הגעגוע לאלו שנפלו במהלך שירותם הצבאי או נרצחו בפיגועי הטרור מלווה את המשפחות השכולות לאורך כל השנה. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, ביקשנו מבני המשפחה לכתוב מכתב ליקיריהם על הגעגוע, החיסרון ועל החיים בלעדיהם.
(צילום: ירון שרון, עריכה: תמר אברם)
ריואנה טנדלר
קרנוצה שלי היקרה,
עברו 16 שנה מאז שעזבת אותנו.
אנחנו מנסים לשרוד לצד האובדן למרות שזה קשה. אומרים שהזמן מרפא את הכאב, זה בכלל לא נכון. הכאב והגעגועים רק מתגברים עם הזמן. קשה לנו להשלים עם האובדן ועם החוסר עד עצם היום הזה.
השנה היית אמורה להיות בת 43, אבל נשארת בת 26 לנצח.
אני לא יכולה להפסיק לחשוב מה היית עושה היום..
אני בטוחה שהיית עורכת דין מוצלחת בתחום התעופה כמו שתמיד חלמת. אולי היית נשואה עם ילדים. אולי היית בעלת מכונית ארבע על ארבע כמו שתמיד רצית.
אנחנו מבקרים אותך בבית העלמין כל שבוע ומספרים לך על כל מה שקורה לנו במשך השבוע.
הביקור הזה חשוב לנו מאוד.
קרן, את גיבורת ישראל. מספרים עליך בבתי ספר ובצבא, אבל בשבילי, אישית, היית בת וגם חברה טובה. למרות פער הגילאים את תמיד היית לצדי. חסרות לי השיחות שלנו, הבילויים ביחד, במיוחד מסע הקניות שלנו ברחוב רוטשילד בראשון לציון.
עד היום אני לא יכולה לעבור שם בלי לבכות, אני פשוט רואה אותך מול העיניים.
אוהבת אותך מאוד ומתגעגעת. אמא
מרי דן-גור
ערני, ילד חסר שלי
ילד שלי, לילה, תיכף החושך יעטוף אותי ואז יגיע הרגע שלו אני כל כך מחכה לו- הרגע שבו אפגוש אותך, אכנס למיטה ואעצום עיניים, אתרכז חזק חזק בדמותך ואעלה זיכרונות מכל המגירות המעלות אבק. אמא פתי המושיטה ידיים לעולם דמיוני המשבש את דעתי. ערני שלי, תבין אותי, זו הדרך לשרוד וכבר עולה השחר שמראה שאין בו רחמים.
אוצר שלי. כשנולדת, וזעקת וצווחת על כולם, הניחו אותך בזרועותיי ובחדר השתררה דממה. כשישנת בעריסה קמתי כל שעה, לוודא שאתה חי ונושם, ולקחתי עוד כמה דקות רק כדי להביט בך. לו אך ידעתי בן, הייתי מתיישבת מולך ביום בו נולדת ומסתכלת בך ומתבוננת ולא גורעת מבטי משתי עיניך הכחולות שכה מעט ראו, לו אך ידעתי בן הייתי מבקשת ממך ומתחננת ולא מרפה אחיזתי משתי ידיך הרכות, שלא תלך ממני, לא אך ידעתי בן, הייתי את דמעותיי כולא בתוך עיני השתיים ואת שפתי נושכת ומתכוננת ליום שבו תעוף לך בשתי כנפיים זהובות הרחק הרחק ממני.
הרי להיות אם שכולה זה לחיות את העבר, לחיות את הזיכרון לא לשכוח שום פרט. לזכור את המראה שלך, הריח שלך, תנועות הגוף המבט בעיניים, להרגיש מתוככי הזיכרון את החיבוק המדהים שלך, לשמוע את הקול שלך ולפחד-כן לפחד שהמוח יבגוד ואולי פרט כזה או אחר יישכח. אני קמה בבוקר ומסתכלת על הדלת שתפתח ויודעת שאתה לא תהייה שם, אני מציינת את יום הולדתך בלעדיך, מניחה פרחים על קברך במקום ממתקים על מיטתך כמו שאהבת. מציינת שוב עוד שנה בלעדיך ולא אראה אותך מאוהב, מאושר, מתעצב, מתמודד, לא נכדים, לא נינים, לא לראות אותך, לא להרגיש אותך, כל כך הרבה לא...
שנים עוברות ומתמלאות באין סוף דברים שאינך מכיר, ילד ערני שלי, אם תחזור אלי העולם יהיה לך זר, אם תבוא – לא תכיר את השפה, לא תדע את קוד הכניסה לבניין שלנו, כבר לא יהיה לך צורך במשיבון בפלאפון, תצטרך ללמוד מה זה פייסבוק, וואטסאפ, ווייז. להצטרף לקבוצות, להגיב לפוסטים, לצייץ בטוויטר. זה עולם שלם שאתה אינך שייך אליו כבר ,אבל אותי תזהה מיד, הלב שלי יצעק אליך כל כך חזק שלא תוכל לפספס, תגיע מיד וזרם הדמעות שלי ירטיב את כולך ואני אחזיק אותך חזק ביד ואשמור שלא תיעלם לי שנית.
לפעמים, אני מצליחה להתרכז ולהריח את הריח שלך, לחוש כמעט את הרכות של עור פניך, את המגע של האצבעות שלי מסרקות את השיער שלך, להרגיש את טעמה של נשיקה על הלחי שלך. מצליחה לשמוע אותך מדבר, אני מתאמצת לזכור עוד ועוד פרטים, נאחזת בהם שלא יברחו לי, שאתה לא תברח לי. מאמצת את כל החושים שלי ומבקשת מכל אחד מהם שינצור בתוכו את הזיכרון הפרטי עליו הוא אחראי.
אתה הפכת אותי לאמא. למדת אותי מה זאת אהבה ללא תנאי, אהבה ללא גבולות. היום אני אדם שונה, כי עבורי "לחיות", זה קודם כל "לא למות". אני אדם שונה, כי חייך שזורים כחוט דק בכל מעשיי היום .אני אדם שונה, כי הדברים שגורמים לי הנאה או עצב השתנו, אני אדם שונה, כי טוב לי לבד, כי להיות לבד זה תמיד להיות אתך. אני אדם שונה, כי אני אמא שונה, אמא שממשיכה לאהוב בכל ליבה את אחיך למרות הכאב אשר ילווה את כולנו תמיד ביחד. אני אדם שונה, כי שום דבר הוא לא אותו הדבר אחרי שמאבדים בן, ערני שלי.
מהיום שהלכת...אני צוחקת, בפנים בוכה, אני נושמת, אבל נחנקת, אני ישנה אבל ערה, אני כאן, אבל אבודה, ידיי זזות אבל רועדות, רגליי הולכות אבל כושלות, עיניי רואות, אבל לא אותך, קולי נישמע אבל דועך, אוזניי שומעות, לא את קולך, אני בוכה, ולא משמחה, שפתיי נעות, אך לא אומרות הן דבר, חיה אבל מתה, מהיום שהלכת... אתה כ"כ קרוב, ומאוד רחוק, אתה כאן איתי, ולמעלה איתו.
בן שלי, יקר שלי, אוצר בלום שלי, אילו רק היית יודע, איך אמא מרגישה. הארת את חיינו ערני. גדלת עם הרבה אהבה, ואני יודעת שהיה לך טוב. שחייך הקצרים היו טובים. אני מקווה שהייתי אמא ראויה לילד כמוך, ואתה ידעת להעריך וידעת להודות ושום דבר שקיבלת לא היה לך מובן מאליו.
אוהבת עד יומי האחרון, שלך לעולמים, אמא
קרין יעקובי-ביאנו
מארקי שלי,
לא יכולה להאמין שאני כבר 19 שנה בלעדיך...
מאז אותה שבת ארורה, יום לפני ערב יום הכיפורים 2003, בה מחבלת מתאבדת התפוצצה במסעדת מקסים בחיפה, ובכך ניפצה לרסיסים את משפחתנו הקטנטונת והשלמה/ ספק מושלמת יחסית עד לאותו יום: אבא, אמא ושני ילדים בוגרים.
היית רק בתחילת דרכך, בן 29 שנים. גבוה, יפה-תואר, חכם, שאפתן, שילוב של רצינות תהומית עם שטותניקיות קורעת מצחוק. אחד שתמיד אפשר להתקשר אליו לקבל כתף תומכת ועזרה, או להיפגש לדרינק ולצחוק על החיים. חדור רצון להצליח בכל מעשיך: איש אקדמיה שתכנן את דרכו קדימה עד לפרופסורה בתחום התקשורת, ובמקביל כתב ומגיש של החדשות המקומיות בכבלים, שהותיר אחריו מאות קלטות של כתבות בהן רואים את דמותך- אך לא ניתן להושיט יד ולפזר את שיערך העבה או לחוש את חיבוקך החם; שומעים את קולך- וכולי מצטמררת מגעגועים לאותו קול רדיופוני; וכבר לא ניתן להסניף את ריחך המשכר. ובעיקר אני מבכה על ההבטחה שלא מומשה. כזה פוטנציאל אדיר להיות שדרן החדשות המובילות, כוכב בפריים-טיים של הטלוויזיה, שכל בית בישראל מכיר את החיוך היפה שלך והביטחון שאתה משדר, כי על "ביאנו" אפשר לסמוך...
אתה הסעת אותי לקורס בצבא, ונתת טרמפ גם לחברתי נעמי. כאשר מבטיכם הצטלבו במראת המכונית, ידעתם שזה לזו נועדתם. לא הייתה מאושרת ממני כאשר בחרת בחברתי להיות לך לאישה. נישאתם כל-כך צעירים, ותכננתם בית מלא ילדים משגעים כמוכם. אך נקטפתם שניכם יחד- אהבה כזו גדולה, ולא הותרתם אחריכם ילדים....
ואני, אתה שואל? אני בחרתי בחיים, בכל הכוח ועם חיוך על הפנים, כשהלב בוכה בפנים. כל כך קשה לומר לאחרים: "נותרתי בת יחידה", כמו ששני הורי הם ילדים יחידים. כל כך לבד... אז בחרתי לעסוק במה שאני אוהבת: אני רופאת ריאות ילדים, נישאתי לעודד שהספקת להכיר, ויש לנו 3 ילדים מדהימים שמזכירים לי אותך בהרבה מובנים. ואני מזכירה לעצמי בכל יום לטרוף את החיים ואת העולם גם בשבילך.
איזו אינטואיציה הייתה לי לומר לך בשיחת הטלפון האחרונה שלנו, שאני כל-כך אוהבת ומעריכה אותך!!
תודה שהיית ועודך אחי הבכור.
קרין
