכתב ידו היפה של שרון, הוזכרו בנייה בלתי חוקית, כביש הטבעת, גביית חובות, המילה "משטרה" כאשר היא מודגשת, המצב הכספי. הכותרת הייתה "גמרתי אומר לטפל בלוד". הצצתי בתאריך: זה היה ביולי 2002. כמעט לפני עשרים שנה.
