משפט מקובל בכל מפגש עם בני משפחה וחברים, בישראל ובמדינות אחרות, הוא "בואו לא ניכנס לפוליטיקה". השיח כל כך רעיל ומתסכל, והדעות לכאורה כל כך מקובעות, עד שדיונים כאלה נתפסים כמטרד, לא פחות מיתושים, קריוקי או הווידאו מהחתונה. וזה חבל, כי מדינות רבות נמצאות בשבר קיומי - קונפליקט רעיוני אמיתי שנוגע למהות של הציביליזציה. במקרים כאלה השיח הוא חיוני, שכנוע הוא דווקא אפשרי, וממתינה הכרעה חשובה לגבי העתיד.
זה המקרה בטורקיה אחרי 20 שנות כהונה של הנשיא האוטוריטרי רג'פ טאיפ ארדואן. גם בארה"ב, שם הטראמפיזם יעמוד שוב לבחירה בשנה הבאה, ואף בצרפת, שם נראה כי מרין לה פן – סוג של ויקטור אורבן בהמתנה – הייתה כנראה מנצחת כיום את הנשיא המתון עמנואל מקרון. הפוליטיקה נמצאת ברתיחה בכל העולם בגלל המהפכה הטכנולוגית, המדיה החברתית ההרסנית, הגלובליזציה, הגירה ושינויי אקלים. במקרים של טורקיה וישראל זה עוד יותר גרוע, כי הדת מעורבת.
בישראל, המדינה בדרך לאבדון אם לא יתבצע שכנוע גדול של מצביעי ימין. אם הליברלים לא יתעשתו ויתגברו על שאר המחלוקות ביניהם, תהיה כאן תיאוקרטיה. ועוד לפני זה יש מי שרוצה אוטוקרטיה. ואיתם הרבה מצביעים שלא לתוצאות האלה התכוונו. המאמצים הנוכחיים של הממשלה לסרס את בתי המשפט הם דוגמה מובהקת לתהליך המסתמן: אם יצליחו הם יגרמו לאסון – עזיבת הון והגירה שיותירו מאחור מדינה ענייה, דתית וסמכותנית.
חלק מהליברלים בישראל ובמקומות אחרים נואשים, אבל אני עדיין חושב שיש ערך לדיאלוג פוליטי משכנע. פירוש הדבר הוא לטפח מרחב שבו אנשים עם דעות שונות יכולים להקשיב ולהישמע. יש תאוריה שבעידן שלנו השכנוע כבר לא עובד אולם השקפה זו מצמצמת את הקלפי למעין מפקד אוכלוסין שבו התוצאה נקבעת לפי איזה שבט השתתף במספרים הכי גדולים.
לליברלים יש יתרון כשזה מגיע לשכנוע. אם הנושאים ממוסגרים נכון הם עדיין רוב כמעט בכל מדינה שבה מתנהל דיון כזה. רוב אוכלוסיית ישראל לא רוצה ממשלה כל-יכולה דמוית רוסיה או תיאוקרטיה דמוית איראן. רוב הצרפתים לא רוצים להחליף את הרפובליקה החמישית עם ממשל שיזכיר את וישי. רוב האמריקנים לא רוצים את "גלעד", הדיסטופיה המיזוגנית והדתית מ"סיפורה של שפחה". רבים מדי במדינות הללו פשוט לא מבינים (או מסרבים להאמין) שלשם הם מובילים במו הצבעתם. ההימנעות מדיון פוליטי מאפשרת לכל זה לקרות ולאנשים תמימים לתמוך במוטציה הזו בניגוד מוחלט לרצונותיהם היותר עמוקים ולאינטרסים הכלכליים של עצמם. זו האמת, גם אם יש בכך התנשאות. זה אפשרי להזיז אותם למרכז או לגרום להם לשנות את הימין מבפנים.
קיימות הוכחות לכך שאירועים יכולים לשנות דעה. בעקבות האינתיפאדה השנייה, כשנדמה היה שהחברה הפלסטינית הגיבה להצעות שלום סבירות בפיגועי התאבדות, דעת הקהל זזה ימינה. להבדיל, כל סקר בשבועות האחרונים מראה על התרחקות מהימין בתגובה לניסיון הפוטיניזציה של ממשלת נתניהו.
יש כל מיני דרכים לשכנע, ודמוקרטיה תלויה בכך שאנשים יוכלו לדבר ולמצוא קונצנזוס. אפילו מאמרי דעה יכולים לשחק תפקיד יעיל. מחקר שנערך לאחרונה על ידי אוניברסיטת ייל מצא שיש להם השפעה ואף חישב כמה זה עולה, כשווה-ערך של המקום שמאמרים אלה תופסים מול עלות הפקתם: עד שלושה דולר לכל אדם ששינה את דעתו בעקבות קריאת מאמרים. הזזת מיליון ישראלים בעבור שלושה מיליון דולר תשנה את המציאות במחיר מציאה.
מחקר של מכון Pew מהשנה שעברה מצא שרוב הליברלים בארה"ב הפסיקו לדבר עם לפחות אדם אחד על פוליטיקה בשנים האחרונות. אפשר לקרוא את זה בשתי דרכים: ניכר שהם נלחמים, כן; אלא גם שהם התייאשו מלנסות לשכנע מישהו שהיה קרוב אליהם קודם. אותו דבר, אני יודע מניסיון, מתקיים בישראל.
דן פריהימנעות מדיון עם מי שלא מסכים עלולה להיראות כמדיניות חיונית לשמירה על שפיות. לפעמים אדם חש שהוא מדבר אל הקיר, או אל משוגעים; באמת עדיף כבר קריוקי. אבל יש גם מצבים בהיסטוריה שבהם מדובר בהתנערות מאחריות. יתרה מכך, אמנם מקובל בקרב ליברלים לטעון שהבעיה היא לא מצביעי הימין אלא הפוליטיקאים שלהם, אבל זה פשוט שקר. בהצבתם את הפירומנים בשלטון, הבוחרים הם שהדליקו את האש. היא עדיין ניתנת לכיבוי, אך לא לאורך זמן.
שינויי פרדיגמה ייתכנו. הם באים לפעמים בהפתעה. המילה דמוקרטיה ביוונית מורכבת מ"דמוס" (אנשים) ו"קראטוס" (כוח). רוצים לדבר ישירות עם המחליטים? דברו עם האנשים.
- דן פרי היה העורך הראשי של סוכנות AP באירופה, באפריקה ובמזרח התיכון. לשעבר יו"ר התאחדות עיתונאי החוץ בישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
