האפלה סמיכה עכשיו. איך היא יכולה להיות שחורה יותר מאשר ב-7 באוקטובר? שם, מול האויב, הישראלים היו יחד. והיה איזה רגע יחידני שבו נדמה היה שנוכל להתגבר על השבטיות והפילוג שהוא וחסידיו ממשיכים לזרוע, ללא הרף. אתם יודעים מי הוא. אבל הרגע הוחמץ וחוסל. והחשיכה מסביבנו כמו ים.
כאשר החדשות הרעות החלו מתפשטות, שמועה רעה שבקעה ממנהרה, עלו מיד שתי תמונות. הראשונה היא מהחודש הזה. שיקגו. רייצ'ל וג'ון גולדברג-פולין נואמים על הבימה, מול הוועידה הדמוקרטית. הייתי שם, בתוך האולם, לצד הצירים. מהרגע שהם נכנסו לבימה ועד הרגע שעזבו אותה, כל אדם שראיתי באולם הגדול הזה עמד על רגליו מתוך כבוד. והדבר היחיד שהדהד מהנאום הזה, כאשר שמענו כולנו את הבשורות הנוראות על מות החטופים, היו המילים האחרונות של רייצ'ל, אלה שהיא אמרה שוב ושוב: הרש, אם אתה יכול לשמוע אותנו, אנחנו אוהבים אותך. תישאר חזק. תשרוד. ראיתי את הדמעות בעיני הצירים הדמוקרטים סביבי כשהקול של רייצ'ל אמר את המילים האלה, המהדהדות כל הזמן: "תישאר חזק. תשרוד".
הוריו של הרש ז"ל בשיקגו
לא הכרתי את הרש גולדברג-פולין, ולא הייתה לי הזכות להכיר את כרמל גת, עדן ירושלמי, אלמוג סרוסי, אלכס לובנוב ואורי דנינו זכרם לברכה. אך אני מאמין, ורוצה להאמין, שהם נשארו חזקים. גם שם, ביקום השחור של מנהרות חמאס, עם הרוצחים שטופי הדם והשנאה. חזקים עד הרגע האחרון. אך הם לא שרדו. חבורת ישראלים צעירים, מלאי תקווה, שנחטפו מחייהם. שנגררו בידי שוביהם ממנהרה למנהרה. שחייהם היו בסכנה אינספור פעמים. שחלק מאיבריהם נקטעו. שידיהם נקשרו שוב ושוב. שהוכו. עונו, פיזית ונפשית. שחיכו שם שהמדינה תחזיר אותם הביתה. עד שהוצאו להורג, נרצחו בדם קר.
חמאס רצח אותם. חמאס הוא האויב. אך הישראלים המעונים בשבי אינם נושאים נפשם אל האויב. הם אינם מדמיינים לעצמם שלבו יתרכך. מכל השיחות של השבים ברור לגמרי אל מה הם מצפים: שהמדינה שלהם, מדינת ישראל, תוביל לשחרורם לביתם. הציפייה שלהם היא ממדינת ישראל כי הם אזרחי המדינה. והכשל שלה, של מנהיגיה ושל דרגיה הביטחוניים, הוביל אותם אל סיוט בלתי נגמר. וכל הדמגוגים העלובים, חסרי המוסר, שמפלבלים בעיניהם וסופקים כפיים ו"מזכירים" שחמאס הוא הרוצח: כן, כולנו יודעים. המשפחות יודעות. החטופים יודעים ועוד איך. מחמאס אין ציפיות; הוא ארגון שתכליתו היא רצח. לא הכל תלוי בנו, אבל הציפייה, התקווה והדרישה הן שנעשה כל מה שניתן כדי להחזיר את מי שנכרתו מאיתנו.
אני לא מפסיק לחשוב על עוד משפט. אנחנו במהלך ההפיכה המשפטית. נתניהו מצוטט אצל העיתונאי עמית סגל ב"ידיעות אחרונות" אומר ש"המדינה יכולה להסתדר בלי כמה טייסות, אבל לא בלי ממשלה". גורם בכיר בליכוד ואני משוחחים, והוא אומר לי על הטייסים: "זו כמו עקיצת דבורה. היא עוקצת ומיד מתה. אותו הדבר לגבי טייסים. הם לא יבואו, ואז לא יוכלו לבוא יותר וזה ייגמר". הטייסים כידוע המשיכו לבוא. חיל האוויר נכשל, אבל לא כי יצא מכשירות. אבל עוצמת הציטוט היא בדרך החשיבה שהוא מבטא: ציניות גמורה. חוסר מחשבה על השלכות אסטרטגיות. ראיית כל דבר דרך משקפיים פוליטיות. ואני חושב מאז אתמול בלילה: האם החטופים הם גם כמו עקיצת דבורה, עבור הממשלה הזו. יכאב קצת, הם ימותו, וזה יעבור.
מכל השיחות של השבים ברור לגמרי אל מה הם מצפים: שהמדינה שלהם, מדינת ישראל, תוביל לשחרורם לביתם. הציפייה שלהם היא ממדינת ישראל כי הם אזרחי המדינה. והכשל שלה, של מנהיגיה ושל דרגיה הביטחוניים, הוביל אותם אל סיוט בלתי נגמר.
אין גבול לשקרים ולגניבת הדעת. ראש המוסד, הרמטכ"ל, שר הביטחון – כולם לא רצו בהצבעה המזעזעת ההיא בקבינט. היא הייתה בעיקרה אירוע נקמה של נתניהו בשר הביטחון גלנט, המשולב במטרתו הכללית; לעכב אנושות או לסכל לגמרי עסקה. בעיקר, לשמר את הקואליציה שלו. כל ההתעקשות של נתניהו על ציר פילדלפי איננה נובעת משיקולי ביטחון, משום שאין אף גורם צבאי או ביטחוני רציני שסבור שהעמדות הספורות שישראל מציעה – שנתניהו מציע! - יכולות למנוע הברחות. המנהרות עוברות מתחתיהן; יש צורך בשיתוף פעולה מצרי; חייבים פרויקט ענק ומתואם בינלאומית כדי לטפל בכך, של 14 ק"מ. נתניהו יודע את כל זה. הוא הסביר את הדברים האלה עד לאחרונה לבני שיחו. עלמא דשיקרא.
לא הכל תלוי בישראל. סינוואר וחמאס הם רוצחים אכזריים. אך נתניהו וממשלתו החנפה נכשלו. הם נכשלו לא משום שאין עסקה – זה יכול לקרות בגלל סינוואר לבדו - אלא כי רוב החברה הישראלית השתכנעה שהם אינם עושים כל מאמץ הגיוני להשיב את החטופים. ביבי וחבר מרעיו מבצעים השמדת ערך לישראליות, בקנה מידה תעשייתי. ללא הסכמה על ערבות הדדית, ללא התחושה הפנימית הזו, ישראל מתרוקנת מנשמתה. הציניות שלהם איננה רק בלתי ישראלית. היא אנטי-יהודית; היא ממוקדת בכוח, וכוח לבדו. אין לי אלא להזכיר את המילים של רייצ'ל גולדברג-פולין: "המחיר להביא את האנשים האלה הביתה יהיה גבוה, אבל המחיר לא להביא אותם הביתה יהיה גבוה יותר, כי לעולם לא נשתקם כעם… ואז באמת נפסיד כי לא נוכל לזהות את עצמנו. נביט במראה ונראה זר ממצמץ אלינו בחזרה". החרדה שאנחנו חשים היא כי פנינו כבר משתנים. הזר כבר כאן.
אך אי-אפשר לסיים כך. יש ישראלים שעוד ממשיכים לשרוד בעזה. גיבורים, כל אחת ואחד מהם. החרדה שלנו אפסית מול ייסוריהם. הדרך הטובה ביותר להשיבם היא באמצעות עסקה. יש סיכוי לעסקה. עבורם, עבורנו, אסור בשום אופן לוותר או לשתוק.
