המבנה שאליו היו מועדות פנינו לא נראה שונה משאר בתי העסק, בתי המלאכה ובתי המגורים שהיו סביבו. היינו בלב מחנה אל-בורייג', באזור שצוות הקרב החטיבתי של חטיבת השריון 188 השתלט עליו לפני ימים ספורים. השטח עדיין לא לגמרי נקי ממחבלים ומדי פעם שומעים קולות ירי ופיצוצים, אבל אלוף-משנה אור וולוז'ינסקי, המח"ט, ממוקד במשימה.
תיעוד: כוחות צה"ל במפעל באל-בורייג'
(צילום: דובר צה"ל )
"בואו תיכנסו", אמר וולוז'ינסקי לי ולקבוצה קטנה של עיתונאים שהגיעה אליו בנמ"רים משטח ישראל. נכנסנו למבנה בן קומה אחת, שהוא למעשה חדר גדול שבו צמודים לקירות דרגשי ישיבה. יש גם פינת קפה. המקום, כך מתברר, שימש כאזור מנוחה והמתנה לפועלים במפעל חומרי הנפץ, שפעל במנהרה שמתחת אליו ולמבנים אחרים בשכונה.
מחדר צדדי יורדות מדרגות אל המפעל, שבו חמאס ייצר חומרי נפץ הודפים עבור הרקטות ארוכות הטווח והפצמ"רים הכבדים שלו. המח"ט ירד במדרגות, ואנחנו בעקבותיו. ריח עז של אמוניה וכימיקלים נוספים הכה באפנו. הרגשתי צריבה בעיניים.
פתח המנהרה עשוי בטון מזוין, וניכר שהיא אמורה לעמוד בהפצצה כבדה ואולי אף לספוג פגיעה ישירה. בצד זרוק סרבל לבן, שאותו לבש אחד העובדים שטיפלו בערבוב הכימיקלים שמרכיבים את חומרי הנפץ. הוא כנראה גם השתמש במסכת גז, כי אחרת לא יכול היה לעמוד באדים החריפים שמילאו את המנהרה. מחשש לביטחוננו לא העמקנו אל תוך מנהרת ייצור חומרי הנפץ, והסתפקנו בהצצה פנימה. הסיבה היא לא רק חשש להרעלת נשימה, אלא מפני שהאדים האלה הם נפיצים. כל ניצוץ עלול לייצר פיצוץ, כפי שקורה לפעמים - למרות אמצעי הזהירות שהכוחות נוקטים כשהם מטפלים במנהרות האלה.
דובר צה"ל לקח אותנו לראות את המנהרה הזאת כדי שנקבל מושג על היקפו ומידת מסוכנותו של מערך הייצור הצבאי שחמאס פיתח בכמה מקומות ברצועה. התחכום של המערך ניכר לא רק במוצרים, אלא גם במיקום המפעלים השונים - כולל מפעל חומר הנפץ התת-קרקעי שהיה מתחת לשכונת מגורים ומסחר, בלב מה שמכונה מחנה הפליטים אל-בורייג' שמדרום לנחל עזה.
היישוב הזה, שכבר איננו מחנה פליטים אלא עיירה לכל דבר עם בתים רבי קומות, הוא אחד משלושת "מחנות המרכז" ברצועת עזה. הם ממוקמים בין אזור חאן יונס, שנמצא מדרום להם, לצפון הרצועה והעיר עזה - שמצפון להם. המפעל לייצור חומרי נפץ ממוקם מאות מטרים ספורים מהציר המרכזי שעובר ברצועת עזה מצפון לדרום, ציר סלאח א-דין, שכינויו הצה"לי הוא "ציר טנצ'ר". עובדה זו חשובה, מפני שכך ניתן לשנע את חומרי הנפץ שיוצרו באל-בורייג' מתחת לקרקע אל מפעל המתכת - שגם הוא נמצא ליד ציר טנצ'ר. במפעל המתכת יוצקים ומייצרים את גופי הברזל והפלדה של הפצמ"רים והטילים, בהאנגר גדול מעל פני הקרקע.
לאחר מכן ממלאים את גופי הטילים ופצצות המרגמה הללו בחומרי נפץ, במערך מנהרות תת-קרקעי שמתחת לסככת ייצור. הסיבה לכך שכל מה שקשור בחומרי נפץ נמצא מתחת לאדמה היא שאם חיל האוויר יפציץ את אתר הייצור, הוא יפגע במתכות אבל לא יגרום לפיצוץ גדול - ששווה בעוצמתו לכמה טונות של חומרי נפץ.
התהליך הזה, בכל אופן, מאפשר לשנע ולחבר את כל מרכיבי האמל"ח שמיוצרים באזור במהירות, בעיקר בשעות הלילה ובחסות אוכלוסייה אזרחית.
"מערך מושלם, מהיצרן לצרכן"
חזרנו לנמ"רים. וולוז'ינסקי, מח"ט 188, נפרד מאיתנו - לא לפני שהבהיר שהמשימה במחנות המרכז עדיין לא הושלמה. חשיפת מערך הייצור הצבאי של חמאס, שהוא החל בה במחנה אל-בורייג', הבהירה לו עד כמה ארגון הטרור מסוכן ועד כמה נדרש לפרק את כל התשתיות הצבאיות שלו.
"ידענו על המערך הזה וגם הגענו אליו על פי מידע מודיעיני, אבל לא ידענו כמה הוא גדול", אמר המח"ט. "לפני שתמרנו לכאן בשנים קודמות הפצצנו פה ושם מפעלים כאלה, בעיקר מחרטות מעל פני הקרקע, אבל לא היינו ערים להיקף העצום של התעשייה הצבאית מתחת לפני הקרקע".
דרומה משם, בגזרת חטיבת גולני, במחנה הפליטים אל-מעאזי שהוא הדרומי מבין שלושת המחנות, נכנסנו לסככה גדולה - למעשה האנגר גבוה שעשוי שלד פלדה. לוחות פח ואסבסט משמשים לו גג וקירות, שמסתירים את הנעשה בו. לפי צה"ל, כאן נמצאת המחרטה הכי גדולה שאותרה ברצועת עזה מתחילת הלחימה.
בצד אחד של ההאנגר ישנם כבשנים ליציקת פצצות מרגמה ומכבשים לערגול לוחות פלדה לטילים ארוכי טווח. בפינה אחרת מייצרים מטענים נגד אנשים ונגד טנקים, שכל אחד מהם מכיל עשרות ואפילו מאות קילוגרם חומר נפץ. המפעל הזה ייצר את המטענים הגדולים שאמורים להעיף טנק באוויר או לנקב בו חור ענק כשהוא עובר בציר על ידם. בפינה הדרום-מזרחית ישנו פיר גדול, שטילים באורך של כמה מטרים יכולים להיכנס לתוכו. מעלית מורידה אותם לעומק האדמה, שם ימלאו אותם הפועלים בחומרי נפץ.
מימין להאנגר שבו מייצרים את הטילים ארוכי הטווח ואת פצצות המרגמה והמטענים הכבדים יש מפעל תמים לבלוקים. משמאלו יש חנות בגדים שמציעה את מרכולתה לאוכלוסייה האזרחית, שבימים כתיקונם עוברת כאן בהמוניה. מיקומו של המפעל, והפרקטיקה החוזרת של עיסוק בחומרי נפץ רק מתחת לאדמה, נועדו כדי לשרוד התקפות של חיל האוויר בחסות האזרחים העזתים.
ברצועה יש שלושה-ארבעה מרכזי ייצור כאלו, וממה שראיתי קשה שלא להתרשם, בעיקר מהטילים ארוכי הטווח שאורכם כ-6 מטרים והם מכילים מאות קילוגרמים של חומר נפץ. את הטילים האלו, שאמורים להגיע צפונה, ראינו בסככה נפרדת, בתוך מזחלות מברזל שבתוכן מגלגלים אותם מעמדת ייצור אחת לשנייה שמתחת לקרקע. בסוף התהליך יוצא טיל ארוך מהסוג שחמאס קורא לו M-90, שאמור להגיע לטווחים של 90 ק"מ - כלומר עד אזור חדרה ואולי אף צפונה משם.
"בוא אני אראה לך משהו", אמר לי דוד, מפקד סיירת גולני שמדריך אותנו בנבחי התע"ש החמאסי. "אתה רואה כאן בחצר, 50 מטר מקצה פס הייצור, ישנם משגרים לטילים האלה שמיועדים לתל אביב ואף מעבר לה. אתמול פוצצנו את המשגרים האלו שמתחת לקרקע. מה יש לדבר? זה מערך מושלם של 'מהיצרן לצרכן'". אגב, בעודי מכתיב את הטקסט הזה ממש, תוך כדי נסיעה מעזה בחזרה לתל אביב, נאלצתי לעצור בצד הכביש בגלל אזעקה. הטילים, כך מתברר, ממאנים להיפרד ממני.
זה ייקח עוד זמן
חמאס, נסביר, התחיל בייצור עצמי כשישראל קטעה את נתיבי ההברחה שלו. עד אז, טילים ואמצעי לחימה אחרים הגיעו אליו מאיראן ומחיזבאללה דרך הים. נשק מוברח, שנקנה בלוב, הוברח לרצועה מסיני דרך מנהרות בציר פילדלפי. חמאס למד לאט-לאט לפתח ולייצר את הטילים שחסרים לו באמצעות הדרכה איראנית, והשתמש בחומרים דו-שימושיים כמו כימיקלים ודשנים - שבמקור מיועדים לחקלאות - ובצינורות שמיועדים להשקיה כביכול.
את הניסויים עשה חמאס לעבר הים או בסבבי עימות שהיו לו עם ישראל מאז מבצע עופרת יצוקה בחנוכה 2008. ארגון הטרור עשה כברת דרך ארוכה ואיכותית בייצור הטילים, הפצמ"רים הכבדים 120 מ"מ ובעיקר המטענים מכל הסוגים והגדלים, אבל יש בכל זאת נקודת אור אחת בסיטואציה הזאת: לוחמי חמאס הם הרבה פחות יעילים ומקצועיים ממערך הפיתוח והייצור של אמצעי הלחימה שיש להם. כתוצאה מכך, הם לא תמיד מפיקים את מלוא התועלת הקטלנית ממה שהתעשייה הצבאית שלהם מספקת להם, בכמויות שהם כנראה לא מסוגלים להביא לידי ביטוי.
הסיור היום הראה בבירור עד כמה היה נחוץ התמרון הקרקעי לתוך הרצועה. ללא התמרון הזה לא היה נחשף מערך הייצור הזה, ואי אפשר היה להתחיל בהריסתו ונטרולו באמצעות השמדה פיזית. השמדת המערך התת-קרקעי של חמאס היא אינטרס חיוני למדינת ישראל. לא מדובר רק במנהרות הלחימה וההסתתרות, אלא גם במערך הייצור התת-קרקעי. בלי פירוקו, תושבי עוטף עזה לא יוכלו לשוב לבתיהם.
האיום אמנם חמור יותר מכפי שהעריכו במערכת הביטחון, אך עלינו לדעת שהשמדת המערך הזה היא מבצע בפני עצמו, שמצריך אנשי מקצוע וחומרי נפץ בכמויות בלתי נתפסות. על צה"ל לנהוג בזהירות ולפעול בקצב איטי ובטוח.
"אנחנו נפרק את התשתיות האלה של חמאס", אמר מח"ט גולני יאיר פלאי, שאנשיו עדיין נתקלים במחבלים במחנה אל-מעאזי, "אבל זה ייקח זמן". כשאחד העיתונאים שאל אותו "כמה זמן?", והזכיר את המילה "דשדוש", מח"ט גולני לא אהב את המילה. "יש לנו סבלנות", הסביר. "ייקח חודש, חודשיים, שלושה, כמה שצריך. אנחנו נהיה פה ונעשה את העבודה כדי שתושבי העוטף יוכלו לחזור לבתיהם, ויהיו להם ביטחון ותחושת ביטחון".
הרמטכ"ל אמר ביום ראשון שהלחימה בעזה תארך כשנה. כשרואים את כמויות חומר הנפץ והעבודה הזהירה שנדרשת, ואת התאונות המבצעיות שקורות במהלך הטיפול בכמויות האדירות הללו, מבינים שרב-אלוף הלוי לא הגזים.
פורסם לראשונה: 19:56, 08.01.24
