(צילום: גיל יוחנן, חגי דקל)
בנתיבות עומדים חסרי אונים אל מול ירי הרקטות המתמשך אל העיר. קשישים ותושבים שאין להם ממ"ד, כאלה שגרים בשכונות ישנות, נותרים חסרי הגנה מול המטחים. קרוב ל-60 בתים בעיר כבר נפגעו מהירי.
ב-7 באוקטובר הצליחו לחסל את המחבלים שהיו בדרכם לנתיבות, אבל עשרות רקטות שוגרו לעבר העיר, ואחת מהן פגעה בבית משפחת מסקלצ'י. הבית נהרס ובני שלושה דורות ממשפחה אחת נהרגו. חנה מסקלצ'י איבדה את בעלה נתנאל, את בנה רפאל בן ה-12 ואת אביה רפאל פהימי. נתנאל נחשב לאחד האברכים החשובים בכולל של הרב חיים אברג'ל. "איך אפשר לנחם אישה שספגה את כל שלוש הטרגדיות הללו ביחד, שחמשת הילדים הנותרים שלה כולם רועדים ומפורקים רגשית ונפשית, אחרי שבעצם היו תחת ההריסות ונפצעו מנפילת הרקטה?", צוטטו קרוביה של חנה.
הכותרת
מחבלים, הברחות וחטופים: מאחורי איום המנהרות ברצועת עזה / רון בן ישי
23:41
דינה, אשתו של רפאל פהימי, סיפרה: "הנכד שלי נהרג במקום בנפילה. בעלי והחתן שלי פונו לאמבולנסים כאנונימיים. לא ידענו מה קרה איתם. יש לנו חדר מוגן, לא בדיוק ממ"ד, אבל כנראה יצאנו קצת לפני הזמן. היו אזעקות ונפילות, אזעקות ונפילות. גם אתמול הייתה נפילה בעיר. אנחנו אמורים להתפנות ורוצים להתפנות. אנחנו חוששים מאוד. עדיין שומעים אזעקות ונפילות. הילדים אפילו לא הולכים לשירותים לבד. בני 11 מרטיבים בלילה. זה לא נורמלי. עברנו טראומה קשה שאי-אפשר להכיל או לעכל".
העיר נתיבות קיבלה אליה באותה שבת מפונים מקיבוץ בארי וכפר עזה. "קיבלנו אותם בהיכל התרבות בעיר", סיפר עוזר ראש העיר מתן מימון. "כבר חווינו הסלמות בעבר אבל האירוע הזה היה חריג. הגיעו אנשים ממשאיות צבאיות פתוחות וג'יפים שנשפכו החוצה. אתה רואה מבוגרים וילדים יחפים, חלק מהאנשים בכיסא גלגלים או קב אחד במקום שניים. המבט שפוף. כל מה שאפשר לדמיין בסרט קורה מול העיניים".
אז מה קורה למי שרוצה להתפנות מהעיר המטווחת? "המענה הראשוני שלנו הוא להוציא אנשים שיש להם ילדים עם צרכים מיוחדים", לדבריו, "זה כרגע מה שאפשר לממן. וזה עובר ועדה". ומה לגבי קשישים ואנשים בלי ממ"ד? "לשאלה הזו אין מענה הולם", אומר מימון, "הלוואי והיה. אנשים נמצאים במקלטים ציבוריים. הקשישים מקבלים שיחות מהרווחה כדי לבדוק מה שלומם ולמה הם זקוקים. התפיסה בהסלמה כזו היא שאין מה לרוץ לממ"ד – הפתרון הוא שאנשים כאלה ישהו במקלטים ויקבלו שם את הצרכים שלהם. אחרת הם עלולים להיפגע בחדרי המדרגות. יש בעיית מיגון. אנחנו מאמינים שהמדינה תתעורר ותפתור את זה. פינוי אנשים לא יפתור את בעיית המיגון. מי שרוצה להתפנות למקלט – אנחנו ניתן לו את המקסימום כדי שירגיש הכי טוב. מזרנים, מגבות וכלכלה. יש אנשים שישנים במקלטים. הלוואי שהמדינה תתעורר".
אושרת זוהר, תושבת נתיבות, סיפרה כי "אנחנו נמצאים במקלט עד 22:00 או 23:00, לפעמים עד 2 בלילה". יש לה ילד בן 6. "אני מרגישה בטוח רק בבית שלי. בגלל הילד שלי אני כאן".
תושבת אחרת, מור צפוני, סיפרה: "אני עובדת מהבית ויורדת למקלט להפסקות. בשכונה שלנו בשדרות ירושלים אין בכלל ממ"דים, ואנחנו לא מספיקים להגיע למקלט. בדרך כלל יורדים לחדר המדרגות כי אין זמן להגיע למקום בטוח. פשוט מחכים שייפול. בימים הראשונים חששנו. לא באמת עיכלנו מה קורה. חשבנו לצאת, אבל העדפנו להישאר בבית. הרגשנו לא בנוח לשנות אווירה בגלל המצב. בימים הראשונים, אם חייכתי הרגשתי שאני לא בסדר. היום זה השתחרר. בחרנו לחיות. לפעמים אחי ישן פה כי יש לו חרדות בגלל המצב".
רבים מהתושבים בעיר לא יודעים מה לעשות. חלקם החליטו שזה מה שיש. "מה זה עוזר להתפנות?" תהה עוז, תושב העיר שגויס בצו 8. "כולנו, כל המדינה, באותה סירה. אני מבין אנשים שרוצים להתפנות, אבל זה לא פתרון. הרי מי שפינו אותם מהעוטף יצטרכו מתישהו לחזור. יש כאלה שיצאו מנתיבות לשבוע-שבועיים באילת. הם לקחו שקט וחזרו לאותו מצב. יש לי ממ"ד בבית, ועדיין זה לא נותן את הביטחון. אנחנו היינו בבאר שבע שבועיים. חזרנו כי אין ברירה. אי-אפשר לנהל את החיים מרחוק".
חיים וייס, תושב העיר, סיפר שהוא לא יכול לעזוב. "אני עובד בבית חולים שיקומי בעלה נגב. יש לי מטופלים וחולים ואני לא יכול לעזוב אותם. הוצאתי רישיון לנשק פרטי כדי לשמור על המשפחה שלי", אמר. "מה עושים? מסתדרים. אנחנו רגילים. מה אפשר לעשות. בשביל ממ"ד אני צריך 100 אלף שקל. ראש העיר לא עשה דבר עד עכשיו. ולאן בדיוק אני אתפנה?".
