"איך הפסדתי אבא כזה מדהים"
שלו בוטבול (17), קיבוץ חניתה, בנו של רס"ל מוטי בוטבול
"וואו, איך אני מתחיל בכלל כזה מכתב? מכתב לאבא שלא איתי כבר 15 שנים. מכתב לאבא שעוזר לי בתקופות קשות גם אם הוא לא איתי פיזית. מכתב לאבא שלא הכרתי.
"15 שנים, 15 שנים מאז שהחיים שלי השתנו, 15 שנים מאז שראיתי את אבא שלי בפעם האחרונה, 15 ימי זיכרון כואבים, 15 אזכרות, 15 שנים שבהן כל יום, כל דקה, כל שנייה, אני מרגיש שמשהו חסר לי בחיים. 15 שנים קשות.
"אבא. ההיכרות שלנו הייתה מאוד קצרה. שנתיים בסך הכול, שלא זוכרים מהן כמעט כלום. אני מכיר אותך מסיפורים בעיקר. כל החיים אני שומע איזה בן אדם טוב ומצחיק היית. והמחשבה היחידה שעוברת לי בראש היא איך הפסדתי בן אדם כזה מדהים, איך ה' לקח דווקא אותך, אבא.
"אם יש משהו שמבאס אותי בחיים זה שלא הספקתי להכיר אותך. אתה יודע מה זה לחיות עם דבר כזה? זה לקום כל בוקר ולראות את התמונה שלך על הקיר בחדר; להסתכל לשמיים ברגעים קשים ולדבר איתך, כי מי יבין אותי יותר טוב ממך; לעלות אליך לקבר ולדבר איתך. נראה מוזר לדבר עם אבן, לא? אבל זו ממש לא אבן. זו נשמה. זה בן אדם. זה אבא שליייי.
"עד לפני כמה שנים התביישתי לספר את הסיפור שלך לאנשים. לא רציתי את הפרצופים המרחמים של אנשים. ואז הבנתי שאני אמור להתגאות בסיפור שלך. יצאת להגן עליי ועל המדינה שלך. אתה והחברים שלך הייתם צריכים לשלם על זה בחייכם.
"אבא, אמן שיום יבוא ואני אתעורר ואגלה שכל זה היה רק חלום רע. אוהב אותך הכי בעולם, שלו".
רס"ל מרדכי (מוטי) בוטבול גדל והתחנך במעלות. עם גיוסו לצה"ל שובץ כנהג בשייטת 13. בתום שירותו הסדיר הוצב מוטי בצנחנים להמשך שירות במילואים. מוטי נקרא לדגל באמצע מלחמת לבנון השנייה. הוא נהרג באחד האירועים הקשים ביותר במלחמה: האסון בכפר גלעדי, שבו נהרגו 12 חיילים וקצינים במילואים בשטח כינוס, בזמן שהמתינו להוראה להיכנס ללבנון, מפגיעה ישירה של קטיושה. בוטבול היה בן 28 במותו. הוא הותיר אחריו את רעייתו, חפצי, את בנו, שלו, שהיה אז בן שנתיים, הורים וחמישה אחים ואחיות.
"אני מקווה שאתה גאה בי"
ליעד אור חלפון (16), בת ים, בנו של סגן שמוליק חלפון
"אבא, אנחנו מציינים שוב אזכרה לזכרך ושוב אני עומד מול אנשים שמספרים סיפורים עליך, שזוכרים אותך. אני, לצערי, לא זכיתי להכיר אותך, אבל יודע מהסיפורים שב-11 החודשים שהיית בחיי היית אבא טוב ודואג. עד אותו יום ארור שבו השכול דפק לנו על הדלת.
"הגורל שלך היה למות למען המדינה שכל כך אהבת. המדינה שאני ואחיי נגדל בה. נהרגת במקום שאתה הכי אוהב – בצבא. במקום שלא היית חייב להיות בו – אבל בכל זאת התנדבת. או כמו שתמיד היית אומר: 'אם אנחנו לא נעשה צבא, אז מי יעשה?'.
"מי היה מאמין, אבא, שאני, כתינוק, אעשה את הצעד הראשון שלי באזכרת החודש למותך, ליד הקבר שלך. מי היה מאמין לדבר כזה?
"15 שנים חלפו מאז. אני מקווה שאתה גאה בי, אבא. במי שהפכתי להיות. מקווה שאני הבן שתמיד רצית שאהיה. שהבאתי אור למשפחה כמו שקיווית כשבחרת את שמי.
"לפעמים, כשיש דברים שאני רוצה להגיד לך, אני כותב. זה בית מהשיר שכתבתי לזכרך:
'אבא, אתה לא יודע כמה השתנה מאז שעזבת.
פתאום גיליתי עולם של כאב, עולם שחור, עולם מלא בכי ודמעות.
אבא, אבא, תחזור.
הבטחת שלא תיפול.
אבא, לא רוצה להיות יתום. לא אוהב דיכאון.
אבא, למה עזבת? למה לא חזרת?
נפלת כגיבור, שמוכן לעשות הכול כדי שילדיו יחיו פה בשלום'.
"אז אבא, אני מקווה שטוב לך שם למעלה. אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים אליך. בשבילי ובשביל כולם אתה גיבור. תודה אבא".
סגן שמואל (שמוליק) חלפון גדל והתחנך בעיר יפו. בצבא התגייס תחילה לחיל החימוש ולאחר מכן עבר לשרת בחטיבת הצנחנים. תפקידו האחרון במילואים היה קצין אפסנאות. חלפון נהרג באסון בקיבוץ כפר גלעדי יחד עם 12 חיילים וקצינים במילואים ששירתו עימו. קטיושה פגעה בהם כשהיו באזור כינוס בדרך לכניסה ללבנון. הוא היה בן 42 במותו. חלפון הותיר אחריו רעיה, איריס, ושלושה בנים: אהרון (רון), גיל וליעד אור, שהיה בן 11 חודשים כשאביו נהרג.
"החיים בלי אבא הם סיוט שלא נגמר"
ווסים (15) וג'יהאד (16) נזאל, יאנוח-ג'ת, בניו של רס"ל ווסים נזאל
9 צפייה בגלריה
ווסים וג'יהאד עם תמונת אביהם. "בשביל העולם אתה חייל גיבור, אבל אצלנו השארת חלל עצום"
(צילום: גיל נחושתן)
"אבא. מילה כה עוצמתית שכל ילד לומד בצעדיו הראשונים בחיים. אך אנו, בניך, לא זכינו ללמוד אותה ואף לא הגינו אותה פעם אחת מאז שנולדנו לעולם הזה. בכל מקום שבו אנו יושבים ושומעים את המילה הזאת נזרקת לאוויר, ישנה צביטה עמוקה בלב. לא ממקום של קנאה, אלא ממקום של חוסר וכאב.
"מה ניתן לכתוב על אדם שלא הכרנו מעולם? ככל שנכתוב לא נצליח לתאר אפילו במעט עד כמה אתה חסר בחיינו. גדלנו בלעדיך כל השנים האלו, ובכל צעד שעשינו הבטנו לשמיים וביקשנו ממך שתכוון אותנו לדרך שאתה היית רוצה.
"זר לא יבין עד כמה החיים בלי אבא הם סיוט שלא נגמר. בכל יום מתפללים שנראה אותך בינינו, אבל באותה נשימה מבינים שזה בלתי אפשרי, לצערנו.
"אבא, לא זכינו להכיר אותך, אבל בכל פעם שאתה מוזכר אנחנו נדהמים לגלות מאחרים עד כמה היית אדם מיוחד, עם תכונות טובות, דבר שגורם לנו גאווה לצד כאב וחוסר עצום.
"כיצד ניתן להסביר לאחרים איך זה לגדול בלי אבא? כמה שננסה, לא נצליח לעולם לתאר את זה במדויק, אך ניתן להגיד שזה משול ללב בלי דופק, למי שחי בעזרת מכשירים חיצוניים.
"אבא היקר, בשביל העולם אתה חייל גיבור, אבל אצלנו השארת חלל עצום שלא ניתן להשלימו לעולם.
"תנוח על משכבך בשלום, יקר שלנו. כולנו תקווה שאתה רואה אותנו מלמעלה, שומר עלינו וגאה בדרך שעשינו עד כה".
9 צפייה בגלריה
ווסים וג'יהאד עם תמונת אביהם. "בכל יום מתפללים שנראה אותך בינינו, אבל מבינים שזה בלתי אפשרי"
(צילום: גיל נחושתן)
רס"ל ווסים נזאל נולד וגדל בכפר יאנוח. הוא שירת בצה"ל כנהג אמבולנס ביחידה 300 וכאחראי נהגים. ווסים נהרג בתקרית בגבול לבנון: ארגון חיזבאללה הציב מארב ופגע בשני כלי רכב צבאיים. באותה תקרית נחטפו חיילי המילואים רס"ל אהוד גולדווסר וסמ"ר אלדד רגב ז"ל. אירוע זה התחיל את מלחמת לבנון השנייה. הוא היה בן 27 במותו. ווסים הותיר אחריו רעיה, אכמאל, שהייתה בחודש השלישי להריונה, ובן, ג'יהאד, שהיה אז בן שנה וחצי. בנו, ווסים, נולד כחצי שנה לאחר מותו ונקרא על שם אביו.
"אתה קולט שהבת שלך כבר חיילת?"
לוטם מנסורה (18), נהריה, בתו של שלומי (שוקי) מנסורה
"אבא יקר שלי, אז מאיפה מתחילים? יש לי כל כך הרבה לספר לך, לשתף אותך. בכל זאת עברו 15 שנה. אני בטוחה שראית הכול מלמעלה, השגחת עלינו ודאגת שיהיה לנו הכי טוב.
"כשהלכת, לא הבנתי לאן אבא הלך. עם השנים התחלתי להבין בכל מיני סיטואציות שאתה לא סתם חסר, אלא חסר לי מאוד: כשהתחלתי כיתה א'; כשכל ההורים באו לבית ספר בכל תחילת שנה; בטקסי סיום; ימי הולדת; בת מצווה; בעלייה לחטיבה; בעלייה לתיכון; ועכשיו גם בגיוס. בכל האירועים האלה לא היית, ויש עוד המון.
"אז בוא נשלים פערים. כשהייתי בכיתה ג' אמא הכירה מישהו חדש. לא קיבלתי אותו בהתחלה, לא הסכמתי לקבל את העובדה שהוא איתנו 'במקומך', אבל אמא הסבירה לי שלא זה המצב. אבא יש לי רק אחד וזה אתה. היא הסבירה לי שבחיים צריך להתקדם, להמשיך הלאה, לא להישאר בשכול. הבנתי את זה עם הזמן. ראיתי שהיא צודקת, ראיתי שהיא מאושרת. הם התחתנו ונולד לי אח קטן, שאני הכי אוהבת בעולם.
"הגעתי לגיל 12, לבת מצווה. בבת מצווה נהוג לרקוד סלואו עם האבא. אמא שאלה אם אני רוצה בכלל שיהיה סלואו. אמרתי לה שכן ואני ארקוד עם סבא, שהוא האבא השני שלי, וכך היה. כולם בכו והתרגשו.
"גדלתי ועליתי לחטיבה. המעבר היה קשה. התחילו לי התקפי חרדה, שאני מתמודדת איתם עד היום. רציתי שתהיה פה, לתמוך בי ברגעים הקשים, אבל שוב אתה לא כאן.
"עליתי לתיכון, התחלתי בגרויות והעניין נעשה קשה יותר. התחלתי טיפול וזו הייתה ההחלטה הכי טובה שלי בחיים. חזרתי ללימודים, חזרתי לחברים, חזרתי לחיים!
"עכשיו סיימתי לימודים אחרי שנת קורונה קשה, ואני מתגייסת. אתה קולט שהבת שלך כבר חיילת?
"אני יודעת שראית את כל מהלך חיינו מלמעלה, שדאגת לנו והיית איתנו בכל מצב. אני הרגשתי אותך.
"אני כל פעם חושבת איך היו נראים החיים שלנו אם היית בחיים. אני בטוחה שהכול היה שונה לחלוטין. בלי טקסים, בלי אזכרות, בלי ימי זיכרון קשים.
"אבא, אני מתגעגעת אליך ואתה בלב שלי כל הזמן. אוהבת מלא, לוטם".
שלומי (שוקי) מנסורה גדל והתחנך בקריית ים. את שירותו הצבאי עשה בנח"ל המוצנח אחרי שסיים שנת שירות בקיבוץ כינרת. לאחר שהשלים את לימודיו כהנדסאי חשמל, הוא עבד ברכבת ישראל, במוסך בחיפה. שלומי נהרג ארבעה ימים לאחר תחילת הלחימה לאחר שטיל פגע פגיעה ישירה במחלקת שיפוץ הקרונות במוסך הרכבת בעיר התחתית. כתוצאה מהפגיעה נהרגו שמונה עובדים. הוא היה בן 34 במותו. מנסורה הותיר אחריו אלמנה, אלינור, ושתי בנות: לוטם, שהייתה אז בת שלוש, ולידר, שהייתה בת שנה.
"אתה אבא שלי, אבל בכלל לא שלי"
טוהר אביגיל משולמי (15), אש קודש, בתו של סמ"ר עמשא-ישראל (עמי) משולמי
9 צפייה בגלריה
טוהר עם תמונת אביה. "אני לא מכירה אותך אבא, אבל צריכה אותך וכל כך מתגעגעת"
(באדיבות המשפחה)
"אבא. עמשא-ישראל משולמי, או עמי כמו שכולם קוראים לך. אבא שלי, שלא כל כך שלי...
"עברו להן כבר כמעט 15 שנים מאז מותך, שלושה שבועות לפני שנולדתי – כך שלא הכרתי אותך כלל.
"הגעגוע הוא כה גדול ובלתי נתפס. תחושת הפספוס של האדם שהיה אמור להנחות אותי, להגיד לי מה נכון ומה לא, מה כדאי ומה פחות, מהדהדת כל הזמן.
"אבל כאן נשאלת השאלה הגדולה ביותר: איך אפשר להתגעגע לאדם שלא פגשת? אני לא מכירה אותך אבא, אבל צריכה אותך ממש וכל כך מתגעגעת אליך.
"אני מכירה ולומדת אותך דרך הסיפורים והתמונות. הלוואי שהיית אומר משפט אחד, אפילו טיפשי, רק לי. הלוואי שאת החיוך שלך, שאני מכירה מהתמונות, היית מחייך אליי.
"אני מפחדת שלא אהיה טובה כמוך. מפחדת להרגיש שאם היית חי אולי לא היית גאה בי. אני רוצה להרגיש מספיקה, שאני ראויה להיות הבת שלך. אני רוצה להאמין שגם עכשיו אתה גאה בי. אבל אני לא יודעת.
"אני מנסה להבין איך יכול להיות שאני הבת שלך. קשה לי עם זה שאתה אבא שלי, אבל אתה בכלל לא שלי, בשום צורה. אנשים זרים שאני פוגשת מכירים אותך יותר טוב משאני אכיר אי פעם. סתם אנשים אחרים יודעים עליך דברים. וגם אם זה קצת, לעומתי זה כל כך הרבה.
"מכל הסיפורים ששמעתי עליך אני יכולה להאמין שאנחנו די דומים: לא מסוגלים לקבל דברים כפי שהם ולא מסוגלים לקבל דברים כמובן מאליו, עקשנים, תמיד מנסים לעשות הכול על הצד הטוב ביותר, או שלא עושים. הלוואי שהיה לי אומץ כמו שלך לעמוד על דעותיי ועקרונותיי, להגיד את הדעה שלי כי זה מה שאני חושבת וזה מה שמשנה, לא מה אנשים אחרים חושבים. מספרים עליך שהיית אדם מעשי מאוד, שהספיק כל כך הרבה בחיים, שתמיד הפיק את הטוב ביותר מכל סיטואציה ושדעותיך היו נחרצות.
"אבא, אני מנסה ללכת בדרכך, אבל לא תמיד יודעת ממש מה היא. אני לומדת עליך קצת, סיפור ועוד סיפור, וככה אני גם לומדת ממך ואותך. דרך הרמזים שהשארת לי אני סוללת דרך חדשה, את הדרך שלי".
סמ"ר עמשא-ישראל (עמי) משולמי נולד בבית מאיר. בילדותו עברה המשפחה להתגורר ביישוב נצרים בגוש קטיף. במקביל לתוכנית ההתנתקות עבר עמי להתגורר בעופרה. את שירותו הצבאי עשה כלוחם בחיל השריון בחטיבה 401. הוא נהרג באחד מהקרבות הידועים והקשים ביותר של המלחמה, הקרב בסלוקי, שהתרחש בסיום המלחמה. עמי ושני חבריו לצוות הטנק נהרגו מפגיעת טילי נ"ט של חיזבאללה בעת פעולת חילוץ תחת אש של טנק אחר. ארבעת אנשי צוות הטנק, ובהם משולמי, קיבלו את צל"ש מפקד האוגדה. הוא היה בן 20 במותו. אלמנתו, יונת, הייתה בחודש השמיני להריונה. כשלושה שבועות לאחר מותו נולדה בתו, טוהר אביגיל.
