בשבעת הימים האחרונים הייתה קרובה אירופה למלחמה יותר מבכל זמן אחר מאז המלחמה הקרה טנקים זרמו לגבול בין רוסיה לאוקראינה. חטיבות של טילי איסקנדר אימתניים גללו אל הגבול. תגבורות נשלחו במטוסים מגרמניה ומבריטניה לחברות ברית נאט"ו בפולין, לטביה ואסטוניה. תמונות לוויין נבחנו כל שעה, והצהרותיו של השליט במוסקבה שוגרו במבזקים בהולים ברחבי הגלובוס. הנקודה האחרונה היא הקריטית, כמובן: המשבר הוא פוטין, ופוטין הוא המשבר.
עוד נגיע לזה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
נולן פיטרסון הוא טייס מבצעים מיוחדים לשעבר של חיל האוויר האמריקאי. הוא בוגר המלחמות בעיראק ובאפגניסטן. כבר שמונה שנים שפיטרסון כותב על העימות במזרח אוקראינה עם הרוסים לכתבי עת אמריקאיים, בדרך כלל עם אופי שמרני. יש מעט כותבים בעולם המערבי שבילו כמוהו בחזית המזרחית העקובה מדם, זו שהמערב הדחיק מאז שפוטין יזם את הסכסוך עם אוקראינה וסיפח את חצי האי קרים. דיברתי איתו השבוע, בעיצומם של ימי ההמתנה. למרות הקריאות מוושינגטון לאזרחים אמריקאים להתפנות מאוקראינה, לא הייתה לו כוונה לעשות זאת. "זה כל כך ביזארי. קייב תמיד הייתה עיר מקלט ביחס לאזורי הלחימה, ועכשיו זה מרגיש שהיא עומדת להיות מטרה. אנחנו מרגישים קצת בודדים, הנוכחות הדיפלומטית המערבית נעלמת מכאן במהירות. חברות תעופה ביטלו קווים לכאן". הוא גדל בפלורידה, וזוכר את הימים לפני שהיה מגיע הוריקן. "בדרך כלל ימים שמשיים, רגועים. צריך לאמץ את הדמיון כדי להבין שהסערה נמצאת מעבר לאופק".
פיטרסון נשמע מתוסכל, כאמריקאי. "שמונה שנים סיקרתי את המלחמה הזו. למה ארצות-הברית חיכתה עד עכשיו, רגע לפני חצות, כדי להתחיל לתת לצבא האוקראיני קורס מהיר בשימוש בנשק קטלני. הייתה פה מלחמה שמונה שנים. למה בדיוק חיכינו? יש פה שני צבאות מהגדולים ביבשת שיורים אחד על השני באזור דונבאס (אזור אוקראיני שמיליציות רוסיות השתלטו עליו), ולכן תמיד היה את הסיכון שהסכסוך הזה יידרדר למשהו גרוע הרבה יותר. וחיכינו לרגע האחרון בהחלט כדי לעשות משהו לגבי זה. הנטייה של המערב הייתה לקבור את הראש בחול לגבי המלחמה הזו באירופה, ועכשיו זה נוקם בנו. היינו יכולים לעשות משהו לפני שנים שהיה מונע את הרגע הזה, אבל לא עשינו מספיק. ומשום כך הגענו להיכן שהגענו. חיכינו עד הרגע האחרון כדי להרתיע את רוסיה, אבל הרתעה לא עובדת אם אתה ממתין לדקה ה־90. וכלי הנשק שאנחנו נותנים לאוקראינים כעת יסייעו להם, אבל הם לא מספיקים כדי לשנות את תמונת הקרב כך שאוקראינה תוכל לבלום מתקפה. ואנחנו מאחרים בשנים באספקת כלי הנשק שהכרחיים להם – הגנה אווירית, סוללות פטריוט, כיפת ברזל – שיכולים לתת לאוקראינים אפשרות לעמוד בפני הסתערות רוסית".
אחרי ששוחחתי עם פיטרסון, יצאתי לבדוק למה כיוון כאשר דיבר על האפשרות שהאמריקאים ייתנו לקייב כיפת ברזל. הסתבר שזו הייתה יוזמה פנים־אמריקאית בממשל ובבית הנבחרים; לארה"ב שתי סוללות משל עצמה, חלק משיתוף הפעולה עם רפאל. מדוע זה לא קרה? ישראל, וגם וושינגטון, סיכלו את המהלך מסיבות דומות: רצון להימנע מהסלמה מול מוסקבה. ממילא האמריקאים גם התנגדו להעביר לקייב סוללות פטריוט, ומבחינת ישראל הסיכון כבד: הרוסים יכולים, באורח מעשי, להשבית את חופש הפעולה של חיל האוויר בצפון הארץ, בלבנון ובסוריה.
עבור ישראל, מלחמה כוללת באוקראינה תהיה משבר של ממש; כבר נכתב בטור זה - השאלה הראשונה שנשאלתי בעת ביקור בדצמבר בוושינגטון הייתה מה תעשה ישראל במקרה של פלישה רוסית. וזו לא הייתה ממש שאלה. האמריקאים ידרשו מכל בני בריתם היעתרות מיידית, ללא ערעור, לכל הסנקציות שיוטלו על רוסיה, כולל מניעת כניסה של אוליגרכים מקורבים לנשיא והחרמת רכושם. הסבלנות בארה"ב להסברים הישראליים תהיה קצרה ביותר.
החמקנות הישראלית (המובנת) מייצגת בזעיר אנפין את כל ההתנהלות המערבית ביחס לאוקראינה ולרוסיה, זו שעליה זועם כתב המלחמות פיטרסון. זהו הקרב הקבוע בין ריאליזם קריר ונטול אידיאלים ובין הצורך העקרוני לבלום בריונות. "ניחוח של מינכן באוויר", התפייט לו שר ההגנה הבריטי השבוע, מכוון להקרבתה של צ'כוסלובקיה לידי היטלר בעבור מניעת מלחמה. פוטין איננו היטלר, והשוואות היסטוריות הן תמיד שגויות, אבל השאלה שעלתה אחרי מינכן חזרה ועלתה השבוע: האם משהו ישביע את רצונו של השליט המאיים על מדינה שכנה? האם יש טעם לזרוק לו כמה עצמות על חשבון אוקראינה, כפי שרצו גרמניה וצרפת? או שאזהרתו של צ'רצ'יל מבעד לערפילי הזמן – "בריטניה יכולה הייתה לבחור בין חרפה לבין מלחמה. היא בחרה בחרפה ותקבל את המלחמה" – היא גם המסקנה לגבי רוסיה הנוכחית?
קל לומר שפוטין כבר ניצח. הוא קבע את סדר היום, הרתיע מפני כניסת אוקראינה לנאט"ו והכניס את מדינות מזרח אירופה לחשש קיומי, כזה שלבטח יגרום להן לחשוב פעמיים לפני שיעליבו את המעצמה האזורית. נדמה לי שמי שאומר זאת בעיקר רוצה להאמין שהסיכוי למלחמה צנח לאפס עגול; זו יותר חשיבה חיובית, ומאוד מערבית, מאשר ניתוח ריאליסטי. עד רגעי כתיבת שורות אלה, הנשיא הרוסי קיבל מעט מאוד. קייב לא הייתה בדרך לברית נאט"ו, אך הבהירה השבוע שלא תתחייב להישאר בחוץ. האמריקאים והאירופאים גיבו את האוקראינים ואת זכותם להצטרף לברית בהמשך. אף כוח של נאט"ו לא הוסג, והדרישות שהציג הקרמלין (לדוגמה – שנאט"ו לא תתאמן במזרח אירופה, דרישה מגוחכת לכל הדעות) נדחו על הסף. שלשום חגגו באוקראינה ניצחון – מוקדם מדי – והמרירות הרוסית הייתה כל כך ניכרת, שהם פנו למתקפת סייבר נרחבת. זה היה מעט פתטי. אם קייב לא נכבשה השבוע, לפחות אזרחיה לא יוכלו להוציא כסף מהכספומט. הא לכם, אויבים אכזרים.
מה שפתטי אתמול יכול להיות קטלני מחר. בבוקר חמישי החלו רשתות התקשורת הרוסיות לדווח על עימותי גבול במזרח אוקראינה, ו"הפצצות נגד אזרחים". הרוסים טרם הסיגו כוחותיהם ובמערב עוד חושדים שהנשיא הרוסי, חמקן ומתוחכם כתמיד, פשוט דחה במעט את המתקפה שלו. ומדוע לא, בעצם. בעוד עצביו חזקים ושליטתו ברוסיה כמעט אבסולוטית, הדמוקרטיות המערביות נתונות למצבי רוח. השבוע עמד בסימן אפשרות של מלחמה וחזית מערבית מאוחדת. בשבוע הבא יחזרו במערב להתמקד ב"רוקדים עם כוכבים". כמה פעמים יוכלו האמריקאים לזעוק שהפלישה תתרחש או־טו־טו, תכף ומיד, עוד 24 שעות, עד יום רביעי? ולמה בעצם שהנשיא הרוסי, גם אם אינו מתכוון לפלוש לבסוף, לא ישמר את המתח הזה עד שיקבל איזה ניצחון קונקרטי?
בעצם, אלה הדברים שפוטין בעצמו אמר ביום רביעי. "האזהרות האחרונות שלנו נקלטו ויש להן השפעה", אמר הנשיא הרוסי, "יש פה מתח מסוים. אנחנו זקוקים שהמצב הזה יישאר זמן ממושך ככל הניתן, כך שלא ייכנס להם לראש הרעיון ליזום סכסוך על הגבולות המערביים שלנו". כמובן שהנקודה האחרונה שקרית; אף אחד לא "ייזום" סכסוך עם הרוסים בגבול עם אוקראינה, לבד מהצאר המודרני בעצמו. אך המשפט הראשון מדגים היטב את צורת החשיבה של השליט, שהאריך ימים יותר מכל אחר ברוסיה מאז יוסיף סטלין.
בשבוע הבא ינחת הנשיא הרצוג ביוון לביקור חשוב ומתוח. הרצוג היה אמור להגיע למדינה במהלך מארס ממילא, אך הביקור הוקדם במכוון. התחממות היחסים בין ישראל לטורקיה והביקור הצפוי של הרצוג באנקרה בעוד פחות מחודש החדירו באתונה גל של חרדה. המסר בהגעתו לאתונה הוא בתזמון: לפני הביקור הממלכתי אצל ארדואן.
היוונים חוששים שהברית המשולשת שנבנתה במשך עשור ויותר, עם הקפריסאים ואיתם, עומדת בפני התפוררות אל מול רומן חדש עם מנהיג טורקיה, שמצידו מחזר בלהיטות – כולל בהרחבת שיתוף הפעולה המודיעיני והביטחוני בכלל. החשש היווני הוא הסיבה להצהרות המחבקות, מחבקות עד ששומעים קנאק, של שר החוץ לפיד בשיחתו עם שר החוץ הקפריסאי בשבוע שעבר ("הברית הטרילטרלית היא נכס אסטרטגי לכולנו... זו הדרך לעתיד ישראל, לים התיכון"). המסר הישראלי הוא שההתקרבות לטורקיה מוגבלת ולא תיעשה בשום אופן על חשבון המיזמים הביטחוניים והכלכליים (ובראשם הגז) עם יוון וקפריסין. בניקוסיה ובאתונה מגיבים בחשדנות, וזה לא נובע מקנאה גרידא.
טורקיה נתונה במשבר כלכלי, תוצר של התערבות פוליטית גסה במדיניות הריבית. הבחירות באופק, ויש סקרים המצביעים על ירידה ניכרת בתמיכה בארדואן. בנוסף, יש את מצוקת חיל האוויר הטורקי. אחרי ניסיון ההפיכה נגדו, בעודו זועם על המערב, ארדואן דהר למוסקבה ורכש מערכות הגנה אוויריות של S-400 מפוטין. האמריקאים הגיבו מיד בסנקציות ובזריקתה של טורקיה מפרויקט האף־35 – שטורקיה כבר החלה לשלם עליו, למעלה ממיליארד דולר.
טייסות האף־16 של חיל האוויר הטורקי מתיישנות במהירות, ולאחרונה הגישה טורקיה בקשה רשמית לוושינגטון לרכוש עוד עשרות מטוסים ולחדש עשרות רבות של אחרים, ולעשות זאת על חשבון המקדמה שהעבירה לטובת האף־35. זהו צעד נואש למדי. בקונגרס יש התנגדות נרחבת – שאליה מצורפת שתדלנות ארמנית, יוונית ואחרת – להסרת הסנקציות ולכל עסקת נשק עם הטורקים. אפשר להבין מההתרחשויות הללו מדוע הנשיא הטורקי משנה כיוון לגבי ישראל, שנחשבת בעיניו למעניקת הלגיטימציה המוחלטת בוושינגטון.
בירושלים אומרים: סדרי העדיפויות שלנו ברורים, והברית עם יוון היא לפני הטורקים. באתונה מאזינים בנימוס ומבקשים הוכחות.
השבוע ביקר ראש הממשלה בנט בבחריין, בביקור היסטורי ומוצלח. בבירות המפרציות מרוצים מאוד מהדיסקרטיות היעילה שבה עובד בנט. "מילה זו מילה", העיר דיפלומט ערבי אחד על עבודת הלשכה שלו.
כל זה טוב ויפה, אבל מה הטעם של "גורם מדיני בכיר" לפזר ממנאמה, בירת בחריין, פייק ניוז על הקורונה?
הפעם ציין ה"גורם המדיני הבכיר" כי שיאי המתים מהקורונה נובעים מכך שהרבה מהמתים היו "עם קורונה ולא מקורונה". הוא גם הוסיף ואמר כי השאלה היא "האם יש עודף תמותה – ומה גבול האחריות". אלה דברים אומללים בכמה מובנים. ראשית, הגורם הבכיר יכול לשאול את משרד הבריאות. בתעודות הפטירה במדינת ישראל יש חובה לכתוב את סיבת המוות המרכזית; רק אם הרופא כותב שזו קורונה, המת נחשב למי שהלך לעולמו בשל המגפה. בהרבה מתעודות הפטירה בחודשים האחרונים מסומנת קורונה כעוד מחלה שממנה סבל המת, שנניח סבל ממחלה סופנית – אבל כל התעודות הללו כלל לא נספרו במניין מתי הקורונה, בהוראת משרד הבריאות.
אם הגורם הבכיר חדל להאמין למשרד הבריאות שלו, הוא יכול לפנות להיגיון ולמתמטיקה. הוא יודע היטב שיש פער מובהק בשיעור המתים מקורונה בין מחוסנים ללא מחוסנים. אם המתים היו "עם קורונה", הרי שלא הקורונה הרגה אותם; במקרה כזה, לא היינו רואים פער כה ענק בסיכון של מחוסנים למות ושל לא מחוסנים. הרי החיסון לא מגן ממחלת לב, מסרטן ומשאר מרעין בישין.
ואולי הטיעון הזה לוגי מדי. אז אפשר פשוט להשתמש במבחן שקבע הגורם הבכיר עצמו: עודף התמותה. התשובה המדכדכת היא חד-משמעית. אריאל קרלינסקי, שחוקר את תמותת היתר בעולם, מדווח על 608 נפטרים בתמותת יתר בחודש ינואר, לפי נתונים ראשוניים שצפויים לעלות. כמה מתו מקורונה? 711 לפי משרד הבריאות. במילים אחרות, מתי הקורונה, כמעט כולם, הם תמותת היתר. חוקרי האוניברסיטה העברית גם בדקו ומצאו, עוד לפני שהגיעו לסוף ינואר, כי יש תמותת יתר משמעותית.
עדיף היה שהממשלה תיישיר מבט אל הציבור ותאמר דברים כהווייתם: היא החליטה שאין מה לעשות מול האומיקרון, שהוא גם ממילא זן קל יותר ביחס לדלתא. מסופקים חיסונים ותרופות וטיפול רפואי (בבתי חולים צפופים ביותר) – וזהו. במהלך כל גל יש ותהיה תמותת יתר, ובעיקר ימותו בני 80 ו־90. החיים יתנהלו באורח רגיל לגמרי. גם אם יופעל איזה מנגנון איתור נדבקים בבתי ספר, הוא בעצם בלוף בלבד לצרכים פוליטיים. החזון הוא שרובנו נחיה עם הקורונה. ומה יהיה על קשישים ואוכלוסיות הסיכון? הם יחיו עם אסקימוסים. חלקם ימותו – מקורונה.
ציטוט
"ההגעה של נשיא הונדורס תכבד אותנו... אם הוא יחליט לא להגיע לאור השמצות חברי האופוזיציה ובראשם ח"כ תמר זנדברג, זה מראה שהיא חברה לארגוני הבי־די־אס המשמיצים את ישראל"
(מירי רגב, אז שרת התרבות והספורט, תוקפת ב־2018 את מי שהייתה יו"ר מרצ תמר זנדברג. זו הזהירה מפני הזמנתו של נשיא הונדורס הרננדס להשיא משואה בטקס יום העצמאות לאור עברו המפוקפק. השבוע פשטה המשטרה על ביתו והוא יוסגר לארה"ב בחשד שפעל עם סוחרי סמים להעברת קוקאין לצפון אמריקה)
