ברור שעירום הוא נושא מעניין, ברור שעירום של פוליטיקאים עוד יותר. ולא, לא רק כי אין לנו משהו יותר מטופש ומשמח להגות בו בימים הנוראיים האלה מ"מלכת העבדים", אלא כי מיניות היא החלק המושתק בפרסונה הציבורית המעונבת של בעלי השררה והכוח. גם לראות אותם מנקים שיניים עם חוט דנטלי יהיה מעניין, גם ישנים עם פה פתוח. וחוץ מזה, מה יש להתווכח עם עובדות? עובדה שאנחנו מתעניינים.
טועה מאי גולן באומרה שאם צילום עטיפת הדיסק, שבו מונחים פלחי עכוזה על פניהם של שני גברים, היו שייכים למרב מיכאלי, זה לא היה מעניין איש. ברור שכן. הלא כשחשפה מיכאלי בשידור חי את חזייתה בשנת 2007, הארץ געשה וסערה והיטרללה לחלוטין מעודף ריגוש וסקסיזם. כנ"ל, אגב, כששר התפוצות יואל רזבוזוב הציג לפני שנתיים מול עינינו המשתאות חזה רחב וריבועים בבטן בסרטון של משרד התיירות שהפך בן רגע לוויראלי. ולא, לא בגלל התוכן ההגותי שבו.
העניין המציצני שמגלה הציבור בתמונתה של גולן, כמו גם הראייה המרשיעה לשקר ששיקרה את המערכת, מצער אותי, דווקא משום שהוא מסתיר את העניין החשוב, החשוב באמת. והחשוב הוא לא השקר ששיקרה נערה אנונימית קשת יום, בת 18, שביקשה להשתמט משירות צבאי, אלא השטויות שאומרת היום השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה בת ה־37 על אותה נערה.
העניין המציצני שמגלה הציבור בתמונתה של גולן, כמו גם הראייה המרשיעה לשקר ששיקרה את המערכת, מצער אותי, דווקא משום שהוא מסתיר את העניין החשוב, החשוב באמת
אמונה היא עניין אישי. אי אפשר לסתור או להתווכח עם אמונתו של הזולת ואי אפשר למדוד את גובה השלהבת הפנימית שבערה או לא בערה בגולן הצעירה. מה שכן ניתן למדידה זו הפרקטיקה - התרגום לשפת המעשה. רבניות רפורמיות נוהגות לחבוש כיפה, להתעטף בטלית, לעלות לתורה ולחתן זוגות לה"טבים, נשים דתיות עברו מסלולי הכשרה קרביים ויש ביניהן לוחמות וטייסות. השאלה הראשונה שעליה הייתה צריכה לענות ביושר גולן בת ה־37 היא זו: האם הפרקטיקה הדתית שבשלה ביקשת כנערה בת 18 לפטור עצמך מגיוס חובה - הימנעות ממגע קרוב עם אנשים מסוג זכר, קושי עם לבוש חשוף, פחד מפיתוי, חילון והתפקרות - עמדו או לא עמדו בסתירה לניהול אורחות חייך, ומה את חושבת על כך היום?
אבל גולן לא עונה ביושר על השאלה הזו. למען האמת היא לא עונה עליה כלל. היא או מקללת את מירב בן ארי בכנסת "את מסטיק שנדבק לנעל", או מתקרבנת "הייתי נערה מורדת ושורדת" או מכחישה "זה בכלל פוטושופ". ועל זה, ורק על זה, היא אמורה להישפט. על מה שהיא בוחרת לומר היום, בהווה, על העבר שממנו צמחה. הקללות מעציבות, ההתקרבנות מזיקה (הרי גם לנערה לא מורדת ולא שורדת מותר להצטלם איך שבא לה) וההכחשות מגוחכות. מה זה משנה אם זה פוטושופ, אם היא אישרה את העטיפה?
בתסריט אחר - אותו לצערי גולן לא יכולה כנראה לדמיין - היא הייתה עונה כך: כן. זו אני. זו תמונתי. אני מבינה מדוע התמונה מעוררת ספקות בנוגע לסיבה שבגינה ביקשתי פטור משירות צבאי. בדיעבד, אני מצטערת שלא התגייסתי לצבא. אני מאמינה שכל נערה - חילונית או דתית - צריכה לתרום את חלקה למאמץ הלאומי.
אני חושבת שלו הייתה גולן עונה כך, ייתכן שהייתה זוכה לא רק לעניין רב ברשתות החברתיות, אלא גם להערכה. במקום זאת היא בחרה לומר על סערת התמונה: "לא מתביישת, לא מתנצלת ולא מתחרטת על שום דבר שעשיתי". נעזוב לרגע את התמיהה על אדם שמצליח לא להתבייש, לא להתנצל ולא להתחרט על שום דבר שעשה בחייו, ונתמקד בעיקר: לא על התמונה ראוי היה שתתנצל - אין על מה להתנצל - אלא על ההשתמטות. ואת זה היא חייבת לנו, לא כנערה בת 18 שלא הצליחה מסיבותיה שלה לעמוד במוטל עליה, אלא כחברת כנסת בת 37 השולחת נערות ונערים אל מותם.
פורסם לראשונה: 17:00, 20.02.24
