כשמרינה גומז ושותפה נכנסים לחדר בבית האבות, כדי לפנות משם גופת אדם שמת מקורונה, הם עובדים בצורה מתודולוגית ובשקט מוחלט.
הם מחטאים את הפה, את האף ואת העיניים כדי להפחית את סיכון ההדבקה. הם עוטפים את הגופה בסדין. לאחר מכן הם מכניסים אותה לשני שקי גופות נפרדים. את הרוכסן של השק הראשון הם סוגרים מהראש לכיוון הרגליים, ואת השק השני הם סוגרים בכיוון ההפוך.
אז הייתה סולידריות: מריעים לצוותים הרפואיים בספרד, במרץ
גומז ועמיתה עובדים בבית הלוויות "ממורה", מהחברות המובילות בתחומה באזור ברצלונה, עם סניפים באזורים אחרים בספרד וגם בפורטוגל. הם נחשבים לעובדים חיוניים, וכמו הרופאים והאחיות ראו וגם נגעו במוות הבלתי פוסק שהביאה עמה המגפה, עם קרוב ל-1.4 מיליון קורבנות ברחבי העולם.
כאשר היא מגיעה לבית אבות או למרכז סיעודי אחר, גומז ושותפה מאנל ריברה מבקשים מהצוות להוציא מהחדר מטופלים אחרים שעודם בחיים. אולם לעתים קרובות רק וילון לבן מפריד בין המת לבין החיים, וגומז אומרת שפינוי הגופה כאשר אנשים אחרים מסתכלים עליה הופך את העבודה הקשוחה ממילא לקשה עוד יותר. "עצם העובדה שאתה הולך לאסוף גופה ורואה לידה אדם אחר, חי, זה הדבר שהכי משפיע עליי", היא מספרת.
בחודשים הראשונים של פרוץ המגפה, באביב האחרון, גומז מספרת שבקשותיה להוציא מהחדר מטופלים חיים נענו יותר מאשר כיום. אז הייתה אווירת מלחמה, ובצל הייאוש והמוות הייתה סולידריות רבה. כעת, אומרת גומז, ספרדים רבים הפכו לאדישים, גם כאשר הגל השני של התפשטות הנגיף החל לשטוף את ספרד, ממוקדי התפרצות הקשים באירופה ובעולם. במדינה אובחנו כבר יותר מ-1.5 מיליון נדבקים, ומניין המתים עומד על יותר מ-43,000.
ריברה, עמיתה בן ה-44 של גומז, אומר כי נדרש ניתוק רגשי כדי להתמודד עם העבודה שלהם. "ברגע שאני שם את הגופה בשק וסוגר את הרוכסן, אני לא שואל את עצמי יותר אם היה לאישה שיער בלונדיני, אדום או חום", הוא אומר. לדבריו, אם יהרהר באשר לחייהם של האנשים שהוא מוביל בדרכם האחרונה, הוא לא ישרוד בעבודה הזו זמן רב.
בשיאו של הגל הראשון בספרד, במרץ, דיווחו הרשויות על יותר מ-900 מתים בכל יום, אך הסגר המחמיר שהוטל אז הפחית דרמטית את המספרים הללו, עד לכמה עשרות בלבד. אולם הגל השני הביא החודש לזינוק נוסף במספרי המתים, כ-200 בכל יום, ועם הזינוק הזה גם העומס בעבודתם של מפני הגופות גבר – הם נשלחים לבתי חולים, לבתים פרטיים ולמרכזים סיעודיים.
"היינו צריכים ללמוד משהו", אומרת גומז בתסכול. "אבל מרגע שנתנו לנו לעשות מה שאנחנו רוצים, חזרנו למצבנו הטבעי. אין לנו שום זיכרון". גומז בת ה-28 החלה לעבוד בבית הלוויות "ממורה" באפריל האחרון, כמחליפה של עובד אחר שיצא לחופשת מחלה. היא נזרקה ישר למים העמוקים ותוך כדי שפינתה גופות ללא הפסקה למדה גם איך לעשות את המלאכה בבטחה.
לפני המגפה, כאשר אדם מת ממחלה מידבקת, העובדים היו ממגנים את עצמם רק בכפפות, במסכה ובחלוק. כשהמגפה פרצה הם למדו במהרה איך ללבוש חליפת מגן ולשים שתי כפפות על כל כף יד, ואיך להסיר את הציוד בתום העבודה באופן שימנע הדבקה בנגיף.
עד עתה, מספרים העובדים, הם נשארו בריאים. אולם למרות אמצעי המיגון הרבים, ריברה מספר שבתקופת הגל הראשון, במרץ ובאפריל, הוא בחר לבודד את עצמו לשישה שבועות. את בנו בן ה-5 ראה רק בשיחות וידאו. "הייתה תחושה שרצית לעשות את הכול במהירות האפשרית, להפחית כמה שיותר מגע. אבל באותו הזמן לא היית יכול לטעות", נזכר ריברה בימי הגל הראשון. "סיכנו את החיים שלנו".
עובד ותיק יותר בבית הלוויות, רומן איבנייה בן ה-38, מפנה גופות כבר 14 שנה. "זה היה משוגע לגמרי", הוא נזכר בשבועות הקשים ביותר של המגפה, כשמספר הגופות שבהן טיפל בית הלוויות זינק מ-50 בכל יום ל-200. "הגעת לנקודה שבה לא ידעת מה אתה עושה. לא הסרנו בכלל את החליפה. זה היה כאוטי".
הרגע המתסכל ביותר עבור איבנייה התרחש כאשר הגיע באותה תקופה לפנות גופה מבית אבות. "אישה צעירה פתחה את הדלת ובכתה. חצי מהצוות היה חולה והאיש ממשמרת הלילה השאיר גופה היכן שהיא הייתה. האישה ניסתה למצוא מישהו אחר להגיע לעבודה, אבל לא היה אף אחד אחר. חצי מהדיירים מתו. מהרגע שבו נכנסו ועד שיצאנו, היא לא הפסיקה לבכות".
פינוי גופות אינו עבודה שדורשת השכלה, ורבים מהעובדים בבית הלוויות היו בעבר פועלים במפעלים ואתרי בנייה או שליחים. אך העבודה הזו כן דורשת אופי מיוחד – שילוב של אמפתיה וכבוד, לצד גאווה במלאכה. העובדים אומרים שהם אוהבים את מה שהם עושים, כיוון שזה נותן להם משמעות.
"זו עבודה באמת קשוחה, אבל גם מתגמלת", אומר ג'ונתן סיודאד, שותפו של איבנייה. "עם אנושיות ותחושת אחווה, אתה מצליח לעבור את זה. אתה באמת רואה שצריך לחיות את החיים".
