כשמדינה שלמה עצרה את נשימתה אתמול לפנות ערב, והמוח ניסה לפענח מה קולטות העיניים מבעד לחלונות האמבולנסים הדוהרים של הצלב האדום, הן ישבו שם ונגלו אלינו בזקיפות קומתן המתעקשת.
הנה הן, הנה הן, בריאות ושלמות, בלובן שיערן המחייב והמרגיע כל כך, בנחישותן הטבעית ביד אחת לנהל את הסיטואציה וביד השנייה לא להניח לחבורת מחבלים זדונית להכתיב את הכללים – ובבת אחת הן הצליחו לגרום גם לנו לנשום פתאום, להזדקף ומעט לחייך.
תיעוד רגעי השחרור שהפיץ חמאס
הסיבה שהחוסן המנטלי, הרגשי והקוגניטיבי של אנשים מבוגרים, כבני הדור שהקימו את המדינה, הרבה יותר חזק גדול ועוצמתי מאשר החוסן שמגלים אנשים צעירים, היא אבולוציונית
ישבנו וצפינו הלומי לב ובורקי מבט בסבתות המופלאות של ניר עוז חוזרות מהשבי - סבתא מרגלית מוזס מנופפת אלינו לשלום בחיוך גדול של מנצחים - מחווה שהיה בה לא רק נפנוף יד אלא גם ליטוף יד של דמות המאמא הגדולה שהרגיעה עם שלם. אישה גדולה ואמיצה שמזכירה לנו שיש על מי לסמוך - על סבתות גאות, חזקות וגדושות ניסיון חיים, שאי אפשר להאכיל אותן בבולשיט, כי למרות שאיבדו כמה קילוגרמים, הן לא איבדו את הממזריות ואת בוחן המציאות שלהן.
כך למשל, סבתא עדינה משה התותחית שמביאה דחיפת יד נחושה לחמאסניק הנבלה שמנסה להיראות ידידותי לעין המצלמה ולעזור לה ללכת דווקא ברגע הזה, אבל היא ממש לא מתכוונת להישען עליו כדי לצעוד אל עבר חירותה. היא צועדת על הרגליים שלה, שהן הרגליים שמובילות אותנו כבר 75 שנה.
ומהר מאוד, נוכח הנחישות והעוצמה הזו של הסבתות הגיבורות של ניר עוז, מקימות המדינה ומשיבות הרוח, התמלאה הרשת לא רק במילים גדולות ובדמעות, אלא גם בקביעה הקולקטיבית - שנמצא החומר החזק ביותר בטבע. זה לא יהלום, זאת סבתא קיבוצניקית. ואפשר להוסיף, סבתא קיבוצניקית על קלנועית! כי אין ספק שתוך כמה ימים, לאחר שגם הגוף יתחזק ויצבור כוחות ואהבת משפחה, יהיו אלה עדינה משה, חנה פרי, חנה קציר, יפה אדר, מרגלית מוזס וגם שאר הסבתות שישובו אלינו אמן בימים הקרובים, שיעלו על מכנסיים נוחים ונעלי ספורט, ישאלו "איפה הקלנועית שלי", וימשיכו לנווט את חייהן ואת חיי הקהילה שלהן, מצוידות בעוד פרק בביוגרפיה – גם אם הוא פרק שהדעת לא סובלת. פשוט מפני שהדלק שלהן והחוסן שלהן הוא פרספקטיבה, הוא אחריות מטורפת של העברת חותם, הוא הידיעה שלא משנה מה קורה ומה קרה – אנחנו כאן כדי לשרוד ואנחנו נתגבר ונמשיך בדרכנו הצודקת והנחושה, וממש כמו הכלניות האדומות של צפון הנגב, אנחנו מתכוונות לפרוח גם השנה. מה, חשבתם בכלל אחרת?
כאן חייתי, כאן נולדו לי ילדיי, את הארץ הזו הקמתי, את האדמה הזו זרעתי, את הבתים הללו בניתי ובכלים שלי לא תמצאו דרכון זר או מפות של ארץ נוכרייה, אומרות לנו הסבתות הגיבורות של ניר עוז בהתנהגותן הזקופה. בכלינו יש ציונות עיקשת, ברורה, נחושה, איתנה ואמונה שזו המדינה שלנו, ועליה אנחנו נלחמות. ואליה אנחנו חוזרות.
וכך, נוכח תמונותיהן גם בבתיהן מוקפות על ידי בני המשפחה, בבוקר שבת מרחיב הנפש והתודעה הזה - שבעה שבועות אחרי השבר הענקי של השבת השחורה, אני מרימה טלפון לעינת פורת עמוס, גרנטולוגית (מומחית במדעי הזקנה) שמובילה את מכון "לתבונה" לגיל השלישי, כדי להבין את מקור החוסן של הסבתות הגדולות מהחלומות שהקימו את הארץ הזאת, והיא שולחת אותי ללמוד על מבנה המוח האנושי.
"הסיבה שהחוסן המנטלי, הרגשי והקוגניטיבי של אנשים מבוגרים, כבני הדור שהקימו את המדינה, הרבה יותר חזק גדול ועוצמתי מאשר החוסן שמגלים אנשים צעירים, היא אבולוציונית", מסבירה פורת-עמוס.
"בני הגילאים המבוגרים ראו, עשו, התנסו, נפלו וקמו, והם יודעים שלא משנה מה קורה עכשיו – עוד יבואו ימים אחרים. אבל זו לא תובנה שמתגבשת בחלל ריק, היא נבנית בזכות תהליכים נוירולוגיים קוגניטיביים שתומכים בחוסן ומבססים אותו. מבחינה נוירולוגית טהורה, חוסן הוא היכולת של החלק הקדמי של המוח לנהל את הפחדים והמחשבות שמגיעים מהחלק הזוחלי וההישרדותי של המוח. להשקיט את הרגשות, להרגיע את הלחץ, להגיד ולחשוב 'יהיה טוב', לפעול מתוך פרספקטיבה. וככל שאנחנו מתבגרים, היכולת הזו משתכללת והופכת מורכבת יותר. אנחנו כבר לא רואים את המציאות בשחור ולבן, אנחנו כבר לא שולפים סיסמאות, אלא מנהלים ניתוח נתונים עמוק של המציאות", אומרת פורת-עמוס.
ואם להניח את כל אלה ככתר מנצנץ על ראשיהן של האמהות הגדולות, הסבתות המופלאות ששבו מהשבי גאות, זקופות ונחושות, הרי שמדובר בדור שמלמד אותנו איך להזדקן בכוחות איתנים ולא לוותר על לקיחת אחריות על חיינו, על גורלנו, כאן ובכל מקום אחר. לא להיות מובלת, אלא להוביל. לא כצאן לטבח, אלא כרועה ורואה אל העתיד.
ומילה משמעותית גם על תחושת השבט והשייכות הזורמת בעורקיהן, שהיא-היא האדמה הטובה שבעומקה משגשגות אריכות הימים והבריאות המנטלית והגופנית. העובדה שהנשים הענקיות הללו הן חלק מקהילה קיבוצית אמידה, נחושה, עוטפת ותומכת העניקה להן את הביטחון בכך שיש מי שיעשה הכל כדי להבטיח את שובן - וללא ספק נטעה בהן את תעצומות הנפש הדרושות כדי לשרוד את הנורא מכל, ולשוב אלינו עם חיוך. חיוך של מנצחות.
