פוש ב-ynet וידיעה קצרה. ככה שמעה עופרי יהב על הכוונה של המדינה לשחרר את האיש שתקף אותה מינית באכזריות. זה קרה ביום ראשון האחרון. היא בדיוק ישבה אצל הווטרינר, מלטפת את כלב הלברדור המעורב שלה, פיסטוק, ומנסה להרגיע אותו ששולחן המתכת הקר לא עומד לרצוח אותו.
בחוץ היה יום אביב קריסטלי, יפהפה. היא בטח חשבה על סוף השבוע שחלף וכמה חבל שיום ראשון כבר פה. אבל שום דבר לא הכין אותה לזה שעוד שנייה, עוד רגע, העולם שלה שוב עומד להתערער. ומה שהכי גרוע - זה שוב יקרה בגלל התוקף שלה. האיש שהיא מעולם לא ספרה כשראתה פה ושם בחיי הלילה של תל אביב, עד שהוא החליט לגרום לה לזכור אותו בכוח.
ברגע הזה, לפני שהיא קיבלה את הבשורה, היא הייתה בחורה תל אביבית יפה ואדמונית, מלאת אש וחיים, שיושבת בחדר ההמתנה של הווטרינר ומלטפת את הכלב שלה. כבר שנתיים שפיסטוק הוא הכול בשבילה, מישהו לרוץ איתו גם ברגעים הגרועים האלו שבהם היא נזכרת פתאום שהיא אמנם הבחורה הכי שמחה ומצחיקה שיש, אבל הדבר הרע הזה באמת קרה לה. וככה היא ישבה בקליניקה, פיסטוק תלה בה את אחד ממבטי המשורר האנגלי הנוגים שלו, כשפתאום נשמע פינג של פוש חדשותי, ואחריה קפצה במהירות הידיעה: "ועדת השחרורים החליטה - אלון קסטיאל ישוחרר שנה לפני הזמן".
כן, זו הדרך המכעיסה, המזלזלת, חסרת הרגישות, שבה המדינה שלנו בחרה להודיע לאישה שהתוקף שלה עומד לצאת מהכלא. פשוט נתנה לה לגלות את זה, כמו כולנו, מידיעה בחדשות. הזוועות שעופרי ושאר המתלוננות נגד קסטיאל עברו הן לא סוד. המדינה יודעת, למשל, שעופרי הותקפה על ידי קסטיאל במקום הכי בטוח בעולם בשבילה - הבית של ההורים שלה. כשהאבא האהוב שלה ישן בחדר הסמוך, כשאמא שלה, שתמיד כל כך שמרה עליה, חולמת בשקט מעבר לקיר.
אחת מקורבנותיו של אלון קסטיאל: מפחדת לראות אותו ברחוב
(צילום: שמוליק דודפור)
לאורך כל ההתבגרות של עופרי אמא שלה תמיד הייתה כל כך מגוננת. הזהירה אותה לא להיכנס לבד לחדר עם בחור, לשתות רק כשיש לידה חברה שתשמור עליה. אבל באותו הערב היא ישנה, לא מתארת לעצמה שבדיוק עכשיו, מתממשים כל התסריטים הכי גרועים שדמיינה.
את המקום הבטוח הזה הוא זיהם, חילל. את בית ילדותה האהוב שבו פעם שיחקה בבובות על הרצפה. "את מסוגלת בכלל להיכנס לבית של ההורים היום בלי לחשוב על זה?" אני שואלת את עופרי. "אני לא אוהבת לחשוב על הדברים האלו", היא עונה, "אין לי אפילו מושג מה הם עשו עם המיטה ההיא שבה זה קרה. כנראה היא עדיין שם. עזבי, אני לא ממש יודעת".
עופרי מחייכת המון. אופטימיסטית נצחית, בוחרת בשמחה ובקלילות פעם אחר פעם. "זו בטוח מגננה כדי לא לחשוב על האסון, הדחקה כזו", היא אומרת בדרך הזו שבה היא ממהרת לבדוק את עצמה, לבקר את עצמה, אבל אף פעם לא אחרים.
ועדיין, חזקה ואופטימית ככל שתהיה, אין למדינה שום זכות לתת לה לשמוע על השחרור של האיש ההוא מפוש באפליקציה. הרי היום, מתוך מודעות ורגישות כלפי נפגעות ונפגעים, נהוג לשים אזהרת טריגר לפני כל סדרה בטלוויזיה שעוסקת אפילו לשניות באונס, אז לא הייתם מצפים ממדינת ישראל שתיתן אזהרה למישהי שעומדת לגלות שהתוקף שלה חוזר להסתובב חופשי בעיר שלה?
היא גרה בגוש דן, לא רחוק מהבית התל אביבי שקסטיאל עומד לשוב אליו בקרוב. וכן, כנראה זה בסדר מבחינת המערכת שעופרי תיתקל בו פתאום ברחוב, בלי אזהרה. אחר כך הוא בטח יעבור לגור בחו"ל, במקום נוצץ כמו פריז או לונדון. שם הוא יוכל לחזור ולנהל אורח חיים של בן עשירים: לרקוד, לאכול במסעדות פאר, בזמן שהנשים שהוא תקף יישארו לנצח בחדר אחד חשוך, בתל אביב, עם נוכחותו המאיימת. חדר בזיכרון שממנו לא ייצאו לעולם.
"אפילו לא התקשרו מהפרקליטות או מהוועדה להודיע לך שזה עומד לקרות?" אני שואלת שוב, מתקשה להאמין. מילא הדרך שבה חוקרים את המתלוננות בשיא החוצפה על חיי המין שלהן, מילא העונשים המגוחכים שנוהגים לתת פה לעברייני מין, אבל בחייאת, מה הבעיה להרים טלפון למתלוננות וליידע אותן שאולי בקרוב הן יראו אותו בפיצוצייה, או במועדון, כי למה שלא יחזור בעצם לזירת הפשע? רק שיחת טלפון אחת שיש בה כבוד מינימלי לרגשות שלהן. "שלום, כאן אורית מוועדת השחרורים, מצטערת לבשר לך שהאיש שתקף אותך עומד להשתחרר".
למודת אכזבות, עופרי הופתעה פחות ממני. "ידעתי שלא יטרחו להודיע לי", היא אומרת. קודם היא סיפרה לי על דרך הייסורים שלה מהרגע שבו התלוננה. אין פלא שהיא כבר לא מצפה לכלום ממדינת ישראל. "מה שכן מפתיע אותי זה איך לעזאזל הם האמינו לו בוועדה. איך הם קנו את השואו שלו?".
ועכשיו היא מספרת לי משהו מזעזע. "איך אני יודעת שהוא לא התחרט לדקה? כי יש לי עדים שקיבלו הזמנות למסיבות בבית שלו גם כשהוא כבר היה במעצר בית. הוא המשיך להזמין אנשים לחגוג, אחרי שכבר עומדות נגדו תלונות של עשרות נשים. אז אני לא מבינה את הוועדה. מה, אין להם עיניים לראות שהאיש הוא נרקיסיסט שלא מסוגל להרגיש אמפתיה לאף אחד חוץ מעצמו?".
אחרי הווטרינר היא הלכה להורים שלה, לספר להם על השחרור המוקדם ולעשות איתם את מה שהיא מכנה, "עוד שיחה מלאת בושה". קודם היא סיפרה לי שבמשך חודשים התביישה לספר להם על התקיפה. רק כשהתחילו להתפרסם הכתבות על קסטיאל היא הרגישה שהיא לא יכולה להמשיך לשתוק, שזה לא מוסרי מצדה לא לספר. רק אז היא שיתפה את אבא ואמא שלה בסוד. "תמיד הרגשתי כמו הבת שטיפה מתביישים בה", היא אומרת בכנות הכובשת הזאת שלה, "יש לי אחות מושלמת, עם דוקטורט במשפטים. ואני? אני הייתי ילדה עם לקות למידה. אף פעם לא הייתי תלמידה מצטיינת. אני חושבת שזה חלק מהסיבה שבגללה פניתי בגיל 18 לחיי הלילה. כי זה היה הדבר שלי - לצאת, לשמוח, לרקוד. להרגיש יפה ולהקסים בחורים. שם הצטיינתי. כל כך אהבו אותי בעולם של חיי הלילה, הפכתי לחברה של כל הדי-ג'ייז הכי גדולים, עמדתי ורקדתי עם טייסטו על העמדה. ואת יודעת מה? מעולם, מעולם, בכל שנות הבליינות שלי, אף אחד לא הטריד אותי מינית, כולם כיבדו אותי ואהבו אותי עד..." היא לא צריכה להשלים את המשפט.
בשיחה הראשונה ההיא עם ההורים היא הרגישה בושה. הנה, גם במקום האחד שבו היא אהובה על כולם, מצליחה, מנהלת כמו גירל-בוס את כל מה שקורה - גם בו היא הצליחה לפשל. ככה היא ראתה את זה אז, כאחריות שלה, כאילו שהיא עשתה משהו דפוק שהביא אותה לכזה תסריט אימה. בינתיים היא העבירה את עצמה תהליך מעורר התפעלות, הלכה לטיפולים, חיזקה את עצמה מבפנים, עד שהגיעה למצב שהיא מבינה שאין לה שום אשמה, שכל האשמה נמצאת בצד של האיש עם המוח החולה והאלים. ופתאום, בשיחה עם ההורים על השחרור שלו, היא שוב חזרה אליה. הבושה.
"אני חושבת שפשוט נמאס לי לבוא אליהם ולהביא את כל הדברים המבאסים והעצובים האלו. פעם בכמה זמן קורה איתו משהו ואז שוב צריך לפתוח את זה, ושוב צריך לספר לאבא ולאמא, ושוב אני גורמת להם כאב. צער ענקי עליי".
היא הכירה את קסטיאל מחיי הלילה. לא שזה מיוחד, כולם הכירו אותו משם. את בן העשירים עם משקפי האלביס קוסטלו, נצר למשפחת קסטיאל מרהיטי היוקרה ועסקי הנדל"ן. תמיד עומד על הבר ומדבר עם אנשים חדשים, תמיד מוציא דרינקים לכולם. הוא לא סתם הפך את עצמו לרוח החיה של המסיבה, הוא קנה את כל המסיבה בטאבו. במהלך השנים הוא השקיע כסף בהמון ברים ומקומות בילוי. בדיעבד התברר שזה מה שאפשר לו לחלק משקאות לכל הנשים שסימן. לכאורה, גם לבזוק בתוך הכוס סם אונס. אני צריכה לכתוב לכאורה, בגלל שאת זה המדינה לא הצליחה להוכיח למרות עדויות הנשים שברגע ששתו ממה שהגיש להן נכנסו לערפול חושים.
6 צפייה בגלריה
"לוקחת שלוק מהוודקה שנתן לי וזהו, משם הלך הזיכרון שלי". שלט מחאה נגד שחרור קסטיאל
(צילום: נויה כץ)
"הכרתי אותו כשהייתי בליינית צעירה", היא מספרת, "יום אחד יצאתי עם חברה לאיזה בר והוא וניסה להתחיל איתי. לא רציתי אותו בכלל, הוא לא לטעמי והכסף שלו בכלל לא דיבר אליי. הוא גם עשה מין 'ניים דרופינג' שלא אהבתי על כל הדוגמניות שיצאו איתו. ובכל זאת הוא היה נחמד, לא נראה מסוכן בשום דרך. בשלב מסוים הוא ניסה לחלץ ממני את מספר הטלפון שלי, ואני לא הסכמתי לתת אותו. כשהלכתי הביתה הוא פשוט פנה לחברה שלי ואמר לה, 'עופרי נתנה לי את המספר שלה, אבל שכחה לתת לי את הספרה האחרונה, יכולה להגיד לי את המספר שוב?' החברה שלי לא נפלה בפח ואחרי זה צחקנו כמה הוא פתטי, כמו תולעת שמנסה להיכנס דרך סדק".
במהלך השנים היא המשיכה לראות אותו בכל מקום. הייתה נחמדה אליו, אבל תמיד מאוד מסויגת. קסטיאל בטח הבין שאין לו שום סיכוי עם האמזונה האינטליגנטית והמוכשרת שיש לה תואר בתקשורת ומנהלת משרד יחסי ציבור מצליח. זה היה הטייפקאסט של כל הנשים שהוא תקף - הפרחים הכי אינטליגנטיים, מעניינים ועצמאיים בערוגה התל אביבית. "זה מוזר", עופרי אומרת, "כי באמת שלא הייתה לו שום בעיה למצוא נשים שייצאו איתו, אבל דוווקא עלינו הוא התפקס. אף אחת מאיתנו לא הרגישה כמו הילדה הכי יפה בגן. לא היינו רזות כמו דוגמניות, מה שכן היה בנו זה איזה חוזק, עצמאות וכריזמה. וזה מה שהוא רצה, כנראה, דווקא את האישה שלא תלך איתו".
יום לפני התקיפה, היא סוף סוף נתנה לו את הטלפון שלה. "ישבנו על ספסל ברחוב מחוץ לאיזה מועדון כמה חברים ושתינו. מחירי האלכוהול ממש גבוהים במועדונים, אז פשוט ישבנו ושתינו אלכוהול שקנינו בעצמנו מחוץ למועדון כדי לתדלק. אני יודעת כמה רע זה נשמע, לא ממש הקורבן המושלם".
"מה?", אני מזדעזעת, "את רוצה לומר לי שאת מאשימה את עצמך שישבת ברחוב ושתית עם קבוצה של חברים?" היא לא עונה לי על זה, ואני רואה על הפנים שלה את כל השדים מפעם קמים לתחייה. כשאת מתלוננת על מישהו חזק כמו קסטיאל, הוא שוכר את עורכי הדין הכי יקרים בשוק, והדבר הראשון שהם עושים זה לבנות נגדך תיק שכולו "סלאט שיימינג". זה משהו שהפרקליטות לא הפסיקה להזהיר את עופרי מפניו. שאם היא תעלה להעיד, ישאלו אותה עם כמה גברים היא שכבה, כמה אלכוהול שתתה.
כשהם ישבו בחוץ ושתו, קסטיאל עבר והציע לה ולעוד כמה חברים לבלות למחרת. "הלכנו איתו למסיבה, ידיד שלי ואני, ואז הוא הציע שנלך למסיבה אחרת במועדון שהוא שותף בו. באיזשהו שלב הידיד שלי נעלם, אני לוקחת שלוק מהוודקה שקסטיאל נתן לי וזהו, משם הולך הזיכרון שלי. אני זוכרת רק במקטעים. מרגישה פתאום לא טוב ורצה לשירותים להקיא. קאט. מתעוררת על רצפת השירותים, לא יודעת איפה המעיל שלי, איפה התיק. קאט. שומעת דפיקות בדלת, אלה המאבטחים של המועדון ומתברר שקסטיאל איתם. הוא אומר להם שיעלה אותי למונית וידאג שאגיע הביתה בשלום.
"ואת יודעת מה? למרות שאני מעולפת, אני יודעת בחוש פנימי שאסור לי ללכת איתו. שאני בסכנה. אני מתחילה לצעוק, 'לא, לא, אני לא רוצה ללכת איתו'. והם לא מקשיבים לי, המאבטחים פשוט סוחבים אותי על הידיים כמו איזו חבילה, מזוודה, ומעבירים אותי לידיים שלו".
בדיעבד, העובדה שהקיאה את המשקה ההוא כנראה הצילה אותה מגורל אפילו גרוע יותר. כי בניגוד להמון מתלוננות אחרות, היא לא איבדה את ההכרה לגמרי. אפילו במונית היא חזרה למודעות מדי פעם כדי להגיד לו שהיא רוצה ללכת לבית של ההורים שלה ברמת גן. "אף פעם לא פחדתי ממנו בכל השנים שהכרנו", היא אומרת, "אבל במונית פתאום משהו הישרדותי צעק לי, נורות אדומות היבהבו, סכנה. זכרתי כל הזמן שהשותף שלי לדירה נסע, וידעתי שאין מצב שאני לוקחת אותו לדירה הריקה שלי. אז הוא לקח אותי לבית של ההורים שלי וכמובן מיד עלה אחריי, הזדחל לתוך הבית שלנו. התולעת הפכה לנחש".
אני מבקשת ממנה להפסיק. אחרי המשפט הזה עולות לי דמעות בעיניים ואני לוקחת בעצמי שלוק מהוויסקי שעל שולחן הסלון שלי למרות שצהריים. אני מדמיינת אותה משתוללת על רצפת השירותים, מתחננת למאבטחים שלא יפקידו אותה בידיים של האיש הזה, ואיך הם לא מקשיבים לה. חושבת איך היא לא הפסיקה להילחם בו לשנייה גם במונית, ושהנהג לא שם לב שיושבת אצלו אישה שעובר עליה משהו נורא. כמה רוע יכול היה להימנע אם רק היו מקשיבים למה שהיא מבקשת?
6 צפייה בגלריה
"טורף קר רוח שפגע בעשרות נשים הצליח להשתקם בכזה זמן קצר?". אלון קסטיאל בעת כניסתו למאסר בכלא חרמון ב-2018
(צילום: זהר שחר)
כשהם הגיעו לבית של ההורים שלה, הוא הפשיט אותה מיד למרות שההורים שלה ישנים בחדר הסמוך. לא ניכנס לפרטים גרפיים, אבל היא הצליחה לעצור אותו מלאנוס אותה. להורים שלה היא לא הצליחה לקרוא לעזרה, בעיקר כי את כל הכוחות המועטים שלה גייסה כדי להוריד אותו ממנה, וגם קצת בגלל שהתביישה. "גם אחרי ניסיון האונס, הוא נשאר לישון איתי, זה לא ייאמן כמה הוא חולה בראש. ובבוקר הוא ניסה שוב, וכשלא הסכמתי, הוא אמר לי את המשפט הקסום הבא - 'את חייבת לי מאתמול, גם הקאת לי על המעיל וגם לא נתת לי. זה המינימום שאת יכולה לעשות'. העפתי אותו ממני, ואמרתי לו ללכת.
"והנה הקטע. כשהוא יצא מהחדר ההורים שלי ישבו בסלון. עכשיו, אני מעולם לא הבאתי אף בחור אליהם הביתה, רק את הממש רציניים. ידעתי שזה מוזר להם. אז סיפרתי סיפור שהוא ידיד שלי, גיי, ואתמול איזה גבר שבר לו את הלב, אז לקחתי אותו איתי כדי שלא יישאר לבד. לא הצלחתי להגיד להם את האמת, עד כדי כך היה לי קשה להכיר בזה שדבר כזה קרה לי, שאני קורבן. מה למילה הזאת ולי. אחרי זה נכנסתי לאמבטיה והתקלחתי, ושם כבר נשברתי ובכיתי. אני יודעת שאמא שלי שמעה, אני יודעת שהיא הרגישה שמשהו אצלי מאוד לא בסדר, אבל היא פחדה לשאול, אולי יותר פחדה לשמוע את התשובה המחרידה שלי".
האונס הוא גם פנימי, מסתבר. האנס מכריח אותך גם להשתנות מבפנים, לאמץ התנהגויות שלא מתאימות לך רק כדי להצליח להדחיק, לשקר לעצמך. "יום אחרי סיפרתי על זה לחברה הכי טובה שלי ותיארתי את הכול כאשמתי", היא אומרת, "סטוץ נוראי ומגעיל שאיכשהו התגלגלתי אליו כי אני מבלה יותר מדי, מעשנת ושותה, לא בשליטה. אני לא אשכח את השיחה הזו. היא הסכימה איתי וקבענו שתינו תוכנית שלמה לריפוי ושיקום של עופרי. החלטנו שאני אפסיק לעשן, אקצץ בבילויים. וכך היה. חודשים שלמים שאני מתקנת את עצמי ומשפרת את עצמי כשמישהו אחר הוא זה שפשע וניסה לאנוס אותי.
"בגלל זה כל כך מטריף אותי לחשוב עליו עומד מול הוועדה ומורח אותם כמה הוא השתנה והשתקם בכלא. את יודעת כמה זמן לקח לי לחזור לחיות אחרי האסון? אני היום בת 37. התקיפה קרתה כשהייתי בת 32. אז חמש שנים של טיפולים פסיכולוגיים, של תרופות פסיכיאטריות, של ללכת לסדנאות התפתחות אישית מטופשות, שלא לדבר על זה שאפילו לא חשבתי על לעשות ילדים, כי מי רוצה להביא בנות לעולם אכזרי כזה. והנה הם מספרים לי שקרה לקסטיאל נס. בפחות מארבע שנים הוא הצליח להשתקם כליל. לחזור בתשובה ולשכוח לגמרי שהוא היה פעם אנס פתולוגי שתקף לפחות 30 נשים.
"את רוצה להגיד לי שטורף כל כך קר רוח שפגע בעשרות נשים הצליח להשתקם בכזה זמן קצר ולי לקח כל כך הרבה שנים? אני חושבת עליו עומד ובוכה על השנה שנשארה לו בכלא, למסכן, ומעיבה על בריאותו הנפשית. את יודעת מה זה בשבילי שנה? זה רק הזמן שלקח לי להפסיק לשנוא את עצמי שנאה תהומית".
מתוך 30 הנשים, רק ארבע נכללות בכתב האישום נגד אלון קסטיאל. עופרי ביניהן. בדרך למשפט הצדק של האנס שלהן, המתלוננות עוברות גיהינום. פעם אחר פעם הן נאלצות לשחזר את הרגע הכי גרוע בחיים שלהן בפני מישהו חדש: עורך דין, שוטר, עובדת סוציאלית, עיתונאי. הן צריכות גם לממן בעצמן את כל הטיפולים היקרים שהן צריכות לעשות כדי לחזור לחיים. הן נאבקות במערכת חלודה, שרירותית כמו חמסין, באמירות כמו "למה לא נלחמת" או "למה הלכת לבושה ככה". הן הולכות בגיא הצלמוות שלהן רק בשביל הצדק, בשביל המוסר, כדי שנשים אחרות לא ייפגעו מהתוקף שלהן. ומה המדינה עושה עם כל הדרך הקשה שהן עשו? פשוט זורקת אותה לפח.
במשך שנה שלמה עורכת הדין מהפרקליטות הכינה את עופרי שעומד להיות משפט, שהיא תיקרא להעיד. היא הכינה אותה לאפשרות שההגנה תעלה כל סיפור הכי משפיל ופרטי שיש על חיי המין שלה, ועופרי סרקה את המוח שלה ונזכרה והתביישה מחדש רק כדי להיות מוכנה למשפט. ובשנה הזו היא הצליחה לבנות מתוכה אישה חזקה אפילו יותר. "הכרחתי את עצמי ללמוד לקבל אותי", היא אומרת, "לקבל את זה שאני אוהבת לבלות, וכן, יש לי חיי אהבה נורמליים של אישה בת 30. זה לא אומר שצריך לגרור אותי ממועדון בעזרתם של מאבטחים ולתקוף אותי".
6 צפייה בגלריה
"בוועדה אמרו: לא ראינו נכון לתת לעמדתן משקל מכריע". אלון קסטיאל בגזר הדין ב-2018
(צילום: יריב כץ)
השיחה מסתיימת כי פיסטוק נובח במרפסת. אולי הרגיש שהקול של האמא האהובה שלו נשבר קצת. זה קורה כשאנחנו מדברות על משפט הנימוק שפירסמה ועדת השחרורים והכי הכאיב לה. היא כמעט ולא בכתה במהלך השיחה, גם לא כשתיארה לי רגעים של זוועה טהורה, ודווקא הוועדה הצליחה לרסק את הקול שלה, להציף אצלה דמעות: "לא ראינו לנכון לתת לעמדתן משקל מכריע". משפט כל כך חצוף, כל כך אטום ומרושע, שכמעט נדמה לי שחברי הוועדה רצו להעליב בכוונה את הנשים שהתלוננו.
אז עופרי רותחת. "אין משקל לעמדה שלי מבחינתם", היא אומרת, "בטח לא משקל מכריע. מוזר, הייתי משוכנעת שהעמדה שלי הכי מכריעה, כי אני זאת שהאיש המחליא הזה התנגש לה בחיים והרס כל חלקה טובה. והנה הם עושים בדיוק מה שהתולעת ניסה לעשות לנו, לנסות לקחת מאיתנו את הקול שלנו. אמרנו קודם איך הוא תמיד תקף נשים דעתניות וחזקות, איך הוא הפך אותנו לבובות חסרות הכרה שלא צריך לשאול את הרשות שלהן. ככה בדיוק הוועדה מדברת עכשיו, מצפה שנשב ונסתום ולא נביע את דעתנו הלא מכרעת".
ולא רק במתלוננות המדינה בוגדת, אלא בנו, בכל הנשים. כתב ההנמקה של ועדת השחרורים הוא חתיכת יריקה לפרצוף של כל אחת ואחת מאיתנו. המחשבה שהם אפילו לא טרחו להסביר את ההחלטה כמו שצריך מעידה שיושבים שם אנשים רגישים כמו סכו"ם מפלסטיק.
עכשיו עופרי שולחת יד לשיער שלה, פורעת אותו קצת, ופתאום משהו משתנה. לנגד עיניי, קמה ועולה שוב עופרי הלוחמת. האישה החכמה והחזקה שאף אחד לא יבלבל. "אבל אני לא אשתוק לעולם", היא אומרת, "ואני לא אסתום את הפה שלי. זוכרת את הסצנה האחרונה בסרט 'ממזרים חסרי כבוד'? נגמרת המלחמה, ובראד פיט נוסע עם הפושע הנאצי הארור לגבול. הנאצי שמח, עוד שנייה הוא משתחרר ואף אחד לא יזכור לו את כל הפשעים שלו. ואז בראד פיט אומר, נראה לך שככה זה ייגמר? ואז הוא רוכן עליו ומקעקע לו על המצח צלב קרס. אות קין. שהוא אף פעם לא יהיה חופשי. ככה אני הולכת לעשות לקסטיאל. אני אדבר ואספר את הסיפור שלי בכל מקום ולא אפסיק עד שיהיה לו על המצח אות קין. יש לנו קול".
