בין שלל סיכומי השנה בלטה ידיעה שלפיה יותר מ-50 אלף איש עזבו את ישראל בשנה החולפת (2023). ידיעה זו, הנסמכת לכאורה על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), הצטרפה לשלל כתבות שדיווחו על מגמה חדשה של ירידה מהארץ. הרפורמה המשפטית, המלחמה הבלתי נגמרת ויוקר המחיה גרמו לכאורה לאנשים פשוט לקום וללכת. אולם מדובר בהטעיה בנתונים. ליתר דיוק, מרבית הפרשנים לא טרחו לקרוא את הנתונים עד הסוף, או שהם העדיפו לא לספר לנו את כל האמת.
והאמת? לישראל יש בעיה של עולים-יורדים. לא של ישראלים-יורדים. וגם אם ישנם ישראלים שעוזבים, ההיקף נמוך משמעותית ממה שהוצג.
רוב העולים שעזבו הגיעו ארצה בחמש השנים האחרונות, וכבר התייאשו והלכו. שליש מהעוזבים, 17 אלף, רק עלו לישראל ב-2022 וכבר עברו למדינה אחרת
בשנת 2023 עזבו את ישראל 55.3 אלף ישראלים. מתוכם, רק 22.8 אלף (40% מהעוזבים) הם ישראלים מלידה. השאר, 32.5 אלף, הם עולים ואנשים שלא נולדו בישראל. כלומר, רוב העוזבים (60%) בכלל לא נולדו בארץ. נתון זה מצביע לכאורה על הצורך בשיפור קליטת העלייה. אולם, מסתבר, רוב העולים שעזבו הגיעו ארצה בחמש השנים האחרונות, וכבר התייאשו והלכו. שליש מהעוזבים, 17 אלף, רק עלו לישראל ב-2022 וכבר עברו למדינה אחרת. מספר העולים החדשים שעזבו תוך פחות מחמש שנים מעלייתם שווה כמעט לכל הישראלים מלידה שעזבו – 21 אלף לעומת 22 אלף.
הסיבה לזינוק במספר העוזבים את ישראל בשנת 2023 אינה נובעת מתהליכים שקרו פה, אלא ממה שקרה ברוסיה. ב-2022 היה גל עלייה גדול מרוסיה בעקבות המלחמה עם אוקראינה והידרדרות החיים ברוסיה. רבים מהעולים, רובם לא יהודים, הגיעו לישראל רק כדי לברוח מרוסיה, ולכן עם הגיעם לישראל הם המשיכו בדרכם למדינות אחרות.
ועכשיו, שימו לב לנתוני החוזרים. בשנת 2023 עזבו את ישראל כ-23 אלף ישראלים מלידה, אך מספר החוזרים הוא כ-13.5 אלף. כלומר, "בסך הכל" הפסדנו פחות מ-10,000 ישראלים. זה לא מספר זניח, אך הוא נמוך משמעותית מהכותרות הדרמטיות על נטישה המונית. הלמ"ס אגב, לא פרסם נתונים השוואתיים של הישראלים מלידה שעזבו בשנים קודמות, כך שאין דרך לומר מהי המגמה.
אין להקל ראש בתופעת העזיבה, ויש להצטער על כל אדם טוב שעוזב אותנו, ישראלים מלידה ועולים חדשים כאחד. עם זאת, הכותרות בנושא מטעות. ייתכן שלישראל יש בעיה של ישראלים היורדים מהארץ, אך ללא ספק הבעיה החמורה יותר היא של עולים המנצלים לרעה את חוק השבות. חוק זה נועד להעלות ארצה יהודים ולאפשר להם התאזרחות מיידית, אך בפועל הוא מנוצל על-ידי עולים, רובם לא יהודים, שלוקחים את תעודת הזהות ועוזבים את הארץ זמן קצר לאחר "עלייתם" כביכול.
אז מה צריך לעשות? לפני כשנתיים, בראשית כהונתה של הממשלה הנוכחית, נוצר ויכוח סביב שאלת ביטול סעיף הנכד הלא יהודי בחוק השבות. ואכן, בקרב היוצאים מישראל יש אחוז גבוה מאוד של אנשים שאינם יהודים, אך בקרב החוזרים, אחוז היהודים גבוה יותר. מסתבר שהזיקה היהודית משפיעה גם על הרצון להישאר בארץ.
עם זאת, ייתכן שבלהט הוויכוח פספסנו את הבעיה האמיתית. הבעיה אינה מי עולה לישראל, אלא מי נשאר פה. ומסתבר שישנם יותר מדי עולים שמנצלים לרעה את חוק השבות. הם לא מתכננים באמת לעלות, אלא להשתמש בישראל כקרש קפיצה בדרכם למדינה אחרת.
ייתכן שכל מי שמבקש להגיע ארצה במסגרת חוק השבות יצטרך להמתין מעט לפני קבלת האזרחות הישראלית. תקופת שהות של שנתיים-שלוש, שתהווה "תקופת מבחן", תאפשר לעולים להוכיח האם בכוונתם להשתקע
על כן, ייתכן שהתיקון צריך להיות בהתאם: כל מי שמבקש להגיע ארצה במסגרת חוק השבות יצטרך להמתין מעט לפני קבלת האזרחות הישראלית. תקופת שהות של שנתיים-שלוש, שתהווה "תקופת מבחן", תאפשר לעולים להוכיח האם בכוונתם להשתקע. גבולות הבית שלנו פרוצים. יותר מדי אנשים מנצלים לרעה את ההטבות שנועדו למי שרוצה באמת לחיות פה איתנו.
השנה האחרונה הזכירה לנו שאנחנו חיים בסביבה קשוחה ומורכבת. כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים שלפנינו, עלינו להישאר חברה מלוכדת וחזקה. יש לעבוד קשה כדי שכל אזרח, מכל מגזר או מחנה, ירגיש שישראל היא ביתו. אך מי שאינו מוכן להתחייב לכך, אולי מוטב שלא יבוא.
ד"ר נתנאל פישר הוא מומחה לעלייה וראש החוג למדיניות ציבורית, "שערי מדע ומשפט"
