התמרון בלבנון, שהחל ביום שלישי עם שחר, מתנהל כמתוכנן. היה ידוע מראש שעשרות ואפילו מאות פעילי כוח רדואן ופעילים מקומיים חמושים של חיזבאללה, נשארו בכפרים סמוכי הגבול עם ישראל, גם אחרי שרוב האוכלוסייה השיעית ברובה ברחה צפונה וכך גם רוב פעילי כוח רדואן.
חיזבאללה התכונן לכניסה הישראלית, מה גם שלמעשה אנחנו הודענו לו מראש שהכניסה תהיה מוגבלת רק למרחב הצמוד לגבול, והפיקוד המקומי היה יכול להיערך למהלך הישראלי. ככה זה כשאנחנו מנסים לתאם מראש עם הממשל בבית הלבן ועם הפנטגון את מהלכינו. תוך כמה שעות כל המידע דולף לתקשורת האמריקנית וחיזבאללה מקבל על מגש מידע מבצעי שמסייע לו לערוך את כוחותיו.
חיזבאללה הוא צבא טרור והוא לא נערך לקרב הגנה על שטח אלא לקרב הישרדות של הארגון ותשתיותיו, והסבת אבידות ואולי גם חטיפות, לצה"ל. אילו חיזבאללה היה באמת מגן לבנון, הוא היה צריך להיערך בכוחות גדולים כדי למנוע מצה"ל להיכנס לכפרים. אבל כצבא טרור, בדיוק כמו דאעש במוסול וכמו חמאס בעזה, המטרה של הארגונים האלו היא לשרוד ולהסב מקסימום אבידות וכאב לצבא התוקף.
תיעוד מהלחימה של הקומנדו בדרום לבנון
(צילום: דובר צה"ל)
בחיזבאללה מודעים לרגישות של צה"ל לאבידות ולחטופים ולכן גרימת סבל היא בפירוש מטרת מלחמה. זו הסיבה שצבא הטרור של חיזבאללה אינו מבצע תנועות, כמו מתקפות נגד או ניסיונות איגוף והפתעה לכוחותינו. בניגוד לצה"ל שנע ללא הרף גם במתקפה וגם בהגנה, במטרה להביס את האויב ולנטרל אותו, כפי שנעשה בתמרון בעזה למשל. חוליות של לוחמים מעטים של חיזבאללה מנסות להקשות על כוחותינו באמצעות מארבים נייחים בשטח ובאמצעות טילי נ"ט ומטענים, למנוע מאיתנו מלחשוף את תשתיות ההסתערות שהם הכינו לקראת מבצע "כיבוש הגליל".
כמו בכל מהלך תמרון קרקעי של כל צבא בעולם, בכל המלחמות המודרניות, גם צה"ל משלם "דמי כניסה" ללחימה באזור גאוגרפי חדש ומול אויב שעדיין אינו מכיר באופן מעשי עד הסוף. זו הסיבה לאבידות, תשעה הרוגים ועשרות פצועים, שהיו לנו ביממה הראשונה של התמרון. זה נובע מהשטח שבלבנון הוא שונה והררי, ומשיטות הפעולה והמארבים בפאתי הכפרים, של אנשי חיזבאללה, ששונות מאלו שהלוחמים שלנו פגשו בעזה.
למרבה הצער, תמיד נאלצים לשלם שכר לימוד עד שמעדכנים עד לפרטים הקטנים את שיטות הלחימה, כולל החיפוי באש, וההתנהלות באזור שהטופוגרפיה, הגאולוגיה וסבך הצמחייה, וגם המבנים בפאתי הכפרים, מציבים אתגרים חדשים.
קרבות עצימים - ואז האויב לרוב נסוג
(צילום: דובר צה"ל)
אפשר להניח שצה"ל הסיק מהר את הלקחים וכי הלחימה מתנהלת כעת עם הרבה יותר אש מכינה ואש מקדימה, לפני שהכוחות נכנסים, ותוך הפעלה של חיל האוויר לפני שנכנסים לחקור מנהרת אחסון נשק וחומרי לחימה של כוח רדואן. כמו בעזה, אפשר להניח שגם בלבנון, הקרבות העצימים ביותר מתנהלים בימים הראשונים ובמתחמים הראשונים של האויב שצה"ל תוקף.
כך היה במוצב כוח 17 בעזה, וכך גם בלבנון. אבל אחרי שחיילי צה"ל "שוברים את הקליפה" של התנגדות האויב, הוא בדרך כלל נסוג ומסתפק בפגיעה מרחוק באמצעות מטענים מופעלים מרחוק, מלכודים, טילי נ"ט, צליפות ואש מרגמות קצרות טווח. זה מה שקורה כרגע. נראה שהקליפה של חיזבאללה בדרום לבנון עדיין לא נשברה, אבל צה"ל מצליח לנוע ולמזער אבידות ובעיקר לעמוד בכל המשימות שהוצבו לו.
עדות לכך היא הכמות העצומה של אמצעי לחימה שהכוחות חושפים ואשר אילו הייתה ניתנת לכוח רדואן הזדמנות להפעיל אותם, הייתה קטסטרופה בצידנו, בממדים העולים פי כמה על מה שחמאס עשה לנו ב-7 באוקטובר.
במקביל, צה"ל נערך למהלומות תגובה על מתקפת הטילים האיראנית. למי שלא הבחין, אנו נמצאים כבר מזה כמה חודשים בעימות ישיר עם איראן, ולמעשה מדובר במערכה נוספת במלחמה עם האויב המרכזי שלנו שנמצא במרחק של יותר מ-1,500 ק"מ מאיתנו. מישהו אמר פעם שלישראל אין גבול עם איראן, אבל לאיראן יש גבול ישיר עם ישראל, והוא התכוון לחיזבאללה, שמאיים עלינו בשליחות איראן מלבנון ומסוריה.
שיגור הטילים מאיראן. כבר חודשים אנחנו בעימות ישיר מולם
וכעת, כשיכולותיו של חיזבאללה להזיק לנו נשחקות בקצב מהיר, אנחנו ניצבים מאז אפריל למעשה, מול איראן ישירות. ולכן, השיקול המרכזי שבישראל צריכים להתחשב בו, הוא באיזו מידה מהלומות התגובה על מתקפת הטילים האיראנית, משרתת את המטרות ארוכות הטווח של הלחימה. כל תקיפה שלנו את איראן בשטחה, מצריכה כמות עצומה של משאבים, תכנון ותמיכה אמריקנית, ולכן אסור שהמטרות תהיינה טקטיות-מקומיות, אפילו אם ישקמו לזמן מה את ההרתעה של ישראל.
בשלב הנוכחי של העימות עם איראן, כלומר עם ראש הנחש, צריך לחשוב על המטרה הכוללת. ולהערכתי, המטרה ארוכת הטווח של ישראל היא מיטוט משטר האייתוללות הפנאטי השיעי באיראן. לישראל אין יכולת לעשות זאת בצורה ישירה. איראן זה לא חיזבאללה, שהוא ארגון שהוא אחרי הכל ארגון צבאי קטן יחסית, עם יכולות מוגבלות ונמצא ממש מתחת לאף שלנו בלבנון ואנחנו יכולים להגיע אליו מתי שנרצה תוך דקות מהאוויר ומהקרקע. איראן זה אויב בסדר גודל אחר, ולכן רק העם האיראני, שמונה יותר מ-80 מיליון נפשות, יכול להסיר את משטר האייתוללות ולהחליפו במשטר אחר, שפוי יותר ושאינו מחויב להפצת המהפכה האיסלאמית והשמדת ישראל.
איך כל זה נוגע לתגובה על מתקפת הטילים האיראנית? פשוט מאוד: במקום לחשוב על תגובה מענישה ומרתיעה, ישראל צריכה לראות בתגובה על מתקפת הטילים האיראנית, חלק ממערכה ארוכת טווח שתביא לנפילתו של המשטר באיראן. כך מציעים מומחים רבים, שטוענים שחבל לבזבז את המשאבים והאמצעים ויכולות התכנון שיש לישראל על מכה שתוצאותיה יהיו רק לטווח קצר. לכן גם מהלומות התגובה חייבות להיות כאלה שלא יגרמו לעם האיראני להתלכד סביב הנהגתו הדתית הפנאטית, אלא דווקא ידגישו את הניכור בין חלק ניכר מהעם להנהגתו ויבהירו לכל האיראנים שפוחדים מהמשטר ולכן מצייתים לו, שהמשטר הזה חלש מכפי שהוא נראה וחסר אונים, ואפשר להפיל אותו.
השורה התחתונה: המהלומות שישראל תנחית על איראן צריכות להתמקד בהחלשת בסיסי הכוח של המשטר ולא בהרס שיחמיר עוד יותר את המצוקה החברתית והכלכלית של העם האיראני. במוסד ובצה"ל מכירים היטב את בסיסי הכוח של המשטר ואת נקודות התורפה שלו – וגם יודעים איך לטפל בהם. כל פירוט מצדנו כעת עלול רק להזיק.
ביידן מתייחס למתקפת איראן. צריך להתחשב בעמדה האמריקנית
(צילום: מתוך X (טוויטר))
אילוץ נוסף שצריך להתחשב בו הם האמריקנים. לממשל ביידן-האריס, ערב בחירות, חשוב למנוע מלחמה אזורית וחשוב למנוע את עליית מחירי האנרגיה כתוצאה מפגיעה בתשתיות הנפט של איראן. יש מי שיאמר שבמזרח התיכון כבר ממילא מתנהלת מלחמה אזורית, שבה מעורבת איראן ומעורבים הפרוקסי שלה בתימן, בעיראק, בסוריה, בלבנון והפלסטינים.
אבל כשארה"ב מדברת על מלחמה אזורית, היא מתכוונת למלחמה שבה איראן ושלוחיה ינסו לפגוע, כפי שהם כבר מאיימים, גם בבעלות בריתה הערביות של ארה"ב במזרח התיכון ובראשן ערב הסעודית ומתקני הנפט שלה, איחוד האמירויות וירדן. ארה"ב גם חוששת מאוד שבמלחמה האזורית איראן ושלוחיה ינסו לפגוע בחיילים האמריקנים, כ-3,000, שנמצאים עדיין בעיראק.
החשש השני הוא מפני הרעת המצב הכלכלי בארה"ב ערב הבחירות כתוצאה מעליית מחירי האנרגיה בעולם. שני השיקולים האלו מדריכים את ארה"ב בדרישה תקיפה מישראל שלא לפגוע בשתי קבוצות של מטרות: האחת - מתקני הגרעין, שתקיפתם תביא, להערכת ארה"ב, למלחמה כוללת. והשנייה - תקיפת תשתיות הנפט באיראן שתביא לעליית מחירי האנרגיה ולמלחמה אזורית כוללת, ולתקיפה של מתקני הנפט בערב הסעודית ובמקומות נוספים במזרח התיכון כולל מכליות שמשנעות את הנפט מהמפרץ הפרסי לשאר העולם.
ישראל לא יכולה להתעלם מהדרישות האמריקניות, בעיקר בגלל ההכרה שאנחנו נמצאים כבר בעימות שיימשך שנים רבות עם ראש הנחש האיראני, ובעימות הזה נצטרך לקבל סיוע מארה"ב. הן הגנתי ליירוט טילים והן אולי בעתיד, התקפי. במצב הנוכחי אין סיכוי שארה"ב תצטרף לישראל וזה כבר הובהר לירושלים. לכן ישראל צריכה להקשיב טוב-טוב ל"עצות" שביידן משגר לעברנו ללא הרף.
שיקול שלישי הם השיקולים המבצעיים. לא פשוט לתקוף את מתקני הגרעין באיראן בצורה כוללת שתנטרל אותם לשנים רבות קדימה. רוב הסיכויים שנצטרך גם את עזרת ארה"ב, אם נרצה לעשות את זה, ולו רק מפני שהמתקנים הם רבים ופזורים על פני כל שטח איראן. יותר מזה אי-אפשר להרחיב.
את מתקני הנפט דווקא קל לתקוף אבל זה יצריך מאמץ רב ואולי יותר מגל תקיפה אחד, ומאחר שאנחנו במערכה ארוכה ובעיקר מפני שחיל האוויר וישראל כבר עסוקים כרגע בלחימה פעילה מאוד בלבנון, בעזה ובגדה וגם צריכים לדאוג שהחות'ים בתימן לא יגרמו לנו נזק ואבידות רבים, וכך גם המיליציות השיעיות בעיראק, כל אלה הם שיקולים שמצביעים על הצורך לבחור מטרות בקפידה ולהתמקד בהחלשה מהותית של משטר האייתוללות, אך מבלי לגרום למלחמה אזורית.
