שעת צהריים במדרחוב במרכז טבריה. כל כך חם ומהביל בחוץ שאפילו הלטאות מחפשות איזה צימר ממוזג ביבנאל. החנויות אמנם פתוחות, אבל תנועת הקונים פה היא עלבון לאישונים. בלתי נתפס שככה נראה רחוב ראשי בעיר כל כך חשובה להיסטוריה ולמורשת של מדינת ישראל. הסוחרים שוכבים מעולפים מחוץ לחנויות, בוהים במדרחוב ההרוס בייאוש האדיש הזה שכבר הפך לסימן היכר של טבריינים. ורק אישה אחת, קטנת קומה ונחושה, משוטטת במדרחוב בכפכפים כמו פצצת אנרגיה צהובה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"למה לא ידעתי שהמחלה שלך חזרה?", שני אילוז שואלת אחד מהם, "תביא את המספר שלך, ננסה לסדר דעה שנייה אצל רופא מומחה בתל-אביב". רובם מכירים אותה מהילדות, או סתם מקורבים אליה בחוק הכולם-קשורים-לכולם של טבריה. למשל, הגבר שפוגש אותנו בבית הקפה היחיד במרכז העיר שהוא לא של רשת ולא בקניון, שאגב מגיש קפה מצוין, ושואל מה יהיה עם הבחירות. זה לוקח שתי דקות וכבר אילוז קופצת: "רגע, אתה נשוי לפאני? פאני, האחיינית של אמא שלי. אני הבת של ברוריה".
"מה את צריכה את זה?", שואל גבר אחר, שטוען שהוא בן 60 אבל נראה כמו שודד ים חתיך בחולצה שחורה צמודה. אנשים בטבריה נשארים צעירים לנצח. "כמה תרוויחי פה, 20 אלף שקל בחודש בשביל לנסות להציל את מה שאי-אפשר? עדיף לך לחזור לעריכת דין". "לא אכפת לי מכסף", היא אמרה לי קודם, "כבר הבנתי שאני יודעת איך לעשות אותו, אז מקסימום אני אעשה לי עוד".
"מה העניינים?", היא אומרת לקבוצת מוכרים בני 20 ומשהו שהוציאו כיסאות פלסטיק מחוץ לחנות ומעבירים את הזמן עם משקה קר. "זוועה", עונה אחד מהם, "את רואה בעצמך". "זה מה שאני מנסה לשנות, כשאהיה ראש עיר אני אדאג שתהיה פה תנועה", אומרת אילוז, כי בכל זאת, פוליטיקה. "את באמת אחלה", אומר הצעיר, "אבל את טבריה אי-אפשר להציל. אנשים הולכים לישון פה צהריים רק כדי להעביר את היום מרוב שאין מה לעשות פה".
ובאמת, טבריה נחשבת אצל הישראלים לעיר הזו שנמצאת לא רחוק מצומת צמח ושבעצמה הפכה לצמח. עיר בקומה. המאבק העיקרי של אילוז הוא לא רק מול תיקון החוק הפרסונלי לכאורה שמקדם עכשיו ח"כ עמית הלוי מהליכוד, שיאפשר את התמודדותו לראשות העיר של יו"ר הוועדה הקרואה בטבריה, בועז יוסף. המאבק הוא בעיקר נגד הייאוש הזה, האמונה הזו של התושבים שמדובר בעיר גמורה שאין טעם לנסות להנשים.
"את חושבת שהיא תהיה בסדר?", שואל אברהם כהן, אבא של שני אילוז, ומחליש קצת את הווליום בטלוויזיה שפתוחה על תוכנית אקטואליה של אחר הצהריים. "אל תדאג, אבא", היא אומרת, "החוק לא יעבור, אתה לא סומך עליי?".
"ברור שכן", הוא אומר ובכל זאת נראה מודאג. הוא בוחן מהצד את הילדה היפה שלו, שביד אחת מרימה את המזלג מול צלחת הקובה ובשנייה מסמסת למשרד. מבט גאה של אבא שמשתאה, ולא בפעם הראשונה, על הבת המוכשרת והעקשנית שצמחה לו.
היא נולדה פה, בשיכון ד' בטבריה. השנייה מבין ארבעה הילדים. בגיל 19 כמעט חתמה שם קבע, עמדה להתחתן עם הבחור הראשון שיצאה איתו. אבל הוא היה אלים כלפיה, אז היא נחלצה ממנו ועזבה גם את העיר. היום, בגיל 41, היא אחת מעורכות הדין הכי ידועות ומצליחות במדינה. כבר ייצגה את משה קצב, נוחי ודני דנקנר, קובי פרץ, אהוד אולמרט, ג'קי בן זקן, ציפי רפאלי ועוד מלא שמות מיוחסים. לבית הוריה הגיעה היום במרצדס לבן וחדש, שקנתה לעצמה בכסף שהיא עושה יפה מאוד.
"טלי גוטליב חברה שלי מהמקצוע, אני אוהבת אותה מאוד, אני לא תמיד מסכימה עם מה שהיא אומרת, אבל צריך להבין, היא הייתה חתיכת עורכת דין מעולה. היא נלחמה בשביל הלקוחות שלה כמו לביאה"
כן, אילוז כבר הוכיחה שבשבילה ניפוץ סטיגמות ותקרות זכוכית זה סוג של ספורט אקסטרים. גם כשהחליטה שהיא מתמודדת על ראשות עיריית טבריה, נראה היה שהיא בדרך לעוד ניצחון. אפילו הסקרים ניבאו לה טובות. "אני בעד אישה חזקה כמוה לראשות העיר", אמר לי קודם גבר מקומי במדרחוב, "רון קובי בא באנרגיה של גבר, הסתכסך עם החרדים, הרס את הססטוס-קוו שהיה פה. לשני יש יחסי אנוש. היא תדע להתפשר ולקרב לבבות".
ואז ח"כ עמית הלוי מהליכוד החליט לקדם תיקון חוק מפתיע; תיקון שמאפשר ליו"ר ועדה קרואה להתמודד לראשות העיר שהוא מנהל, ללא תקופת צינון. במילים פשוטות: לתת לאיש שמונה על ידי הממשלה כדי להציל עיר שנוהלה גרוע, מי שאמור להיות מנכ"ל ענייני שאמור לעזור לתושבים, לנהל גם קמפיין בחירות.
כאילו זה לא מספיק, מדובר באמ-אמא של החוקים הפרסונליים. לכאורה, כמובן שלכאורה. כי האיש שמנהל את הוועדה הקרואה בטבריה, בועז יוסף, נחשב למקורב מאוד לאריה דרעי. דרעי הוא גם זה שמינה אותו לראש הוועדה לפני כשנתיים.
אילוז כמובן רותחת. "הם מנסים לעשות פה תרגיל פוליטי מאוד מלוכלך. קודם ניסו להאריך לבועז יוסף את הכהונה, אבל הייעוץ המשפטי לא אישר להם, אז עכשיו הם מנסים להעביר פה את החוק הזה. מאיפה זה בא? מה קרה למדינה שלנו? הרי מחר-מחרתיים כל חבר כנסת שירצה להיטיב עם חבר שלו, יחוקק למענו חוק".
מרתיח.
"במדינה הזאת קמה ממשלת קיצון, ממשלה שמנוהלת על ידי החרדים ועוצמה יהודית, והחרדים רוצים פה עיר חרדית למהדרין. הם לא רוצים ראש עיר אישה. טוב שלא חוקקו חוק שאומר, 'אישה בלונדינית, בת 41, ילידת טבריה, לא יכולה להיות ראש עיר'. אני לא מבינה את עמית הלוי, רק הגעת לכנסת, זה מה שדחוף לך? זה מה שאתה עושה, במקום לנסות להעלות את קצבאות הנכים? לתת יותר כסף לחיילים?"
חבר הכנסת, עמית הלוי מסר בתגובה: “העובדה שהגב’ אילוז סבורה שתיקון החוק, יביא בוודאות לבחירתו של בועז יוסף לראשות העיר, מעידה כאלף עדים על נחיצות התיקון. שהרי לפי דבריה הוא נחוץ לתושבי טבריה, שרובם המוחלט רוצה לבחור בו ובאותו הקשר גם לתושבי רשויות אחרות בהווה ובעתיד. אסור לנו, כשלטון מרכזי, למנוע מתושבי הרשויות המקומיות את הזכות הדמוקרטית הבסיסית, לבחור בבחירות חופשיות את המועמד הטוב ביותר בעיניהם”.
אילוז לא משתכנעת. היא עובדת ממש קשה על הקמפיין שלה, וכיוון שהיא רצה עצמאית, הכול ממומן מכיסה. היא כבר פנתה לכל החברים שלה שהם ח"כים מהליכוד, ויש לה המון כאלה. "רובם הזדעזעו כששמעו על זה", היא אומרת, "וגם הבטיחו שבחיים לא יצביעו בעד".
תמיכה נוספת קיבלה גם מטלי גוטליב, שיצאה בפוסט חריף נגד החוק בקבוצת הוואטסאפ של הסיעה. "אני מקווה שזו לא הצעה שבאה לעזור ליו"ר ועדה ממונה ספציפי שמעוניין להיות ראש עיר", גוטליב כתבה, "זו הצעת חוק עם ריח רע".
מצד אחד, מרשים שהיא יצאה להגנתך; מצד שני, יש לי בעיה עם טלי גוטליב, שמגינה על אנסים. במיוחד אחרי עדויות של קורבנות עבירות מין בכתבה ב"ידיעות אחרונות", שסיפרו על החקירה הנגדית המצלקת שהעבירה אותן בבית המשפט.
"טלי חברה שלי מהמקצוע, אני אוהבת אותה מאוד, אני לא תמיד מסכימה עם מה שהיא אומרת, אבל צריך להבין, היא הייתה חתיכת עורכת דין מעולה. היא נלחמה בשביל הלקוחות שלה כמו לביאה. מפריע לי שעכשיו כועסים עליה בגלל שהיא ייצגה אנסים ועברייני מין, למה זה בסדר שגבר ייצג עברייני מין? זה תפקידו המוגדר בחוק של הסנגור. להגן. מעולם לא ראיתי איך היא חוקרת מתלוננות, אבל עורכת דין חייבת להיות נאמנה ללקוח שלה".
אילוז היא אישה קשוחה, לא אחת שנפגעת בקלות. אבל הפעם המקל הזה בגלגלים שקיבלה מהמפלגה, שהיא בשבילה כמו משפחה ובית? זה כואב מדי. "גדלתי בבית ליכודי, כל חיי אני מצביעה ליכוד, שנים אני מגינה בתקשורת על המפלגה שאני אוהבת. כשממשלת בנט-לפיד ניסו לקדם הצעת חוק פרסונלית שתמנע מנתניהו לכהן כראש ממשלה, ישבתי באולפנים וזעקתי שאסור לעשות את זה. והיום? הבית שלי, המפלגה האהובה שלי, נגדי. והכול כי הם לא רוצים שתהיה פה אישה".
את כל כך אוהבת את נתניהו. למה לדעתך הוא לא מתערב למענך?
"לא ברור. תראי, נתניהו מאוד אוהב את המדינה, אבל אני חושבת שהשותפות הקואליציוניות שלו מושכות אותו לקיצון, וחבל. הוא מנהיג בקנה מידה שלא היה פה, וגם לא יהיה, אבל אם הוא ימשיך ככה הוא יאבד את המדינה".
מה את חושבת על הרפורמה המשפטית?
“כמו שניסו להעביר אותה קודם? ממש לא תמכתי, שמחה רוטמן הוא איש קיצוני בדעותיו, לא ברור למה הוא בחר בדרך הזו - רפורמה כל כך גורפת ומהירה בלי הסכמה רחבה. למרות שאנחנו ממשלת ימין על-מלא, העם שלנו במלואו הוא ימין ושמאל וצריך לכבד גם אותו. לא אהבתי גם את כל המתקפות וההשמצות כלפי השופטים. מניסיוני, השופטים שלנו במדינה הם מצוינים. מזל שיש לנו ראש ממשלה אחראי ורציני שנכנס לאירוע ואיזן אותו. רפורמה צריכה להיות, אבל בתחומים הדחופים - עינוי דין ועומס בלתי נתפס על שופטים, גוף ביקורת חזק על הפרקליטות".
את לא מפחדת להשמיע ביקורת על הליכוד? במיוחד עכשיו, כשהם מחזיקים בידיים את הכוח להעביר תיקון לחוק שעלול לשים סוף לחלום ראש העיר שלך.
"אני יודעת שזה יכול לפגוע בי, ובכל זאת אני אגיד תמיד את מה שאני חושבת. אני באה להיות פועלת פשוטה בשביל התושבים, אני לא אתאהב בכיסא, בכוח, בשררה".
אילוז כבר הצליחה לנצח כמה דרקונים רציניים בחייה. כשהייתה בתחילת דרכה אף אחד לא לקח אותה ברצינות. ייצוג אסירים היה אז תחום מאוד נחות, לנסוע כל הזמן לכלא, להרוויח גרושים בהשוואה לסנגורים פליליים. הקולגות שלה מהתחום, ברובם גברים, קצת לעגו לה. היא נחשבה בעיניהם בייביסיטר רחמנייה שדואגת שתהיה ללקוח שמיכה בלי סקביאס. "זה לא היה תחום זוהר בשום צורה, אבל הייתי נשואה כבר, אמא צעירה", היא אומרת, "ולא יכולתי לעמוד בשעות של עורכי דין פליליים". ומה שעוד הקשה עליה היה המראה שלה - בלונדינית מזרחית מהפריפריה. ממש כמו ארין ברוקוביץ', גם היא הייתה אישה מבריקה שלא לוקחים ברצינות בגלל שהיא מגיעה מהצד הלא-נכון של המפה וגם מעיזה להיות נשית ולנעול עקבים. "בתחילת הדרך נורא רציתי לעבוד עם הסנגוריה הציבורית", היא מספרת, "חשבתי שזו שליחות, לתרום למדינה, והייתה שם מישהי שאין מה לעשות, פשוט שנאה מזרחים. עשיתי הכול לפי הספר, והיו לי המון ניצחונות והצלחות, וכלום לא עזר. אני רואה שהיא נותנת לי הרבה פחות תיקים. לא הבנתי למה, אבל אז ראיתי מה הטייפקאסט שכן מקבל תיקים אצלה, כל האשכנזיות הנכונות. אחרי כמה שנים, כשמאוד הצלחתי ועשו עליי כתבה ב'לאשה', לא התאפקתי ושלחתי לה את הכתבה עם המשפט: 'אל תהיה בז לכל אדם'".
אפשר להסתכל על אילוז בציניות, חיה באילוז' שהיא חושבת שתציל את טבריה, אבל כשמכירים אותה קשה מאוד שלא להאמין ללב הטוב שלה. יש בה איזו כוונה תמימה, רצון אמיתי לעזור, כמו הדמעות שעולות בקולה כשהיא מסתכלת על עוד פח הפוך שנהרות של זבל מסריח נשפכים ממנו, ומקוננת: "אבל למה זה מגיע לתושבים? אנשים כל כך טובים, ערכיים, צנועים. למה מגיע להם שיתייחסו אליהם ככה? למה הם צריכים להיות שקופים?"
זו בדיוק אותה האכפתיות שהיא מגלה ללקוחות האסירים שלה, לא משנה כמה קשים המעשים שעשו. וזו גם אותה הסלחנות שהיא מפגינה לשני הגברים שתקפו אותה. הראשון שבהם, הארוס האלים שלה, שבגללו גם לא התגייסה לצבא. "אני מתחרטת על זה היום חרטה עמוקה. המצב הנפשי והבריאותי שלי לא היה משהו, כנראה זה קשור לזוגיות האלימה שהייתי בה, ועשיתי סוג של שירות לאומי. אבל אין בי טיפת כעס עליו היום, למרות שברור שאישה לא צריכה להישאר במקום שהיא חווה אלימות מגבר. יש נשים שמתמכרות לשולם של אחר כך, לפיוס של אחרי המכות".
אז הוא היה מרביץ לך ואז מביא לך זר פרחים?
"פרחים בטבריה? בחייאת דנה. זה לא עובד ככה פה".
אז מה מביאים?
"כלום, אומרים, ‘אני אוהב אותך, את תהיי אשתי’. אבל סלחתי לו מזמן, באמת. הוא גם ביקש ממני סליחה שלוש שנים אחרי הפרידה, וגם פגשתי אותו לא מזמן באזור המרכז, והוא כבר היה בן 40, אדם נחמד ואבא, ושונה לגמרי מהילד שהוא היה".
"ישבנו במסעדה של נוסראת, השף הזה? היקר מאוד? ושולחן מולנו, שלא מכיר אותנו בכלל ‑ הזמין את כל השולחן שלנו לארוחה. ואני אומרת לעצמי: רגע, אבל למה הם צריכים להזמין אנשים עשירים אחרים? יש אנשים שאין להם מה לאכול במדינה, הרי זו משכורת של חודש בטבריה"
סלחת גם לגבר שתקף אותך מינית לאורך זמן, כשהיית ילדה מאוד קטנה? זו פגיעה קשה מאוד.
"יש פגיעה שהיא קלה? תגידי לי. הוא אולי לא אנס אותי לפי החוק היבש, אבל עבור הנפש שלי זה רצח. הייתי ילדה קטנה, בת שש או שבע, ואני זוכרת את זה כאילו שזה קרה היום. הוא היה החבר הנחמד מהשכונה, החייל, ובהתחלה, כילדה, את לא מבינה מה את עוברת, אין לך שם לזה, אבל יודעת שאת צריכה להסתיר. יש כזו תחושה עמוקה ונוראית של בושה. לא העזתי לספר אפילו להורים שלי, הם תמיד אהבו אותנו גוננו עלינו, כל כך לא רציתי להכאיב להם. בסוף קיבלתי אומץ וסיפרתי לדודה שלי, והיא זאת שהלכה לספר להוריי".
איך הם הגיבו?
"הם רצו לדעת מי זה, ולא הסכמתי לתת להם שם. ידעתי שאם אספר להם, אבא שלי יעשה לו משהו ולא הייתי יכולה לקחת את האחריות שהמשטרה תעצור אותו".
אז זה פשוט נשאר ככה?
כן, אבל יום אחד, אחרי 30 שנה, אשתו התקשרה אליי וביקשה שאייצג אותו כי הוא נפל אצל צייד פדופילים ברשת שתפס אותו. רציתי להקיא כשהיא דיברה, ממש, אבל לא העזתי לספר לה על בעלה, כי לא רציתי לפגוע בה. ואני אגיד לך משהו? אני לא כועסת עליו. כי הוא מסכן, הוא אומלל, הוא צריך לטפל בעצמו".
ואז, בתחילת הקריירה שלך את מייצגת את משה קצב. דווקא את.
"בואי לא נהיה תמימות, אין עורכת דין צעירה בתחילת דרכה שנשיא המדינה לשעבר מבקש שתייצג אותו ותסרב לו. זו הזדמנות של פעם בחיים. ואני רציתי להצליח בתחום שכולם זילזלו בו".
תארי לי את הפגישה הראשונה שלכם.
"אני נכנסת לכלא, הוא עמד בכניסה לחדר עורכי הדין, איש עצוב, שפוף, לבוש במעיל. הוא התעקש להמשיך ללבוש את המעיל הזה, כי מרוב שהוא נאחז בכבוד שלו הוא סירב בתוקף ללבוש מדי אסיר. ותתפלאי, באותו הרגע ריחמתי עליו. זו הייתה התחושה הראשונה. לראות מישהו שהיה במרומים של האולימפוס ונפל ככה, לתחתית. בדיעבד אני חושבת שזה אולי גם בגלל שהוא גבר מזרחי ומבוגר, מישהו שהיה כל כך מוערך ומכובד פעם, כמו שאבא שלי מכובד בשכונה. זה היה גדול ממני. חשבתי: תראה לאן הגעת, את הצמרת הכי גבוהה במדינה כבשת, הבאת לנו, המזרחים, כל כך הרבה גאווה, ותראה איפה המעשים שלך שמו אותך היום".
8 צפייה בגלריה
קצב. ''אין עורכת דין בתחילת דרכה שנשיא לשעבר מבקש שתייצג אותו ותסרב לו''
(צילום: אלכס קולומויסקי)
ולא חשבת על הפגיעה שאת עצמך עברת?
"את שואלת איך יישבתי את הסתירה הזו שאני בעצמי עברתי תקיפה מינית? הוא כבר היה אסיר, הוא כבר נענש, זה לא שעזרתי לו לחמוק מעונש. אם כבר גזרו עליו שנים בכלא, מה עדיף לנו, שייצא בן אדם מתוקן או שיחזור לפגוע? בגלל זה אני במקצוע הזה, אני מאמינה אדוקה בתיקון, בלתת עוד סיכוי לתשובה. ומאידך, אף פעם לא ייצגתי עבריין מין במשפט, בחיים לא הייתי מסוגלת לעמוד מול מתלוננות שעברו מה שעברתי ולחקור אותן. גם בוועדות השחרורים של קצב, מעולם לא אמרתי מילה אחת רעה על המתלוננות. אני זו שתמיד ישבתי מול קצב לפני ועדת השחרור ואמרתי לו שוב ושוב: תביע חרטה".
הוא הסכים?
"הוא אמר מילות חרטה מסוימות, כן".
אני חושבת שזו בדיוק הייתה הבעיה עם קצב. שהוא נאחז כל כך בכבוד שלו שהוא מעולם לא הצליח להביע חרטה אמיתית.
"הנה משהו שאנשים לא יודעים על התחום שלי: שלפעמים מה שאתה רואה מהבן אדם זה אסטרטגיות של עורכי הדין שלו, ולא הוא עצמו. אני התעקשתי, אבל עורכי הדין האחרים שלו תמיד אמרו לי: 'על מה הוא צריך להביע חרטה? הוא לא עשה שום דבר'. כל הזמן הפצרתי בקצב לראות את הצד השני, אמרתי לו: 'יש שם בנות מאוד פגועות ועצובות, אתה לא מאמין שפגעת בהן? זכותך. אבל לפחות תצטער על הכאב שלהן’".
והצלחת לשכנע?
"לא שאלתי אותו אף פעם אם הוא מתחרט, לא נכנסתי למקום השיפוטי הזה. אבל מה שקצב כן הצליח להרגיש, זה משהו שבדת שלנו נקרא 'מישהו שמקפיד עליך'. כשבן אדם יודע שהוא פגע באנשים, והפגיעה שלו היא כל כך חמורה, יש לו ייסורי מצפון".
ראית את הסדרה "אלף", על פרשת קצב, שכולם מדברים עליה עכשיו?
"לא, אבל אני בהחלט מתכננת לראות. אני כבר יכולה לומר לך שזה סיפור מורכב. אני לא מאמינה שיש דבר כזה בעולם רוע טהור, אין בן אדם שהוא רק רע. וגם אם היית בנקודה מסוימת רע מאוד, אתה יכול לתקן ולבקש סליחה. אתן לך דוגמה: ייצגתי את יצחק אספה. הוא דרס את ארי נשר, הבן של אבי ואיריס נשר, והואשם בהפקרה שלו על הכביש אחרי הדריסה. בהתחלה, עורכי הדין שלו טענו שהוא לא עשה כלום, וראיתי שזה פוגע מאוד במשפחה של הילד. ואיזה אנשים יש במשפחה הזו, כמה הם ערכיים, נפלאים. אבל בכלא אספה התחיל לעשות תהליך, ראיתי שהוא כואב, שהוא לא ישן בלילה, שיש לו פוסט-טראומה מהילד שקיפח את חייו. אחרי זה ועדת השחרורים דחתה אותנו בשלושה חודשים והייתה לי אפשרות לערער, אבל אמרתי ליצחק, 'אם אני מערערת, אתה משתחרר. אבל אפשר לוותר ולהעביר למשפחה מסר, אני מכבד אתכם ונשאר עוד בכלא'. וזה מה שסיפרתי לאבי ולאיריס.
"לא שהם סלחו לו, אי-אפשר לסלוח על דבר כזה, אבל תסכימי שיש הבדל בין אחד כזה, שלא ישן לילה אחד שלם בכלא בלי להתעורר בצרחות, לאחד שאומר 'החיים שלי נהרסו, אני בכלא, הכאב שלי נוראי'. לא, הכאב שלך לא נוראי בהשוואה לכאב של המתלוננת שתקפת מינית, ובטח לא של ההורים שאיבדו ילד".
החיבור לכאב הזה, בסופו של דבר, הוא גם מה שהחזיר אותה הביתה. "ב-2018 פנה אליי בכיר בליכוד ואמר, 'בואי תרוצי לראשות העיר טבריה'. ככה, באלו המילים. ייצגתי אז את נוחי דנקנר ואמרתי לעצמי, בחיים אני לא אעזוב לקוח באמצע הייצוג, אין סיכוי, אבל זה חילחל לי לראש. ואז הגיעה הקורונה. חברה שלי, שיש לה יאכטה, אומרת לי: 'שני, בואי להתאוורר במרמריס'.
אני מספרת את זה ללקוח שלי והוא אומר: 'עזבי אותך מטיסות, אני לוקח אותך במטוס הפרטי שלי'. ואני טסה במטוס פרטי, ושבועיים ביאכטה בנופים הכי יפים, ומשרתים אותי, מכינים לי ארוחת בוקר לפי בקשתי, עזבי שמרוב שיעמום כבר התחלתי לנקות שם את כל המטבח. וכל עשירי המדינה נמצאים שם, ואני קופצת לבקר בספינה של הזה, והולכת ליאכטה של ההוא, ואני אומרת תודה גדולה לכל מי שהזמין אותי, אבל יושבת שם וחושבת לעצמי: לאנשים אין איך לסגור את החודש בטבריה, מה אני עושה פה?"
"יש הרבה דברים שרון קובי אמר שאני מסכימה איתם. מי שמע על עיר תיירות שלא פתוח בה כלום בשבת? לא בית קפה, לא מסעדה? אני רק לא מסכימה עם הדרך. חיינו כאן בשנות ה–90 יפה מאוד בסטטוס־קוו. העיר הלכה אחורה בגלל הכסף, לא בגלל החרדים"
הרגשת אשמה?
"הרגשתי מגעילה. כל הכסף שנשפך סתם, למשל, ישבנו במסעדה של נוסראת, השף הזה? היקר מאוד? ואז שולחן מולנו, שלא מכיר אותנו בכלל ‑ הזמין את כל השולחן שלנו לארוחה. ואני אומרת לעצמי: רגע, אבל למה הם צריכים להזמין אנשים עשירים אחרים? יש אנשים שאין להם מה לאכול במדינה, הרי זו משכורת של חודש בטבריה. התחלתי לחשוב, איפה המהות? איפה המשמעות? אז אני אקח עוד לקוח ואני אעשה עוד כסף. הרגשתי ריקנית כל כך. הלב שלי היה ריק מתוכן".
תחושת חוסר האושר הזו מכסף ומפרסום קשורה גם לפרידה שלך מיניב, בעלך?
"כן. יניב הוא בחור מדהים, איש מבריק ומוכשר, בן זוג מקסים ואבא נהדר, אבל מאז שהתחלתי יותר ויותר להצליח הוא טען שהפרסום גרם לאופי שלי להשתנות".
ואת מסכימה איתו?
"אני לא חושבת שהשתניתי, אבל כן, ככל שהתפרסמתי יותר ונהייתי מצליחה בעבודה, הייתי כל היום בטלפונים עם לקוחות, וכשחזרתי הביתה? יש מצב שהייתה לי טיפה פחות סבלנות. אבל גם אתה לא השקעת מספיק בזוגיות. יכולת לפרגן לי יותר, במקום להתלונן שאני כל הזמן בעבודה ובאירועים ובריצות. ואני ניסיתי להילחם על הבית שלי, אבל לא הצלחתי.
"אני פמיניסטית במובן שאני בעד שוויון מלא, אבל גם מאמינה שפמיניזם זה שכל אישה תעשה מה שטוב לה. ואני אוהבת את הבישולים ואת האימהות. ובכל זאת, לא הספיק. כי ברגע שרציתי קצת לעצמי? פה הכול נשבר. פתאום הילדים גדלו, הילה בת 14 ומיכאל בן עשר, ואני חשבתי שהנה, אפשר להרפות קצת ולהתחיל לעבוד יותר, להתפתח".
הוא לא בא איתך לכל האירועים?
"אני אתן לך דוגמה. לפני שש שנים לוהקתי לתוכנית טלוויזיה בשם 'האקטואליות' והכרתי קבוצה מדהימה של נשים שהפכו לחברות. שרון כידון, ציפי רפאלי, אוולין הגואל, מעיין אדם, איילת פריש, נחמה דואק, מרגול, בנות מצליחות, חכמות, חזקות. לפני זה לא היו לי כל כך חברות, הייתי עסוקה עם הילדים בבית ולא הכרתי אף אחד בראשון-לציון. ב'אקטואליות' נהיינו ממש חבורה. ופתאום אני יוצאת לבלות איתן לבד. כי לפני זה, פעם בירח כחול הייתי יוצאת. אבל כל כך נהניתי מהכוח הנשי הזה שהן נתנו לי, אז היינו יוצאות לקיוטו, לקנטינה, ואת מכירה את המקומות האלו, מה רע בהם, אבל בבית נהייתה מלחמת עולם. יניב אמר: למה את מבלה לבד? ואני לא מבינה למה. סוף-סוף יש לי חברות נשים שאני כל כך אוהבת. הרגשתי בכלא, אבל עכשיו אני מבינה שיניב רצה שאשב איתו בבית, ברוגע, שנשתה יין. בסופו של דבר, המשפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים".
אפרופו "האקטואליות", ייצגת גם את ציפי רפאלי כשהיא נכנסה לכלא.
"בטח. היא ישנה אצלי בבית בלילה לפני שהיא נכנסה לכלא. כי עשינו תרגיל לעיתונאים ולצלמים והבאנו אותה לשם בחשאי, בחמש בבוקר. אבל בכלא ציפי הסתדרה, היא סתגלנית, בניגוד לתדמית הזוהרת שלה, מסתדרת מהר, לא מתלוננת".
כשאת מייצגת חברה, זה שונה קצת?
"בדרך כלל הם הופכים לסוג של חברים שלי אחרי הייצוג. נוחי דנקנר ואיריס אשתו, אנשים מדהימים וערכיים שהזמנתי לארוחה טבריינית שורשית אצלי בבית, קובי פרץ. פה זה היה יותר כואב כי היא כבר הייתה חברה טובה שלי. ברגע שהיא באה מולי גבוהה, תמירה, יפה, במדי אסירה, זה שבר לי את הלב".
למי הכי קשה להסתגל לחיי הכלא?
"זו שאלה של אופי. חשבתי שלנוחי יהיה הכי קשה, אבל התברר שממש לא. לא משנה כמה הוא עשיר, הוא איש מאוד חזק מנטלית. את יודעת למי הכי קשה? למי שנמצא בתחושה קורבנית".
נראה שהמסע שלה בחזרה לטבריה קשור גם לצורך העז שלה בשורשים, במשפחתיות. ביום אחד היא נהייתה גרושה זוהרת ומפורסמת שחיה בגוש דן, והיא בעצמה אומרת ש"אני לא יכולה לחיות בלי מהות, בלי חיבור למשפחה, אני חייבת את החום של הטבריינים".
אבל יש תושבים שמסתכלים עליה ורואים רק את החיצוני - אישה. יפה. גרושה. "אין גבר פוליטיקאי, ואני נפגשתי עם עשרות ראשי ערים, שלא אמר לי, ‘בלי תמיכה של המשפחה, את לא תעשי את זה’. אבל אני אעשה את זה, דנה. כן, אין לי בעל. כן, אני גרושה, והיו יריבים שלי שניסו לרמוז בשוביניזם שבגלל שאני פנויה יש בי משהו לא בסדר, אבל אני אעשה את זה. אני אהיה ראש העיר".
נראה לך שהחרדים ילכו עם אישה? ועוד בלונדינית בשיער פזור?
"יצאתי להתמודדות בברכתו של הרב קוק, רב צדיק שמלווה אותי ונותן לי עצות וברכות כבר הרבה שנים. אני אישה מסורתית, יש לי אח חרדי, ויש לי המון כבוד לערכים האלו. החרדים, בפגישה אצלי בבית, אמרו – האיש שלנו הוא ראש הוועדה הממונה פה, נעשה הכול כדי שבועז יוסף יישאר, כולל תיקון החוק. ואז הם אמרו, בהנחה שבועז לא יתמודד, הם עשו סקר, והם ראו שאני יכולה לנצח באחוזים גבוהים, ואז הם מוכנים לתמוך באישה. הם אמרו לי בפירוש".
ומצד שני, ההתחרדות של העיר היא אכן בעיה. פגשתי פה תושב שאומר שמטריף אותו שהוא צריך לשלוח את הילד הקטן שלו לגן עירייה שכולו שבור וחלוד ומוזנח, ואז להסתכל על הגנים של השכנים החרדים שלו ולראות כמה הם מטופחים.
"אני לא יודעת להיות פוליטיקאית שקרנית. אני חייבת להגיד גם מילה טובה על רון קובי, יש הרבה דברים שהוא אמר שאני מסכימה איתם. מי שמע על עיר תיירות שלא פתוח בה כלום בשבת? לא בית קפה, לא מסעדה? אני רק לא מסכימה עם הדרך. לשסות ציבורים זה בזה. חיינו כאן בשנות ה-90 יפה מאוד בסטטוס־קוו. הטיילת הייתה פתוחה והיו מסעדות שוקקות. אז אל תפיל את כל הבעיות של העיר על החרדים. העיר הלכה אחורה בגלל הכסף, לא בגלל החרדים. מונתה פה ועדה ממונה, שנה היה מוני מעתוק, שעשה עבודה נפלאה, ואז הוא הוחלף בבועז יוסף, לא יכולה להגיד שהוא טוב. הוא בינוני ומטה, 360 מיליון שקל יש בתקציב העירייה, איפה הם?"
בועז יוסף מסר בתגובה: "תקציב העירייה הוא למעלה מ-400 מיליון שקל, כך שכדאי לדייק בנתונים. לשאלה לאן הולך התקציב? בשלוש השנים האחרונות נסללו 350 אלף מ"ר של כבישים ומדרכות ברחבי העיר; הקמנו עשרות גני משחקים וכיתות גני ילדים; שיפצנו שיפוץ עמוק בבתי ספר ובגני ילדים; הקמנו את טיילת הדקל החדשה; דאגנו לתקציב לשיפוץ הטיילת, שבימים אלה צוות מתכננים מהשורה הראשונה עמל עליו; הקמנו שטחי גינון גדולים ברחבי העיר, אנו דואגים לניקיון העיר ביום־יום ועוד־ועוד".
שני אילוז, את רצה עד הסוף?
“אני לא סחיטה ואי-אפשר לנהל אותי. יש לי גם תנאים: שאני מרכיבה את הרשימה ומחליטה יחד עם האנשים שמביאים בשורה לעיר. אני לא מוכנה להיות מספר שתיים של אף אחד. ולא בגלל שיש לי אגו, בגלל שאישה לא צריכה להיות מספר שתיים. בטח לא במצב הגרוע של ייצוג נשי במדינה הזאת, שיש כל כך מעט נשים בממשלה, שבש”ס עדיין אף אישה לא התמודדה, אנחנו הולכים אחורה במקום להתקדם”.
מה תעשי אם החוק של ח"כ הלוי יעבור?
"שיעבור. הבג"ץ כבר מוכן אצלי מזמן".
