2 צפייה בגלריה
ראשי הקואליציה. שונאי מתנות
(צילום: אלכס קולומויסקי, הדר יואביאן, קובי קואנקס, יואב דודקביץ)
הנה כמה דברים שלמדתי על מתנות כשעבדתי במשרד החוץ והייתי נתונה לכללים שעדיין חלים על עובדי מדינה. התקרה לשווי מתנה שהתקבלה ממי שהיה לי איתו קשר מקצועי הייתה 50 דולר (ייתכן שהסכום עלה מאז). ההיגיון ברור: מניחים שמתת בסכום צנוע לא ישפיע על שיקול הדעת של המקבל. בהנחה הזו גלומה גם הנחה הפוכה: מתנה יקרה עלולה להשפיע על שיקול הדעת, לגרום לניגוד עניינים, להטות עמדות, לשנות התנהלות. בשונה מחוק המתנות שירד בשבוע שעבר מהפרק – ממניעים תועלתניים וכנראה באופן זמני - מוכרים לי כללים רק על מתנות מוחשיות. לא שמעתי על האפשרות לקבל או לתת כסף, או כיצד להתנהל בנדון.
זכור לי שעמיתה במשרד החוץ עזרה לארח משלחת ממדינה שמפורסמת בייצור מכשירים חשמליים. לפני שעזבו העניקו האורחים קופסה קטנה לכל אחד מהמעורבים בארגון הביקור, כתודה על מאמציהם. כשהסירה את העטיפה, מצאה עמיתתי גם תג מחיר. זו לא הייתה רשלנות. הפתק היה בגדר הודעה: בישראל יש כללים, אנחנו מכבדים אותם, בדקנו, ומותר לך.
כשהייתי שגרירה בלטביה החמאתי לשרשרת ענבר לא מלוטש מהים הבלטי שענדה רעייתו של סגן שר החוץ. כעבור זמן התארחו בני הזוג בביתי והביאו לי שרשרת זהה. לא שאלתי מה המחיר, אך הערכתי שהיא מעט יקרה מהמותר. בעלה כבר לא היה בתפקיד, כלומר זו לא הייתה מתנה מנציג ממשלה זרה, אבל הכרתי אותם מתוקף תפקידי ותפקידו, וחרף ידידות שטחית שהתפתחה, הם לא הפכו לחברים אישיים (מהם היה מותר, ועדיין אפשר, לקבל מתנות). תגמלתי אותה בפריט בעל ערך דומה: סיכת כסף בשיבוץ זכוכית רומית מהארץ, ודיווחתי לגורם המוסמך במשרד החוץ. את אותה שרשרת שקיבלתי אמנם מסרתי לחברה, אבל אני נהנית להשתמש באגרטלים מזכוכית ומקרמיקה שצברתי במשך השנים, להיזכר ממי קיבלתי אותם ובאילו נסיבות.
ומה לגבי מתנות יותר יקרות מאגרטל או שרשרת ענבר? סירוב יעליב את הנותן, והעלבון עלול להעיב על היחסים. מה עושים? עובדי ציבור בישראל חייבים להעביר תשורות יקרות לאוצר המדינה. אם המקבל מעוניין להחזיק במתנה, קיים נוהל שכולל הערכת שמאי המאפשר לרכוש את הפריט במחיר מלא.
ולא רק בישראל יש כללים כאלו. מעמית בריטי שמעתי על תקרה של ערך המתנה המותרת, וככל שרצה לשמור מתנה יקרה - היה עליו להשלים את ההפרש בין המותר לבין השווי. בוושינגטון נאסר על מחוקקים ועוזריהם לקבל כל מתנה מגורמים המנויים בנוהל כתוב. היה מותר להם רק להתארח במסעדה או באירוע, כלומר כשההשקעה בהם צנועה וגלויה. לפי הקוד האתי של הבנק העולמי, עובדיו זכאים לקבל מתנה בשווי 100 דולר, ויש הנחיות לגבי מקרים שבהם השי יותר יקר. למען הסר ספק, נאמר במפורש שהערך המצטבר של תשורות במשך שנה אחת מנותן אחד לא יכול לעלות על הסכום הזה. כלומר, אין אפשרות לקבל סדרת מתנות.
טובה הרצלובחזרה אלינו. פרטי החוק שיאפשר לתת כסף לעובדי ציבור, ובכללם נבחרי ציבור כאלו ואחרים, לבני זוגם ולילדם הסמוך על שולחנם, זמינים לכול ולא ארחיב. ההתנהלות שנדרשה ממני כעובדת ציבור במדינה מתוקנת, והמניעים מאחוריה, תוארו לעיל. קורא יקר, קוראת יקרה, הנה אתגר קליל לביצוע עד כנס הקיץ, שבו עשוי/עלול החוק לחזור למליאת הכנסת: העריכו נא את הכוח שהיה לפקיד, למשל דיפלומט במדינה כלשהי, שמשך כהונתו מוגבל לשנים ספורות, ולהשוות אותו לעוצמה הנתונה בידי ראשי ערים ואחרים השולטים על תקציבים, וזאת במשך תקופה שהחוק והנוהל אינם מגבילים בזמן.
למי יש יותר יכולת להשפיע על גורל נותני מתנות, ומנגד, להשליך על עתיד מי שנמנע מלתת? במי בעלי עניין יעדיפו להשקיע: בעובד ציבור בדרג נמוך ובינוני (החוק המוצע חל גם עליהם), או בנבחר ציבור שמחליט בענייניהם? היכן יש חשש לפגיעה בטוהר המידות? למי, אם כך, ראוי להגביל מתנות, במיוחד בכסף, והיכן פועלים דווקא להרחיב את האפשרות לקבלן, אמנם רשמית למטרות מוגדרות, אך בפועל ללא שום פיקוח של ממש? למחוקקינו הפתרונים.
- טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. הייתה השגרירה הראשונה במדינות הבלטיות לאחר התפרקות ברה"מ וכיהנה כשגרירה בדרום אפריקה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
