מאז שהייתי ילד קטן, התעניינתי מאוד בהיסטוריה של מה שקרה פעם מזמן, בימים העתיקים של היוונים והרומאים והנאצים. אבל היה רגע שהבנתי שההיסטוריה עוד לא נגמרה, והיא עדיין קורית ממש עכשיו. הרגע הזה היה כשהייתי בן שש, בימים החמים של 1982. ליתר דיוק, ב-4 במאי 1982, כשהשפילד טבעה. מטוס ארגנטינאי ירה טיל שפגע באונייה הבריטית שפילד, והטביע אותה. זה קרה בצד השני של העולם, במלחמת פוקלנד, ואני לא הבנתי איפה זה פוקלנד, ולמה הם נלחמים, אבל ראיתי את התמונות בטלוויזיה והן נשארו איתי עד היום. האוקיאנוס הענק, גוף המתכת האפור של האונייה, העשן מעל האונייה.
אני זוכר במיוחד שהקרינו ראיון עם אחד החיילים הבריטים שמתו באונייה. זאת אומרת, את הראיון איתו עשו לפני שהאונייה נפגעה, והוא לא ידע שהוא הולך למות. ואחרי שהוא מת שידרו את זה. אבל בתור בן שש, לא הבנתי איך יכול להיות שאני רואה אותו מדבר בטלוויזיה. הרי אמרו שהוא מת! אולי הוא רוח רפאים? זה היה ממש מפחיד.
חודש אחר כך ההיסטוריה נהייתה עוד יותר מפחידה, והיא גם התקרבה הביתה. מלחמת לבנון פרצה, וזה היה מאוד גדול, ומאוד קרוב. קריית אתא לא הייתה בקו האש, אבל כמעט. בטלוויזיה היו כל הזמן סיסמאות גיוס משונות. אני זוכר אחת: "גלידה חמה". קופירייטר מוצלח מי שחשב על זאת.
ניסיתי להבין מה קורה. בראש של ילד בן שש, אם יש מלחמה, אז ברור שיש טובים ויש רעים, ורק צריך להבין מי זה מי. זה לא היה קשה. ברור שהיהודים טובים, והערבים רעים. אלא שאז הופיע חדאד. מדי פעם בחדשות, ובשיחות של המבוגרים, הם דיברו על מישהו חשוב בשם חדאד. חדאד נשמע לי כמו שם של ערבי, והערבים רעים, אז המסקנה הייתה ברורה: חדאד הוא בטח מהרעים. אבל כשאמרתי את זה למבוגרים, הם אמרו לי שאני טועה. חדאד הוא אחד הטובים. הוא משלנו. איך זה יכול להיות?
המבוגרים הסבירו מה שהסבירו, וזה עשה עליי רושם עצום. אז מסתבר שיש ערבים טובים. אני זוכר ששיחקתי בכדור עם כמה ילדים, והמשחק היה שאם מצליחים לפגוע במישהו עם הכדור, אתם יכולים להגיד מילה או משפט, וכולם צריכים לחזור על זה. אחרי שפגעתי בכמה ילדים עם הכדור, הכרחתי את כולם לחזור על המשפט "חדאד נגד המחבלים". משפט קצת מוזר, אבל חשוב שידעו. חשבתי שחדאד מאוד-מאוד מיוחד. בטח בגלל זה קראו לו חדאד.
גם לערוץ הכי טוב בטלוויזיה קראנו "חדאד", כי הוא היה של חדאד. בעצם זה היה ערוץ של כת נוצרית אוונגליסטית אמריקנית, שהקימה תחנת שידור בדרום לבנון. לא ידענו שהם נוצרים אוונגליסטים, והם הקרינו דברים הרבה יותר מעניינים מהטלוויזיה הישראלית. הם הקרינו למשל את תחרות ההיאבקות "קאץ'", שבה האחים ואן-אריק החתיכים והטובים ניצחו את כל הרעים המכוערים. הערוץ גם שידר את הסדרות המצוירות הכי טובות, כמו אינספקטור גאדג'ט, הפרוגלים ו"הבית המעופף".
בדיעבד הסתבר ש"הבית המעופף" היה לב העניין. זו הייתה סדרה מצוירת על מדען מטורף שממציא בית מעופף שהוא גם מכונת זמן, וחבורת ילדים נקלעת לבית הזה וחוזרת בטעות 2,000 שנה לעבר, בדיוק בזמן כדי לפגוש את ישו ולהיות עדים לכל הניסים והנפלאות שהוא עשה. הנוצרים האוונגליסטים קיוו שלפחות כמה ילדים יהודים ישתכנעו להאמין בישו בעקבות הסדרה הזו. ראיתי אותה באדיקות רבה, אבל איכשהו לא הגעתי למסקנה המתבקשת.
אני חושב שהשם הרשמי של ערוץ הטלוויזיה הזה היה "ערוץ המזרח התיכון", אבל אצלנו בשכונה כולם קראו לו חדאד. "אתם רוצים לבוא אליי לראות טלוויזיה?", היה אחד הילדים שואל. "יש לכם חדאד?", היו הילדים האחרים בודקים. מי שלא קלט חדאד בבית, אלא רק את הטלוויזיה הישראלית, היה ממש לוזר. בני הדודים שלי שגרו במקומות נידחים כמו עין יהב וירושלים, הרחק מתחנת השידור בלבנון, היו מסכנים. הם בכלל לא קלטו חדאד.
ואז צץ ג'ומאייל על מרקע הטלוויזיה. וגם בשידורי הרדיו, ובעיתונים ובשיחות בסלון. בכל מקום כולם דיברו על ג'ומאייל. גם לו היה שם ערבי, אז הייתי בטוח שהוא רע. הרי חדאד יש רק אחד. אבל הסבירו לי שגם ג'ומאייל טוב. אפילו יותר טוב מחדאד. העולם הלך והסתבך. נהיה קשה לדעת מי טוב ומי רע.
ואז העולם ממש הסתבך. אני זוכר שעמדתי במטבח ליד מקרר האמקור שלנו, והקשבתי לרדיו שעמד על המקרר, ופתאום אמרו ברדיו שרצחו את ג'ומאייל. חשבתי שזה הדבר הכי חשוב שקרה אי פעם בהיסטוריה. אמא שלי בדיוק ישבה למטה בחצר על כסא נוח וקראה ספר, אז רצתי למרפסת וצעקתי בכל הכוח מהמרפסת: "אמא, רצחו את ג'ומאייל! רצחו את ג'ומאייל!". היא לא התרשמה יותר מדי. או אולי היא עשתה הצגה כאילו זה לא כזה חשוב, כדי שהילד בן השש לא יפחד ממה שעלול לקרות עכשיו.
אני לא זוכר כלום ממה שקרה מיד אחר כך.
כשהייתי יותר גדול, קראתי בספרי ההיסטוריה על הטבח בסברה ושתילה, וההפגנות בכיכר מלכי ישראל ו-ועדת כהן, אבל אני לא זוכר מכל זה שום דבר. לזיכרון חוקים משלו, ואולי הוא הכריז שהוא אינו יכול עוד.
אני כן זוכר את פיליפ חביב, שממש עיצבן אותי. כמו לחדאד ולג'ומאייל, גם לו היה שם שנשמע קצת ערבי - אבל הוא בכלל היה השליח האמריקני ללבנון. יכול להיות דבר כזה ערבי אמריקני? הרי הערבים רעים והאמריקנים טובים, לא? איך זה הולך ביחד? כנראה שגם המבוגרים חשבו שזה מבלבל, והם לא היו בטוחים אם הוא טוב או רע. הוא אמר שהוא בא לעשות שלום, אבל הוא בעדנו או נגדנו? יכול להיות שלמישהו קוראים "חביב" אבל הוא בעצם לא כל כך חביב?
והיה מישהו עוד יותר מוזר. אמרו שהוא נשיא צרפת, אבל הוא תמיד היה בטהרן. ידעתי כבר קצת גיאוגרפיה בגיל 6, אז חשבתי שנשיא צרפת אמור להיות בפריז, אבל כל פעם שדיברו עליו בטלוויזיה או ברדיו, אמרו "נשיא צרפת פרנסואה מטהרן". והוא בעדנו או נגדנו? אם הוא מבקר כל כך הרבה פעמים בטהרן, חשבתי, אז הוא בטח נגדנו. חבר של האיראנים.
פרופ' יובל נח הרריצילום: גבריאל בהרליהאבל היה שם אחד יותר חשוב מחדאד ומג'ומאייל ומחביב ומפרנסואה מטהראן בקיץ 1982: פאולו רוסי. הוא לא היה ערבי או יהודי, לא ארגנטינאי ולא בריטי. הוא היה איטלקי, והוא ידע לתקוע גולים יותר טוב מכל אחד אחר. והיה כיף לראות אותו ואת חבריו מנצחים את הברזילאים, והפולנים והגרמנים, בין השאר כי היה מאוד ברור מי שם נגד מי - ואף אחד לא מת מזה.
בקיצור, בימים החמים של 1982 הבנתי שההיסטוריה עדיין כאן, ושהיסטוריה זה משהו יותר מסובך ממשחק כדורגל. זה לא קל לדעת מי נגד מי ולמה.
ארבעים שנה אחר כך, זה עדיין נכון.
- פרופ' יובל נח הררי הוא היסטוריון וסופר. ספרו החדש לקוראים צעירים, "היצורים שלא עוצרים: איך בני האדם השתלטו על העולם", רואה אור בימים אלה בהוצאת דביר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
