בשלל הדרישות של מפלגות הקואליציה שכנראה קמה רשמית הלילה (בין רביעי לחמישי) נחבאת דרישה שלא זכתה לתשומת לב ראויה: הכנסת לימוד התלמוד למערכת החינוך הממלכתית. על פניו, דרישה מבורכת וראויה. כל חברה המכבדת את עצמה שמה דגש על מקורות התרבות שלה. אפילו יאיר לפיד תמך בכך בעבר. השאלה המעניינת היא למה התכוון המשורר במקרה דנן: האם עוסקים אנו בהיבט אינסטרומנטלי, או בדרישה הבאה לטובת הפנמה של עומקי התרבות היהודית?
בראש ובראשונה משקף התלמוד את המחלוקת כרעיון מכונן בתרבות היהודית. מדובר באוצר עשיר שמעלה שאלות מהותיות שאין עליהן הסכמה. יותר מזה, אין בתלמוד פסיקה של הלכה למעשה - מדובר בהוויה המקדשת מלכתחילה את השניות והמרוכבות כדרך חיים. היא לבטח לא משדרת עולם של כפייה וחד-ממדיות. השאלה, אם כן, היא כיצד רוח התלמוד מתיישבת עם ההתנהלות של המפלגות החרדיות, ובעיקר של הציונות הדתית - שמשום מה מתעלמת מרוח הרב קוק, שראה את המחלוקת כערך מכונן.
הפרדוקס זועק לשמיים. בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר משקפים עולם זר לרוח התלמוד. נאמר במסכת ברכות "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". במילים אחרות, לא ניתן לכונן עולם "של הכול או כלום". הדרישות שלהם לפצל משרדים לגורמים, התיאבון הבלתי נדלה לכוח והרצון לשנות סדרי עולם בכל המישורים בלי לקחת בחשבון חלקים אחרים של החברה משקפים תפיסת עולם חד-ממדית הרואה בעולם הליברלי החילוני כגורם שסיים את תפקידו ההיסטורי. ההסכמים המסתמנים בתחומי הזהות, כמו חוק הנכד בחוק השבות והיחס לשירות הצבאי, הם שיקוף של מגמה זו - והם לא פחות משמעותיים מהשינויים בתחומים אחרים.
צריך רק לקוות שרבים ממצביעי סמוטריץ' ובן-גביר, החיים בעולם מורכב, ישנו מגמה זו. הם לבטח זוכרים היטב את התחושה הקשה והתסכול בימי ההתנתקות מגוש קטיף, כאשר הממשלה דאז לא ספרה אותם. האמירה של הלל, "מה ששנאו עליך אל תעשה לחברך", אינה משפט חלול המנותק מחייהם. לא בכדי רבים ממצביעיהם חשים קושי גדול מול התנהלות הקואליציה המסתמנת.
חשוב לכל הצדדים לתת את הדעת על כך שההצבעה עבור מפלגות אלו הייתה בעיקר מחאה על הזרות שהפגינה הממשלה הקודמת בכל מה שנוגע לזהות היהודית והלאומית. חוסר המשילות אינו רק הפחד מהאלימות הגוברת בחברה היהודית והערבית - מדובר גם בתחושה של אובדן הכבוד הלאומי. הסנטימנט הזהותי משמעותי לרוב האזרחים הרבה יותר מיוקר המחיה. כאשר מרב מיכאלי מנסה לשחרר את החברה הישראלית מ"המצור של השבת", רבים המחפשים את מרכיב הזהות ורואים את השונות של החברה כדבר מפרה וחיוני לקיומה, מפנים עורף לעולם שהיא מייצגת.
יאיר לפיד ורם בן ברק, המפליגים בתיאורים אפוקליפטיים, צריכים לייצר אלטרנטיבה ולא לזרות בוץ במצביעים הממשלה המסתמנת. להטיל דופי במפלגת הציונות הדתית על כך שראשיה משתמטים מהצבא, בעוד שרוב המצביעים שלהם משרתים ביחידות הכי קרביות, זה לעג לרש.
מוטי שקלאראלכס קולומויסקילפיד, בני גנץ ואחרים צריכים להבין שהממשלה הנכנסת לא תאריך ימים. מדובר בממשלה חד-ממדית שאינה מפנימה את העובדה שאין אפשרות להוביל חברה בלי להביט אחורה, ובעיקר לצדדים. אם אכן הם חפצים לחזור לשלטון, הם חייבים להכין חלופה שמכילה את הערכים של הציבור הדתי-לאומי והמסורתי.
אנחנו מדליקים בימים אלו מדי יום נר נוסף של חנוכה כשיטת בית הלל, ולא שמונה נרות כבר ביום הראשון כשיטת בית שמאי. מוטב שנאמץ גישה זו הרואה בתיקון עולם תהליך המאפשר לייצר שיח בין עמדות שונות. לא בכדי ההלכה נפסקה כבית הלל, שהקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם.
- מוטי שקלאר הוא איש תקשורת, לשעבר מנכ"ל רשות השידור
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
