בוקר אחד בתקופתה של גונדר-משנה בדימוס רונית מצליח כמפקדת כלא נווה תרצה זכור לה במיוחד. "הגעתי לעבודה, כמו בכל בוקר", היא מספרת. "יום קודם השתחררה אחת האסירות, פטמה, בתום מאסר של שנתיים וחצי. בכניסה לנווה תרצה ראיתי אותה. היא חיכתה לי ליד הרכב שלי. 'קחי אותי איתך חזרה', היא ביקשה ממני. היא הייתה צעירה בת 19, אומללה עם המון בעיות. לאן היה לה לצאת? לפגיעות המיניות? לעבדות? למכות?".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מטבע הדברים, מצליח סירבה לבקשתה של פטמה. "קראנו לעובדת הסוציאלית שטיפלה בה בחוץ, כי אני מיהרתי להיכנס לישיבה. אחרי כמה דקות הזעיקו אותי החוצה. היא הציתה את הרכב שלי! כשיצאתי ראיתי אותה מחייכת - 'עכשיו תהיי חייבת לקחת אותי'. והיא באמת חזרה, בהתחלה כעצורה ואחר כך כשנשפטה לשמונה חודשים על ניסיון הצתה".
על פי מצליח, פטמה לא לבד. "יש נשים שמבצעות עבירות רק כדי להיכנס לכלא. זה ההבדל העיקרי בין פשיעה גברית לנשית. נשים פושעות מתוך מצוקה. גברים ילכו לסמים ולפשע כי הם מתלהבים מהכוח, כי הם רוצים להראות גבריות. אצל נשים ההיפך הוא הנכון. הן באות מתוך חולשה.
8 צפייה בגלריה
נצ"מ בדימוס מצליח בימיה כמפקדת נווה תרצה. ''יש נשים שמבצעות עבירות רק כדי להיכנס לכלא''
(צילום: אביגיל עוזי)
"עוד הבדל הוא שכשאישה נכנסת לכלא, בדרך כלל יש התנתקות מהמשפחה הגרעינית. אם היא נשואה, מתגרשים ממנה. לעומת זאת, ב-25 שנות שירות בשב"ס אני לא זוכרת אף מקרה של אסיר שאשתו התגרשה ממנו כי הפך לאסיר. הבית ממשיך לתפקד, הילדים מטופלים, מבקרים אותו פעם בשבועיים ומפקידים לו כסף לקנטינה. אנחנו חיים בחברה מאוד שוביניסטית. כשאישה פושעת יש דחייה. לנשים שיוצאות מהכלא אין מי שיחכה. בהרבה מקרים הן מגיעות לכלא כדי לנוח".
"בית ההבראה" הזה שמצליח מתארת הוא נווה תרצה, כלא הנשים היחיד בארץ, שמאכלס בלי הבחנה שפוטות ועצורות, קטינות ומבוגרות, מכורות ונקיות, אסירות שביצעו עבירות קשות ונידונו למאסר ארוך וכאלה שביצעו עבירות קלות, נשים בהיריון וגם אימהות עם ילדיהן, עד גיל שנתיים.
שוחחנו עם האנשים והנשים שחייהם נגעו בכלא הזה כדי להביא את סיפורו המלא, מיום הקמתו כמקום שאכלס בעיקר נשים שעבדו בזנות והתמכרו לסמים ועד לימים אלה, שבהם הוא משמש לתקופה מסוימת גם כביתן של נשות עסקים, עיתונאיות ופוליטיקאיות – מראה לפשיעה הנשית, אשר שונה בתכלית כאמור מפשיעה גברית.
מצאנו שיש לנשים בישראל לא כלא אחד אלא שני בתי כלא. האחד נורא, אפל, מסויט, כזה שמאכלס את השוליים הנמוכים ביותר של מדינת ישראל - הנשים שנדמה שמישהו שכח – והוא שורץ פשפשים וג'וקים ומתפורר. הכלא השני שונה ממנו בתכלית. הוא מקום של גאולה. של הבנה. של אור בקצה המנהרה. נווה תרצה הוא מקום שבו חלק ניכר מהנידונות הן גם קורבנות בעצמן. קורבנות של נסיבות, של גברים ושל כולנו כחברה. מקום שבו נשים מסוימות, בפעם הראשונה בחייהן, יכולות לישון בביטחון, בלי פחד מפני הרגע הבא. נווה של תקווה. הופתענו לגלות ששני בתי הכלא האלה אינם עומדים בסתירה זה לזה. הם מתקיימים יחד בין חומות אפורות, מתחת למגדלי פיקוח, מאחורי הסורגים, בנווה תרצה.
כלא נווה תרצה החל את דרכו במבנה מתקופת המנדט הבריטי בבית ליד. לאחר מכן הועבר להיות ארבעה תאים בסך הכול בתוך כלא רמלה ונוהל בידי גבר. ארבעת התאים הללו יכלו להכיל 24 אסירות בקושי, אבל ישנו בהם 30 אסירות בדוחק. בטקסט שהוציא שב"ס לקראת כנס הוקרה למפקדות נווה תרצה לדורותיהן סיפרה המפקדת הראשונה, ירדנה עפרוני שהלכה לעולמה ב-2019, כיצד ב-1959 הציע לה נציב שב"ס אריה ניר לנהל את כלא הנשים.
עפרוני הסכימה בתנאי אחד: שיוקם מבנה מיוחד ובו תנאים הולמים יותר עבור האסירות. עוד באותה שנה נחנך, בתחילה בבית ליד, בית הכלא הראשון לנשים. על פי אתר שב"ס, שמו "מורכב מהמילים 'נווה' - שטח ירוק בלב מדבר, מקום חיוני של תקווה בלב השממה, ו'תרצה' - בת צלפחד, שנקראה כך מלשון ריצה, להיות בתנועה מתמדת, מתוך תקווה שכניסה לבית הסוהר לא תחרוץ את גורלה של האסירה".
8 צפייה בגלריה
תא בכלא נווה תרצה ב-2007. המפקדת הראשונה דרשה תנאים הולמים עבור האסירות
(צילום: צביקה טישלר)
ב-1968 עבר הכלא למשכנו החדש והנוכחי, על כביש רמלה-לוד. בתקופה מוקדמת זו כבר התפתחה התפיסה השונה כלפי נשים עברייניות אל מול עבריינים גברים. לדברי עו"ד אבי עמירם, "נשים תמיד קיבלו איזושהי מידה של רחמים. רוב השופטים הסתכלו על הנשים לא כעל עברייניות אלא כקורבן של הנסיבות.
"עד שנות ה-2000, אולי קצת לפני, הנשים בכלא התאפיינו בעבירות צווארון כחול. היו כמובן מקרים של רצח, זנות שהייתה אז תעשייה שלמה וסמים. היו נשים כמו אורית ארביב וכמו שרה אנג'ל, שהואשמה יחד עם שמעיה אנג'ל בסיוע לרצח הכפול (של מישל נחמיאס ושולמית שולי - מ"ש) – וזוכתה".
עמירם מציין כי "ייצגתי את אביבה גרנות, שיחד עם השותפה שלה חווה יערי היו שונות מאוד בנוף של נווה תרצה (הצמד רצח ב-1985 את התיירת מלה מלבסקי מתוך בצע כסף - מ"ש). אני לא יודע עד היום מי מהן גררה את השנייה, אבל מי שהיה יושב לידן בבית קפה ושומע אותן מדברות בחיים לא היה מאמין שהן הורשעו ברצח.
"הייתי בא לבקר את אביבה, והיא הייתה מכינה לי מפה אסטרולוגית. היא הייתה דמות מאוד מחוספסת מצד אחד, ורגישה מאוד מהצד השני. פגשתי פתאום אסירה מסוג אחר, שלא גדלה בעזובה. גם גיתית איזראלוב (בת למשפחה תל-אביבית אמידה שרצחה ב-1986 את בעלה הרביעי, יוסף איזראלוב, ונידונה למאסר עולם - מ"ש) הייתה דמות יוצאת דופן באותן שנים".
"מה שאפיין את האסירות עד לשנות ה-80 ו-90, יותר מהכול, היה שהן באו מרקע סוציו-אקונומי קשה מאוד ומצאו את עצמן בנתיב הסמים, הזנות או בידי בני זוג שלהם הן סייעו בעבירות, אבל אף פעם הן לא היו הדמויות הדומיננטיות. ככל שהעבירה חמורה יותר, כך קטנים הסיכויים שהאישה היא המבצעת".
על פי עמירם, "את קו פרשת המים, במובן הזה, מסמנת אתי אלון. היא מסמלת את הדור החדש של האסירות בנות הצווארון הלבן. פתאום אנחנו רואים נשים שנמצאות בעמדות מפתח, בלי עבר פלילי, שמבצעות עבירות מרמה ועבירות כלכליות. ואז אנחנו מקבלים נשים כמו ציפי רפאלי, וכמובן את הבכירה מכולן, השרה לשעבר פאינה קירשנבאום".
"אופייה של חברה נאורה נבחן באופן שבו היא מתייחסת לאסיריה", כך אמר השופט אהרון ברק. ובכן, אם נציץ בנווה תרצה, נגלה שיש לנו בעיה. 158 נשים כלואות היום בנווה תרצה. 98 אסירות, 60 עצירות ותינוק אחד. 65% מהנשים שם אימהות. שיעור הרצידיביזם, חזרה לכלא, גבוה בקרב נשים לעומת גברים. 65% מהנשים חוזרות לכלא, לעומת 45% מהגברים. בחוץ, בדרך כלל, הנשים חוזרות למקום שבו היו קורבן ואין מי שיתמוך בהן.
וכולן, כאמור, חוזרות לאותו המקום – נווה תרצה. התנאים שם קשים. בדו"ח האחרון של הסנגוריה הציבורית, שעסק בתנאים במתקני הכליאה של שב"ס והתפרסם ב-2021, נכתב על תנאי תחזוקה ירודים בחלק מהאגפים: רטיבות קשה בקירות וטחב; חתולים שמסתובבים באין מפריע; הזנחה ומקקים ב"משפחתון" – חדר הביקורים לילדי האסירות – וחדר המתנה שאינו ראוי לשימוש ו"החזקת אסירות בו, גם לפרק זמן מוגבל, פוגעת אנושות בזכותן של האסירות לכבוד" – אלה רק חלק מהבעיות הקשות שהדוח מעלה.
עוד ציינו בסנגוריה הציבורית תלונות מצד כלואות טרנסג'נדריות המוחזקות במקום על כך שהן זוכות ליחס מפלה, וכי החיפושים עליהן נערכים על ידי סוהרים גברים באופן הכרוך בפגיעה קשה בכבודן ובזכותן לפרטיות.
זיוה יצחק, אסירה לשעבר: "ארוחת הבוקר קבועה – כוס פלסטיק קטנה של חלב וקופסת גבינה של 50 גרם. לחם ללא הגבלה. צהריים – בראשון נקניקיות מסריחות; בשני כנפיים מלאות בנוצות; אחר כך המבורגר בלתי מזוהה. הכול תעשייתי, מעובד. בשישי בערב יש ירך אפויה בתנור, וכולן רבות על עוד תוספת ושואלות אם את מתכוונת לסיים מה שיש לך בצלחת"
"כל מה ששמעתם נכון", אומר גורם ממשרד ממשלתי שביקר לא פעם בכלא. "מדובר במבנה ישן ומיושן, מתקופת המנדט, שנבנה עם השנים טלאי על טלאי ואין מספיק תקציבים לטפל בו. פעם אחר פעם מבטיחים להרוס אותו ולבנות אחר במקומו - וזה לא קורה. אה, ויש שם בעיה קשה של 'בקבקים' (פרעושי מיטה - מ"ש)".
זיוה יצחק, אסירה לשעבר, הורשעה בעבירות כלכליות ונידונה לשמונה חודשי מאסר – מה שמכונה בעגת הכלא "לבוא לקפה ועוגה" – מאסר קצר יחסית. היא לא צריכה דוחות ממשלתיים כדי לדעת מה קורה מאחורי סורג ובריח. "המקום ממש מחריד בתנאים שלו. ג'וקים ענקיים, חתולים, אסירות מסוכנות בכל מקום. ביטחון אין. אף אחד לא יכול באמת לשמור עלייך מאסירות מטורפות ורעות".
יצחק נזכרת כי "התחלתי מאגף מעבר, במקום להיות שם שבוע הייתי שבועיים וחצי. התנאים שם מחרידים. שישה תאים בסך הכול, אחד עם מצלמות. בין שש לשמונה נשים בכל תא, מצחין, נורא ואיום, באמת. 23 שעות בתא ומוציאים לשעה אחת, בין 11:00 ל-12:00, לסיבוב".
איך היית מעבירה את היום?
"בשבוע הראשון שכבתי על מזרן על הרצפה והייתי כמו מומיה. לא יכולתי לאכול, לא יכולתי לקום, להתקלח - הייתי במצב מאוד קשה. אחר כך רצו שאלך לעבוד במטבח. אמרתי שאני למטבח לא נכנסת".
למה?
"הייתי אישה קרייריסטית ואף פעם לא אהבתי את המטבח. בטח ובטח בכלא. האוכל היה זוועתי. ארוחת הבוקר קבועה – כוס פלסטיק קטנה של חלב וקופסת גבינה של 50 גרם. לחם ללא הגבלה. צהריים – בראשון נקניקיות מסריחות; בשני כנפיים מלאות בנוצות; אחר כך המבורגר בלתי מזוהה. הכול תעשייתי, מעובד, שום דבר לא באמת. בשישי בערב יש ירך אפויה בתנור, וכולן רבות על עוד תוספת ושואלות אם את מתכוונת לסיים מה שיש לך בצלחת. הסוהרים, כמובן, מקבלים אוכל אחר".
לבסוף, יצחק הושמה בעבודה במפעל. "עשינו שם כל מיני דברים. למשל, את מה ששמים במגשי פיצה כדי שהיא לא תידבק לקרטון. לא אהבתי להיות שם. את רואה שם פושעות רציניות, את פוחדת לדבר. כשהוציאו אותי מאגף מעבר לאגף א' (אגף האסירות הכללי - מ"ש) בכיתי והתחננתי שיחזירו אותי לאגף מעבר, כי הרגשתי יותר בטוחה שם. היו מכות בין אסירות, קללות. יום אחד, כמו טיפשה הערתי לאחת האסירות שזרקה סיגריה על הרצפה. היא פתחה עליי פה וכמעט הרביצה לי.
"כשהגעתי לאגף א' קיבלתי את השוק האחרון בשורה של מהלומות. הייתה איתי בתא מישהי מכורה לסמים, שהייתה נרדמת בלילה עם הסיגריה ביד. ניסיתי להעיר אותה בעדינות כי פחדתי שהתא יישרף, והיא פתחה עליי פה באמצע הלילה. היו שם שלוש קולומביאניות נחמדות מאוד, מבוגרות יחסית, שנעצרו כשהגיעו לארץ על הברחת סמים. בכלא השתמשתי לראשונה בספרדית שלמדתי מהטלנובלות בערוץ ויוה.
"ויש שם נשים שעשו מעשים מחרידים. אפילו יותר ממארי פיזם, אבל הן לא מסוקרות כמוה. אמא שרצחה את שתי הבנות שלה. עוד אמא שרצחה שלושה מתוך ארבעת ילדיה".
היית מסוגלת לשבת איתן?
"האמת שלא הייתי חברותית במיוחד. יש חבורות. חבורה של ערביות, חבורה של רוסיות וכו'. בכל חבורה יש מישהי יותר דומיננטית. יש את השקטות במיוחד, אלה שביצעו עבירות מאוד חמורות וראית עליהן שהן אוכלות את עצמן על מה שהן עשו. מיכל אלוני (שרצחה את שתי בנותיה ב-2010 - מ"ש) למשל היא אישה פשוט אומללה. דעתה נטרפה עליה לגמרי. היא כל היום הייתה הולכת ומדברת אל הבנות שלה".
את רוב תקופת מאסרה העבירה יצחק בכתיבה. היא תיעדה את החוויה שלה בכלא הנשים, וכתב היד ראה אור בספר שהוציאה אחרי שחרורה. הספר, ששמו "המספר הזוכה 9016799" על שם מספר האסיר שלה, כתוב בצורה קולחת ובלתי אמצעית, ומכניס את הקוראים עמוק לתוך החוויה המחניקה של החיים בכלא.
"את לא מעכלת דברים שאת שומעת שם. יום אחד, כשישבתי וכתבתי, באה אליי אסירה עם הליכון וביקשה שאקרא לה. שאלתי אותה מה היא עשתה בחוץ, והיא אמרה שהיא עסקה בראיית חשבון. הקונוטציה הראשונה היא הונאה כספית. שאלתי למה היא נמצאת פה, אז היא אמרה 'רצחתי את אמא שלי במכות פטיש'. באותו רגע בא לך להתאדות. מי שנכנסת לנווה תרצה בריאה בגופה ובנפשה יוצאת משם חולה".
התנאים הפיזיים הקשים רחוקים מלהיות הבעיה היחידה של נווה תרצה. כ-70% מהאסירות שמוחזקות שם סובלות מבעיות נפשיות, בחומרה משתנה. "בניגוד לבתי סוהר של גברים שהם מכל מיני סוגים, דרגות אבטחה, סוגי עבירות, אורכי מאסרים – נווה תרצה יש אחד", מציינת מקורבת לשב"ס. "לכן הסגל נדרש לטפל במגוון מאוד גדול של אסירות שסובלות מבעיות שונות, לרבות בעיות קוגניטיביות ונפשיות. בעוד לגברים יש את מב"ן (מרכז בריאות הנפש), ששייך למשרד הבריאות, הדרך היחידה לטפל בהן היא באמצעות אשפוזן במוסדות אזרחיים".
לדברי מצליח, "היה מצופה ממני שאשלח סוהרת שתשהה 24 שעות ביממה עם אותה אסירה בחדר, כאילו הסוהרת בעצמה היא הפסיכוטית. כששמעתי את זה אמרתי, לא יקום ולא יהיה. הקמתי את 'פרויקט כתף', שבו אסירות עברו הכשרה של משרד התמ"ת ומשמשות מטפלות לאסירות".
אבל התמונה בין כותלי הכלא לא בהירה כל כך. בסנגוריה הציבורית מצאו שלעיתים כלואות מוחזקות בתנאי הפרדה כתוצאה ממצב נפשי קשה, באופן שעשוי להשפיע לרעה על מצבן ובניגוד לעילות ההפרדה הקבועות בחוק.
יחד עם זאת, החיסרון של נווה תרצה – העדר מסגרת פסיכיאטרית כוללת לנשים – הוא גם היתרון שלו. לדברי הגורם המקורבת לשב"ס, "בתוך נווה תרצה יש מגוון טיפולים מאוד רחב. יש ניסיון לשקם את האסירות ולפתוח בפניהן אפשרויות. מבחינה קרימינולוגית קיים שוני בסיבות שמביאות נשים לבצע עבירות. נשים הן בדרך כלל קודם כל קורבנות. הן לא מבצעות עבירות רק בגלל דפוסים. זה מתחיל בקורבנות בגיל מאוד צעיר, או בשלבים מאוחרים יותר בתוך זוגיות".
זה גורף? זה לא נותן "פס" לנשים מסוימות?
"זה הכלל. תמיד יש חריג".
אפשר לתת טיפול ראוי בתוך הכלא?
"זה מורכב. צריך לעשות לצורך כך התאמות מיוחדות. לדוגמה, נשים שפגעו בילדיהן אינן קבוצה. לכל אחת יש את הסיפור שלה. הסיפורים האלה ברוב המקרים קשורים למצב נפשי. המנהלת הנוכחית, שולה אברג'יל, עושה מאמצים לעשות שינוי.
"המפקדת שולה אברג'יל על הכיפאק. אני חושבת שהיא עושה מאמצים לעשות שינוי. יש שיח ורצון לעזור. גם שרה פרידמן (ששימשה מפקדת הכלא בשנים 2019-2011 - מ"ש) הייתה נהדרת. היא גרמה לכך שאסירות ייצאו מהתא. רוב האסירות עושות משהו רוב היום. בחינוך, בתעסוקה, במפעלים או בתוכניות טיפוליות. אבל כמו בכל מתקן כליאה, יש מורכבות. אתה מצד אחד כולא אנשים, ומצד שני אחראי לטיפול ולשיקום שלהם".
בקיץ 2013 רצחה קרינה בריל בדקירות סכין את שני ילדיה הקטנים, איגור בן השבע ומירה בת החמש. היא נידונה לשני מאסרי עולם, אך לאחר מכן הפחית בית המשפט העליון את העונש ל-20 שנות מאסר בשל מצבה הנפשי בעת ביצוע הרציחות. במהלך משפטה התגלה דבר שהקפיץ את האירוניה לשיאים חדשים: בריל בהיריון. עו"ד אריאל הרמן, שייצג את בריל מטעם הסנגוריה הציבורית, נזכר: "היא לא ידעה שהיא בהיריון כשעשתה את המעשה. זה התגלה כשהיא טופלה בבית החולים אחרי שניסתה להתאבד. בסביבתה ניסו לשכנע אותה לעשות הפלה, אבל היא לא הסכימה. במהלך המשפט הבטן שלה הלכה ותפחה.
"כשהגיע מועד הלידה לקחו אותה לבית החולים (שם עברה ניתוח קיסרי - מ"ש). היא ילדה במצב דיכאוני. מיד אחרי שהיא ילדה את בנה לקחו אותו ממנה. אף אחד לא שאל אותה. היא הייתה במצב מזעזע. כמעט שנה היא הייתה קשורה בידיים וברגליים, כי בכל פעם ששחררו לה אותן היא ניסתה לשים קץ לחייה".
אביו של התינוק, מוזיקאי אזרח שווייץ, קיבל את הילד לחזקתו והוא מגדל אותו עד היום. "בהתחלה האבא היה מבקר אותה בכלא, אבל היום אני לא חושב שהוא בקשר איתה. אני לא יודע אם בכלל סיפרו לילד מי אמא שלו".
איך הטיפול בה בנווה תרצה?
"אני לא יודע איזה טיפול היא קיבלה שם. אנחנו רצינו שהמעצר שלה יהיה בתנאי אשפוז. כשביקשתי זאת מהשופט, הוא אמר שאם היה מרכז לבריאות הנפש לנשים הוא היה שולח אותה לשם. היא נשלחה לתקופה מסוימת לבית החולים איתנים בירושלים, וכשנידונה למאסר היא חזרה לנווה תרצה".
אפשר בכלל לתת טיפול ראוי לאישה במצבה בכלא?
"קשה להגיד. היא טענה שהטיפול בכלא עזר לה. הייתה לה תקופה מסוימת טובה, יש שם פסנתר והיא ניגנה לאסירות. קשה לי להגיד איפה נכון לה יותר להיות. אני גם לא יודע מה יקרה כשהיא תשתחרר. היא תצא מהכלא מקסימום בעוד עשר שנים, עוד שלוש שנים אם יקצרו לה בשליש. יש לה ילד בשווייץ ועוד שני ילדים שהיא רצחה. איך היא ממשיכה את החיים שלה? אני חושב שבמקרה שלה, הדבר הכי חשוב זה להכין אותה לחיים בחוץ".
למרבה הצער, בריל לא לבד. בנווה תרצה כלואות עוד כמה נשים שרצחו את ילדיהן. מפקדת הכלא לשעבר מצליח נזכרת בסיפורה של אולגה בוריסוב שהטביעה את בנה בן הארבע אלון, ושמה קץ לחייה חודש אחרי שהשתחררה בתום שבע שנים בנווה תרצה: "היה גל של נשים שהמיתו את ילדיהן ונכנסו לכלא בתקופתי. קיבלתי את הנשים האלה במצב נפשי קטסטרופלי. הן התחילו לעבור טיפול בכלא. בנינו המון פרויקטים. אולגה הפכה להיות ספרנית של בית הסוהר ותפקדה מדהים. רגינה קרוצ'קוב (שהטבעיה את בנה בגיגית - מ"ש), שהיא תופרת, השתלבה במרכז התעסוקה שבו תפרו אז בגדים של 'שילב' והפכה להיות מצטיינת, מיכל אלוני חזרה בתשובה והשתלבה בכיתת הדת ומארי פיזם יצאה מהפרדה והשתלבה באגף סביון".
קרן כהן ישראלי, במאית ומחזאית, הייתה שש שנים בנווה תרצה אבל לא כאסירה, אלא כמפעילת תיאטרון קהילתי. לתיאטרון שהפעילה היא לא הסכימה לקבל כל אחת. "לא הייתי מוכנה לעבוד עם נשים שהפשע שלהן היה רצח לשם רצח. היה לי קשה עם זה. הרגשתי שזה כמו לתת לשטן כלים, כי התיאטרון מאוד מחזק ובונה את הסיפור שלך, אבל ברגע שאת באה ממקום לא נקי זה שקר על שקר, ולא הייתי מוכנה להיות חלק מהמעגל הזה".
כהן ישראלי שמעה את סיפוריהן של הנשים הכלואות שם, וכתבה להן כמה מחזות שמבוססים על הסיפורים שלהן ובעיקר על הכאב שמאחוריהם. האסירות הציגו את המחזות בפני קהל שכלל אסירים, אנשי מקצוע מתחום הכליאה והשיקום וכן בני משפחותיהן, שעבור רבים מהם מדובר בחלון הצצה יוצא דופן לנפשן של האסירות. כך למשל, אסירה שהרגה את בן זוגה המתעלל אומרת בתום מונולוג שבו היא מספרת את סיפורה: "לא התכוונתי להרוג אותך, התכוונתי להרוג את הכאב".
"בפעם הראשונה שנכנסתי לכלא היה לי תינוק והייתי בהיריון שני", נזכרת כהן-ישראלי. "נכנסתי לאגף, ומה שראיתי זה לול וסל-קל. הבנתי שהייתה שם אסירה שבדיוק ילדה. זה הפך לי את הבטן. היא מגדלת אותו בכלא עד גיל שנתיים, וכל האסירות הופכות להיות סוג של אימהות בשבילו. יש לו איזה מאה בייביסיטריות".
כהן ישראלי, שהקימה מאז יחד עם השחקנית דנה דבורין את "פלטפורמה", תיאטרון חברתי לקידום נשים נפגעות אלימות, נושאת עימה הרבה זיכרונות מהתקופה בנווה תרצה, אבל כשהיא מדברת על דלאל דאוד, שהורשעה ברצח בן זוגה המתעלל וזכתה לחנינה אחרי 18 שנים בנווה תרצה, הקול שלה מתרכך.
"היא הייתה איתי שבע שנים ברצף. גם בה ראיתי קורבן של נסיבות והתעללות נוראית שהיא חוותה. אישה ששלושה ימים אחרי שילדה, בעלה אנס אותה בברוטליות ומול עיני בתה, ואיים שירצח לה את התינוק שרק נולד. ואז היא רצחה אותו.
"התחושה היא שנעשה לה עוול. היא לא הייתה צריכה לשבת בכלא. בהצגה האחרונה שלי שם שמתי את הסיפור שלה על השולחן. לא ממקום מתנצל, כי את זה היא עשתה מיליון פעם, אלא כדי לעשות חשבון עם הממסד. אם זאת המשטרה, שהיא הגישה אליה עשרות תלונות; אם זה בתי החולים שהיא הגיעה אליהם אחרי תקיפות; אם זה בית הדין השרעי, שלא הסכים שתתגרש – כל המערכות האלה צריכות לתת את הדין".
למה עזבת?
"ב-2016 יצאנו להופיע בחוץ. עשיתי את זה כמה פעמים בעבר, אבל באותה שנה האסירות חזרו עם תחושה מאוד קשה. הן יצאו אזוקות בידיים וברגליים. אני מבינה את העניין הביטחוני, אבל כשנגמרה ההצגה, בזמן שהקהל עוד מוחא להן כפיים, אזקו אותן והבריחו אותן מהמקום במה שנראה כמו מבצע נועז. הקיצוניות הזאת, ממחיאות כפיים למקום סגור, הייתה דבר שלא רציתי לשתף איתו פעולה.
"דווקא מתוך העבודה שלי בנווה תרצה הבנתי שאפשר לעשות שינוי בתוך בית הכלא. מבחוץ הכלא נשמע הרבה יותר מאיים. יש נשים שפורחות בכלא. שלומדות קרוא וכתוב ומגלות שהן שוות ומסוגלות להצליח. בשב"ס מעודדים את זה, אבל היכולות שלהן מוגבלות. זה עדיין מתקן כליאה".
"מאתגר מאוד", מתארת סגן-גונדר שולה אברג'יל, מפקדת נווה תרצה, את עבודתה. היא מכהנת כבר שנה ושמונה חודשים בתפקיד, אחרי שהייתה סוהרת, ולדבריה, "כל יום הוא יום חדש. זה לקום כל בוקר כאילו היום התגייסתי. להגיע כל בוקר ולשאול מה עוד מצפה לנו היום. כל יום הוא מעניין, חדש, יש הרבה עשייה. כל דקה ודקה יכולה להיות משהו מאתגר".
לדוגמה?
"מלבד סדר היום המובנה ושגרת בית הסוהר, אנחנו זורמים בספונטניות. אין לי פה קטטות, כמו בכלא גברים. האירועים פה הם מסוג אחר. לדוגמה, אסירה שפתאום נכנסת להתקף חרדה. באים ומטפלים בה ואחרי כמה דקות את רואה אסירה שנראית אחרת לגמרי. יש כאן סגל שלא למד את המקצוע (מקצוע הטיפול, מ"ש) ועושה אפילו יותר מאנשי מקצוע. אלה דברים שאי אפשר לספר, צריך לחוות".
ובאמת, אין מסגרת מב"ן לאסירות כמו שיש לאסירים.
"נכון שאין מב"ן. יחד עם זאת, אין אחת שצריכה אשפוז או טיפול והיא לא מקבלת את המעטפת פה. הקמה מחלקה לטיפול בשורש הבעיה. אנחנו שואלים למה בוצעה העבירה, אם זה שוד, סמים ואפילו רצח של ילד. לא סתם נערה מתחילה לשתות. האלכוהול הוא לא הבעיה שלה. הבעיה היא הטראומה שהיא חוותה.
"העובדות הסוציאליות פה מדהימות. בשב"ס אנחנו קוראים לזה 'לתפור חליפת תָקון'. זאת עבודת נמלים, בשיתוף הרבה גורמים טיפוליים, והתוצאות מדהימות. כמובן שאם אנחנו מגיעים למצב שמישהי צריכה אשפוז, היא מתאשפזת".
איפה המקומות שאת חשה תסכול?
"אין לנו זמן לתסכול. אם אנחנו נתעסק ב'אכלו לי שתו לי', לא נתקדם. אנחנו מתמקדים בקיים. אנחנו לא מקום של בכי ונהי. האירועים ימשיכו. האסירות יישארו אותן אסירות. הן יצאו ויחזרו".
משב"ס נמסר בתגובה לנאמר בכתבה: "בנווה תרצה מועסק צוות רב מקצועי ומסור הכולל אנשי טיפול שונים הפוגשים את האסירות מדי יום. משכך, המעטפת הטיפולית הניתנת על ידי שב"ס לאסירות הינה טובה לאין ערוך. רופאה פסיכיאטרית נפגשת עם האסירות והעצורות למעקב וטיפול וכל אסירה הזקוקה לאשפוז מתאשפזת בבית חולים פסיכאטרי ללא דיחוי. נציין כי מב"ן שייך לבית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב ומופעל בהתאם להחלטות משרד הבריאות. נדגיש כי שב"ס עושה כל שניתן לאחזקה מיטבית של המבנה, רק לאחרונה הוא עבר שיפוץ מסיבי ובעתיד צפויים להתקיים עוד שיפוצים ושינויים לשיפור ושדרוג תנאי מחיית האסירות והסגל".
