ממשלת נתניהו השישית החלה את כהונתה בבדיקת גבולות גזרת חופש הפעולה שלה ושל בכיריה. זו תגובת בכירי הקואליציה לספקות הכבדים שהתעוררו בציבור לגבי יכולתה של ממשלת "ימין מלא-מלא" ומרכיביה הרדיקלים לתפקד ולעמוד בהתחייבויותיה לבוחריה, ולחששות הכבדים עוד יותר מהנזק שייגרם לאזרחים ולמדינה אם הממשלה תממש כלשונם את סעיפי ההסכם הקואליציוני.
החששות האלה, שקיבלו ביטוי בולט ולא מחמיא בתקשורת בישראל ובעולם, נובעים מהעובדה שזו הפעם הראשונה שבישראל קמה ומכהנת ממשלת ימין "מלא-מלא" הנשענת על רוב מוצק בכנסת ועל גוש בוחרים מלוכד ומחויב. לפרסומים אלה היה אפקט כפול על בכירי הממשלה והקואליציה שהושבעו זה עתה: הם חשו שעליהם - כבר בשבוע הראשון לכהונתם - להוכיח לבוחריהם שהם מתכוונים ומסוגלים לממש את הבטחות הבחירות, ולהראות עד כמה הם שונים ונבדלים מהותית מהממשלה והקואליציה הקודמים.
שר החוץ אלי כהן: "נמשיך בסיוע המשמעותי לאוקראינה, אך פומבית נדבר פחות"
(צילום: גיל יוחנן)
האפקט הנוסף היה הצורך של נתניהו כראש ממשלה ושל השרים לבחון עד כמה הם יכולים להרחיק לכת בהחלטותיהם ובמעשיהם השנויים במחלוקת לפני שהתגובה הציבורית, האזורית והבינלאומית תיאלץ אותם לשקול ואולי לחשב מסלול מחדש. בדיקת גבולות הגזרה על ידי השרים התבצעה השבוע כמעט בכל התחומים: הכלכלה, הדיור, החינוך, התחבורה ומדיניות החוץ. היו שרים זהירים כמו שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ושרת התחבורה מירי רגב, שהסתפקו בהצהרות ובהחלטות שאינן משנות מהותית את המצב הקיים (לפחות בינתיים).
התגובות של האופוזיציה הפוליטית ושל חלק הארי של התקשורת הישראלית הייתה בהתאם: לא אוהדת, אבל צפויה. מכאן יכולים שרים אלה להסיק שלא נפרצו עדיין גבולות הגזרה המגבילים אותם וכי עדיין לא מיצו את חופש הפעולה שהציבור נותן להם.
הוא הדין גם בשר אלי כהן, שנכנס למשרד החוץ עם הצהרה שמרמזת על שינוי כיוון פרו-רוסי בהתייחסות של ממשלת ישראל למלחמה באוקראינה. עד כה המדיניות הישראלית המוצהרת - זו שקידם ראש הממשלה הקודם לפיד - גינתה את רוסיה התוקפנית ותמכה באוקראינה שהותקפה. כעת הודיע אלי כהן שהוא יימנע מ"דיבורים" (הרמז לגינויים לרוסיה), אך ישראל תמשיך להושיט לאוקראינה סיוע הומניטרי.
לא מדובר בתפנית חדה במדיניות הישראלית, וגם לא ברור עד כמה הדברים שאמר אלי כהן בנאום הבכורה שלו כשר חוץ היו על דעת ראש הממשלה בנימין נתניהו ומשקפים החלטה שהתקבלה בהליך מסודר על שינוי במדיניות החוץ של הממשלה. אבל הדברים נאמרו, ובעולם הסיקו שהעמדה הישראלית הרשמית המעודכנת נוטה כעת לצד הרוסי. עובדה: במוסקבה בירכו, בקייב מחו ובוושינגטון הרימו גבה והביעו בשפה רפה חוסר שביעות רצון. אך בירושלים ראש הממשלה נתניהו לא הוציא הבהרה מתקנת.
מי שלא הסתפק בהצהרות ועשה מעשה מסוכן בפוטנציה היה דווקא השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. הוא הודיע לתקשורת על כוונתו לעלות להר הבית לפני שקיים התייעצות מקצועית יסודית עם גורם ביטחוני כלשהו, וכנראה גם לפני שהודיע לראש הממשלה על כוונתו. לכאורה בן גביר צודק: מדינת ישראל המתגאה בדבקותה בערכי חופש הדת מאפשרת למתפללים מוסלמים, לתיירים נוצרים וגם ליהודים לעלות ולסייר זמן קצוב בהר הבית - מדוע שלא יוכל לעשות זאת גם שר בישראל? התשובה לשאלה זו אינה מובנת מאליה כפי שטוען בן גביר.
איתמר בן גביר עולה הר הבית, אתמול
בן גביר: "בממשלה שאני חבר בה - יהודים יעלו להר הבית"
שורש הבעיה נעוץ בימים הראשונים אחרי מלחמת ששת הימים ביוני 1967, שבה צה"ל שחרר את מזרח ירושלים, את העיר העתיקה ואת מה שמכונה "האגן הקדוש" מידי הירדנים. באותה תקופה חידשה הרבנות האורתודוכסית את האיסור מסיבות הלכתיות על יהודים מאמינים ולא מאמינים לשהות, ובוודאי שלא להתפלל, בהר הבית. לפי אותן סיבות הלכתיות, המשיח עדיין לא בא ולכן אסור שיהודי ישהה, ובוודאי שלא יתפלל, בתחומי בית המקדש שחרב וחולל. איסור זה, שהיה בתוקף עוד מתקופת הסנהדרין כשהרומאים שלטו בארץ, גרמה ליהודים מאמינים וגם לדתיים להדיר את רגליהם מהר הבית במשך שנים רבות, גם אחרי מלחמת ששת הימים.
הווקף הירושלמי ניצל זאת והרחיב לאט אך בהתמדה את אחיזתו הפיזית ושליטת אנשיו בכל רחבת הר הבית, ובעיקר סביב מסגד אל-אקצא. ממשלות ישראל לדורותיהן, שראו עצמן ממילא מחויבות לקביעה ההלכתית (שהדתיים בקואליציות השונות תמכו בה), לא ששו להתעמת עם העולם המוסלמי ועם הקהילה הבינלאומית ולא ממש הפריעו לווקף לקבוע עובדות בשטח ולפרוש את ריבונותו דה פקטו ברחבת המסגדים ואף מעבר לה. הריבונות המוסלמית על הר הבית קיבלה משנה תוקף כשבמסגרת הסכם השלום עם ירדן הסכימה ממשלת ישראל להכיר במלך ירדן ובממלכה ההאשמית כאפוטרופסי הר הבית.
5 צפייה בגלריה
טענת הפלסטינים שלשר או ח"כ ישראלי אסור לעלות להר הבית הפכה לחלק בלתי נפרד מהסטטוס קוו
(צילום: AFP)
השתלטות הווקף והאפוטרופסות הירדנית הם שקיבעו את מה שמכונה "הסטטוס קוו בהר הבית", שהוא למעשה סוג של ריבונות דתית פלסטינית-ירדנית ברחבת המסגדים. הצהרות של קבוצות שוליים משיחיות יהודיות שרצו לבנות מחדש את בית המקדש או להקריב קורבנות במקום שבו היה בית המקדש, אפשרו לאנשי דת פלסטינים קיצוניים במהלך הדורות לקבע בתודעת העולם המוסלמי את הטענה השקרית שהיהודים, כעם וכמדינה, מתכוונים ופועלים להשתלט בכח על הר הבית, להרוס את מסגד אל-אקצא ולבנות במקומו את בית המקדש.
הצירוף בין הסטטוס קוו שהעניק לווקף ולירדנים מעין ריבונות בהר הבית, והקריאות "אל-אקצא בסכנה", הן שאפשרו לאנשי דת פלסטינים ולירדנים לטעון ולקבע בתודעת העולם בכלל והעולם המוסלמי בפרט שעליית אישיות ישראלית בכירה להר הבית, לא כל שכן שר בממשלת ישראל, היא הפרת ריבונות מוסלמית ותחילת התקפה ישראלית על מסגד אל-אקצא. אין זה משנה כמה טענה ותטען ממשלת ישראל כי הסטטוס קוו לא הופר וכי אין לה כוונה להפר אותו. עצם הטענה של הקיצוניים הדתיים הפלסטינים שלשר או חבר כנסת ישראלי אסור לעלות להר הבית הפכה לחלק בלתי נפרד מהסטטוס קוו. זו הסיבה שבספטמבר 2001, אחרי שהשר אריאל שרון עלה בהפגנתיות להר הבית, פרצה האינתיפאדה השנייה. מהומות פרצו גם בראש השנה 2015 אחרי שהשר אורי אריאל עלה בהפגנתיות להר בית.
5 צפייה בגלריה
יורש העצר הסעודי. אפשר להעריך שבן גביר נתן לו סיבה נוספת לגרור רגליים בנרמול היחסים עם ישראל
(צילום: AP)
בן גביר, שייצג בעבר כמה יהודים ישראלים שניסו לעלות ולקיים טקסים דתיים בהר הבית, ידע את כל אלה טוב מרובנו. הוא ידע שבמעשה זה הוא עלול לגרום לירי רקטות מעזה, להצית התפרעויות בקרב הפלסטינים בירושלים, ביהודה ושומרון ובישראל, וכי הוא יגרום בוודאות נזק מדיני ותודעתי למעמדה הבינלאומי והאזורי של ישראל. אבל בן גביר בחר בפרובוקציה, כי זו דרכו לגייס תשואות ותמיכה מבוחריו. הוא גם מאמין כנראה שביכולתו לשנות באמצעות התרסה את הפרדיגמה המקובלת.
לעת עתה נראה שבן גביר הצליח רק להביך את עצמו, את נתניהו, את ראש השב"כ רונן בר (שנתן אור ירוק כי לא היו התרעות קונקרטיות) ואת ממשלת ישראל. הפלסטינים ביהודה ושומרון ובישראל אמנם לא יצאו לרחובות במחאה (צריך עדיין לחכות ולראות מה יקרה ביום שישי הקרוב), וגם חמאס והג'יהאד האסלאמי נמנעו הפעם משיגור רקטות לשטח ישראל (הם אינם רוצים לוותר על הכנסות אלפי העזתים העובדים בישראל וחוששים להכעיס את מצרים) - אבל העלייה החפוזה בשעת בוקר מוקדמת להר הבית לדקות ספורות עם שכפ"ץ קרמי לא נראתה טוב. בן גביר העניק במתנה ניצחון תודעתי לחמאס, שטען בצדק שהצליח להפחיד את ממשלת ישראל.
5 צפייה בגלריה
העימות בין השלטון החדש לבג"ץ ולמערכת המשפטית רק החל. נשיאת העליון אסתר חיות
(צילום: מוטי קמחי)
זה לא הכול. אתמול ביטלה איחוד האמירויות, "מסיבות לוגיסטיות", את ביקורו של נתניהו שהיה אמור להתקיים בשבוע הבא. בנוסף, כמעט כל מדינות האזור המוסלמיות גינו במילים חריפות את העלייה של השר לביטחון לאומי להר הבית. אפשר להעריך גם שבן גביר נתן ליורש העצר הסעודי סיבה נוספת לגרור רגליים בנרמול היחסים עם ישראל והכעיס מאד את המלך עבדאללה מירדן ואת נשיא מצרים א-סיסי. גם תגובת ארצות הברית והאירופים הייתה שלילית, אבל בניגוד לתגובות העולם המוסלמי היא נוסחה בלשון דיפלומטית רכה.
ככלל, אפשר להבחין שהתגובה למעשי חברי הממשלה עד כה מצד הציבור הישראלי, הפלסטינים ודעת הקהל העולמית היא זהירה מאד, על גבול הרופסת. אבל תהליך בחינת גבולות הגזרה של הממשלה החדשה עדיין לא תם. העימות בין השלטון החדש לבג"ץ ולמערכת המשפטית רק החל, והוא יהיה קשה וממושך, ובעיקר מזיק לשני הצדדים ולנו האזרחים.
