אומרים שהיהודים טובים בניהול מו"מ ושולטים בבנקים ובתקשורת על פני הגלובוס, ובכל זאת רוב התקשורת העולמית מפגינה עוינות כלפי ישראל, המערכת הפיננסית הגלובלית מאפשרת מימון של הטרור במיליארדים, ומאז 1973 אנחנו מהווים כישלון מוחלט בניהול מו"מ מול הפלסטינים, ארגוני טרור ומדינות באזור סביב כל מחלוקת מדינית, צבאית או שחרור שבויים וחטופים.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שהפלסטינים באופן כללי, וחמאס עזה בפרט, מנצחים את ישראל במו"מ בעודנו מבוססים בחשיבות עצמית. האופן שבו מתנהלים המגעים איתם מעיד על קושי בזיהוי השפעות התרבות האזורית במזרח התיכון. כך למשל הנטייה הישראלית (המערבית) לפרוס את האינטרסים שלה באופן גלוי על השולחן, בעוד הצד השני מקפיד להחזיק את הקלפים צמודים לחזה עד לרגע האחרון. הסטריפטיז הזה, כשכל מה שראוי שיישאר חסוי מודלף או אף נאמר באולפנים ומול המצלמות, מסכל מראש סיכוי להשגת יתרונות אפשריים.
ישראל מצוינת בנאומי פתיחה בומבסטיים (נהרוס, נפוצץ, נשטח, נמוטט, נחזיר לתקופת האבן), מה שפוגע בה קשות בזירת המשפט הבינלאומי ומאלץ אותה להכין דרכי נסיגה באמצעות משפט הקסם "זה עניין מורכב", שמשמעו הצדקה מראש לכישלון הבלתי נמנע. עד שמגיעים לשולחן המו"מ, ישראל כבר הביאה עצמה לרף התחתון של ההישגים הפוטנציאליים, כפי שהתרחש בהסכם השלום עם מצרים, בעסקת ג'יבריל, באוסלו, בקמפ דיוויד 2000, בעסקת שליט ועכשיו בסוגיית החטופים מול חמאס, שמתנהג כמנצח: הוא שולט וקובע את כללי ותנאי המו"מ, את המחיר, את הקטגוריות, הפעימות, משכי ההפוגות, מספר משאיות, כמות המזון, הדלק וכו'. וישראל מקבלת עליה את הדין. השגיאות שלה נעוצות באי הבנה של אופן ניהול המו"מ על ידי הצד השני:
1. למשל המונח "מחווה". לפני מו"מ מתחיל ריטואל של מחוות שמטרתן לאותת על הכיוון הכללי של הציפיות לקראת ההמשך. אך כשאלה נעשות כשגרה רק על ידי אחד מהצדדים, הן נתפסות כמינחה שהחלש מגיש לריצוי החזק הרואה עצמו מוזמן להקשיח את תנאיו. ראינו את זה בחודשים האחרונים עם המחוות ההומניטריות במלחמת עזה חרף ההתעקשות של חמאס לא לאפשר אפילו ביקור של הצלב האדום אצל החטופים.
2 "כוח", על כל גווניו ובמיוחד זה האלים, נחשב משאב לגיטימי בניהול מו"מ בתרבות המזרח בהשוואה לתפיסה המערבית הרואה בו מעשה נחות לתחכום השכלי הנעלה. לכן על השואף לשרוד במזרח התיכון להפגין כוח ואסרטיביות המגובה ביכולת מוכחת.
3. וזה מתקשר למושג "ויתור" – לכאורה חלק מובנה בתהליך המו"מ - שמתפרש על ידי אויבי ישראל כחולשה המזמינה הקשחת עמדות. השילוב בין "כוח" ל"ויתור" הובילו את נשיא מצרים אנואר סאדאת להיכנס לתהליך שלום רק אחרי שכיפר לתפיסתו על חרפת ההפסדים לישראל, ועדיין לקבל את מלוא דרישותיו.
4. הצד השני רואה בשינוי נסיבות לגיטימציה לחזור בו מהתחייבויות, אם להבנתו נקרית בדרכו אפשרות לשפר עמדות, בנימוק שזכותו אם לא חובתו לשולחיו להשיג את המיטב. זאת בניגוד לתפיסה המערבית/ישראלית הרואה את החתימה ההדדית כמחייבת ואינה נתונה לשינוי חד-צדדי. על כן חמאס לא היסס לחזור בו מהתחייבותו לקראת מה שהייתה אמורה להיות הפעימה האחרונה בעסקת שחרור החטופים בנובמבר, וביקש למסור גופות במקום נשים וצעירות. כאן ישראל הציבה גבול במחיר כבד.
5. "צדק" הוא מרכיב חשוב לחיזוק המוטיבציה ונחישות הצבא בחתירתו להצלחה בשדה הקרב. בימים כתקנם, תחושת צדקת המלחמה עמוקה יותר בקרב הפלסטינים בהשוואה לישראלים, שמעצם אופייה הדמוקרטי של מדינתם מתווכחים, מתפלפלים, מעלים שאלות ולעיתים מכים על חטא. היה חשש אמיתי שבני הדור הצעיר הנוכחי לא יוכלו להתמודד מול הנחישות הפלסטינית, אבל טבח 7 אוקטובר הציב אותם עם הגב לקיר וליכד אותם.
6. "ליברליזם". יש המאמינים בטעות שהערכים שרוב הישראלים מקדשים – דמוקרטיה, שוויון, רווחה כלכלית וחופש ביטוי – הם בעלי אותה חשיבות אצל אויבינו. אולם סדר העדיפויות אצל רבים מהפלסטינים – ובתרבות האסלאם בכלל – הוא שונה. גם היציאה מעזה ב-2005, כמו המימון הקטארי ואישורי העבודה בישראל בשנים האחרונות, לא הקהו שם את השאיפה לחסל את מדינת ישראל ברוח דוקטרינת הג'יהאד.
האשליה שרווחה כלכלית ("יהיה להם מה להפסיד") תביא ל"שקט ייענה בשקט", שאפיינה את תפישת המו"מ הישראלית, התנפצה על ידי 3,000 מחבלים שחדרו לנגב המערבי בבוקר 7 באוקטובר ומיליונים שחגגו מאחוריהם. וזו כמובן לא אשליה ייחודית לישראל – גם האמריקנים סברו שהסרת הסנקציות מאיראן תעודד אותה להפסיק את פרויקט הגרעין. וגם ההתפכחות שלהם תעלה בדם.
ד"ר גדעון שניר7. קדושת חיי האדם המאפיינת את החברה הישראלית זרה לחמאס ולאסלאם הרדיקלי בכלל, שבמקרה הרע מקדשים את המוות, ובמקרה הרע לא פחות משתמשים בבני עמם כמגנים אנושיים. אחד מבכירי הארגון שנשאל בתחילת המלחמה על המחיר בחיי אדם שישלמו הפלסטינים בגלל מעשי הארגון ענה בשוויון נפש שגם האלג'יראים, האפגנים והווייטנאמים שילמו במות מיליונים על מאבקיהם.
ישראל נלחמת בימים אלה מול מיליציה צבאית מחומשת היטב הפטורה מכל מגבלה. בנוסף, היריב מכיר היטב את התרבות הישראלית ומנצל את נקודות החולשה שלה לטובתו. אם חפצי חיים במזרח התיכון אנחנו, הלקח מחזק את הצורך להכיר את תרבותו.
- ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
