1. התעוררנו. עזבנו את נטפליקס ויצאנו לרחובות. זנחנו את הנימוס וירדנו לאיילון. עזבנו את איילון ועלינו אל הכנסת. זה המון. מערנות אזרחית כזו לא חוזרים לתרדמת בקלות.
2. התאחדנו. (א) מסה כזו של אזרחים ואזרחיות לא הייתה באף מחאה קודמת. מאות אלפי אנשים ונשים ברחובות. ההבדלים והניואנסים נזנחו, ההכלה שלמה: להטב"ק, נגד כיבוש, מילואימניקים, הייטק, הנשים באדום, מזרחים, אשכנזים, שמאל, מרכז וימין - שחרדים לדמות הארץ. מי שבא, ברוך הבא. לא מעקמים פרצופים. מותר שיכאב לך משהו שלי פחות מציק. (ב) אני ניגש לגדר שמפרידה את איילון מגבעתיים ומישהו בדיוק חוזר. הוא מרים יד ואני נותן לו כיף. זר גמור. אחר כך, ברחוב, חיוך מעודד מזר אחר. בהחלט, מתנחמים במבטים נוגים על הדפיקוּת הכללית הזו. מסייעים זה לזה בנפילות, בפציעות, בטיפוס, בהתקנה של דגל על מוט. יש פה עם אמיתי בתוך ה"עם" המחורטט, והוא מקבל מצטרפות ומצטרפים חדשים בשמחה. מוזמנים - אם אתם רוצים ישראל דמוקרטית, בית ליברלי ליהודים ולא רק.
3. נהייה קוּל להיות פוליטי. כל מי שרוצה להיות איפה שהכול קורה מגיע לקפלן. בהתפרצות הספונטנית באיילון ראיתי את שירה גפן ובן זוגה אתגר קרת, אחיהּ אביב חלף בדהרת קורקינט, חנוך רוזן שבר שתיקה (סליחה, הייתי חייב), ארז טל פרסם תמונה שלו באינסטגרם. איילון הוא הבון-טון. זה כאילו שטותי ושטחי - אבל לא. יש לכך משמעות תרבותית רבה.
4. גילינו את כוחנו. יחסי הכוחות האמיתיים הובהרו: המשיחיים והחרדים הם העגלון, ואילו גוש דן רבתי, שזה שמאל, ימין, מזרחים, אשכנזים, סרוגים, חילונים - כולם דמוקרטיים וליברלים, כולם בשוק העבודה, המשרתים והנושאים בעול - הוא הסוס התשוש. ולנו נמאס.
5. קידשנו: את הדמוקרטיה, את שלטון החוק, את בית המשפט העליון שמגן עלינו. נהוג לחשוב שלחילונים אין דבר קדוש. זה מאוד לא נכון וראינו את זה ביום ראשון בלילה ולאורך יום שני.
6. ניצחנו בקרב. ערערנו את הליכוד, הובלנו ליצירת אופוזיציה לבנימין נתניהו ולהצהרה התקדימית של יואב גלנט שתוביל בעתיד לנוספות. זה רק עניין של זמן כי בלוף ההידברות יתפורר מהר מאוד. וכמובן: בלמנו את החקיקה לפי שעה, אף שיש להוביל לעצירתה המוחלטת ולביטול החוקים הדרקוניים והמסוכנים. שימו לב: ניצחנו בקרב, עדיין לא במלחמה.
7. חשפנו: את כוונותיהם האמיתיות של איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ', יריב לוין ושאר הקיצונים שמבקשים להאביד את המדינה, ואת השקרים הבלתי נגמרים שמופקים מאחורי הקלעים. אני מעודד את כולם לענות ולהתווכח בפייסבוק. מ"מי אתה בכלל שתגיד לי איזה דגל להניף/איפה להיות/מה לכתוב?", דרך "בג"ץ פסל רק 22 חוקים מתוך קרוב ל-8,000 בכל ימי קיומו", ועד "תפסיק לחזור על שקרים שממציא בן עשירים שבגיל 30 עדיין גר עם ההורים וספק אם עסק יום אחד בחייו בעבודה יצרנית וחיובית".
8. חינכנו. היום יש עשרות אלפי ישראלים יותר משהיו בשבוע שעבר, שיודעים - ברזולוציה זו או אחרת - על ניסיון ההפיכה בעור "רפורמה".
יונתן יבין9. הפכנו לבינלאומיים. נגמרו הנסיעות השקטות של אורזי המזוודות. בכל מקום ימתינו להם ישראלים שעשו רילוקיישן, תיירים מזדמנים וגם כאלה שנסעו במיוחד (שמעתי) בצעקות "בושה!". ברוב המדינות שהזוג המלכותי אוהב לפקוד יש דמוקרטיה אמיתית, כך שאין מי שירחיק ממנו את הציבור, אין מי שיציב פרגוד שחור ושום בריונים לא יבואו.
10. התחלנו לתקן. כשרבין נרצח הייתי סטודנט. ההורים שלנו פחדו ועלינו נכפה פיוס. עכשיו הגענו לגיל שלהם בזמנו, ילדינו שלנו בגרו והתסכול שנאגר אצלנו כשהשלמנו עם התבוסה הפך לזעם שלהם. בהפגנות אני רואה לא מעט קשישים, אבל יש משהו שחוזר על עצמו: בני 50 בערך ואיתם בני עשרה ועשרים. דור אבות ואימהות עם דור בנים ובנות. והם והן לא מפחדים ולא מפחדות. וגם אם כן, יש מי שיעמוד לצידם.
הדרך ארוכה. נשמו לרווחה, נוחו, נצטרך את הכוחות. לא לוותר, לא לפחד, אנחנו ננצח. זו המדינה שלנו, זה הדגל שלנו.
- יונתן יבין הוא סופר ועיתונאי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
