עם היוודע דבר הפיגוע בבאר שבע ניתנה ההוראה לאפסן בחזרה את זרי הדפנה שהוכנו מבעוד מועד לכבוד פסגת שארם, ולהשיב במהירות לגודלן הטבעי שאיפות בינלאומיות שתפחו לממדים עצומים. כך, באבחת מאכלת נקטע מסעו ההרואי של ראש הממשלה נפתלי בנט בעקבות שלום עולמי.
מה שתוכנן להיות רגע שיא, שנרקח זמן רב על ידי מיטב יועציהם הבכירים של המנהיגים – הן המצרי והן הישראלי, שסיכנו בצעדי התקרבות אחד לקראת רעהו מוניטין רב שנים של ניכור הדדי, ולא התכוונו בשום אופן להחמיץ את הרגע הזה – נבלע תוך שמונה דקות אל תהום של ייאוש.
לוח הזמנים מלמד כי בדרכו חזרה הביתה כמנצח קיבל בנט את בשורת האיוב על הטבח בבירת הנגב. במכונית השרד המשוריינת, והמבודדת מרעשים חיצוניים, הוא חש לראשונה את עוצמת החבטה שזימן לו המפגש עם קרקע המציאות המזרח תיכונית.
60 דקות בלבד הפרידו בין יממה מרוממת נפש תחת השמש המלטפת של חופי שארם, לבין היממה הבאה של דיפרסיה לאומית ולוויות תחת קור מקפיא בבתי עלמין ישראליים. זו הייתה עשויה להיות שעתו היפה של בנט, אבל היא באה לקיצה בחטף. את הרוח המצרית הנעימה שבידרה את דגלי ישראל הוא החליף בסופת חרדה שזעזעה את אזרחי ישראל; צילומי הפוטו-אופ החגיגיים בחברת שועי ערב הומרו בתמונות זוועה; שיחות ברומו של עולם על צרות של אחרים באוקראינה פינו מקום לדיווחים של "כאן ועכשיו", ולהתייעצויות בהולות בענייני "חיים או מוות". בנט למד בדרך הקשה שהבעיות הכי דחופות נמצאות אצלו בבית, וכל זמן שלא יפתור אותן לעומק – הן ירימו את ראשן בזמן ובמקום שמתאים להן.
מי שביסס את מעמדו כהייטקיסט של דיפלומטיה מדינית, לא יכול להרשות לעצמו כישלון בבעיה שהתחילה באלף הקודם. כל זמן שלא ישוב הביטחון בנגב, ולא יוסדר עתיד הבדואים, חובת ההוכחה עליו
סביר להניח שכבר בדרך הביתה הבין בנט שזוהי שעת המבחן שלו. ברצותו, ימשיך לדאות בכיף על משבי אוויר חמימים מכיוון מצרים, או לדלג על הקו שבין פוטין וזלסנקי תוך כדי שהוא נוזף בביידן; ברצותו, יעצור ממעופו וינחת ישירות באחד ממרכזיה הזנוחים של הפזורה הבדואית בשוליה הדרומיים של ישראל. את רעשי הרקע האופייניים לשעות שאחרי פיגוע רצחני הוא יכול היה לשמוע ללא מאמץ מיוחד בטרם הגיע בחזרה לירושלים. הם נכתבו על שלטים של מפגינים זועמים ברחובות ונכתבו בפוסטים ששוגרו לרחבי המדיה. "החולשה של בנט ולפיד עולה בחיי אדם. אחרי שהפקירו את הנגב לרע"מ ולתנועה האיסלאמית, עכשיו הם מפקירים את חייהם של תושבי הנגב למחבלים צמאי דם", של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו היה רק אחד מהם.
ברקע נשמעו גם קולותיהם של אנשי ה"לגמור את זה פעם אחת ולתמיד", שהציעו הפעם "להרוס את כל המבנים הבלתי חוקיים", קריאתם של אדוני המוסר שהטיפו לנהוג בכבוד כלפי הגיבורים שנטרלו את המחבל, וזעקת הקוזאק הנגזל, ח"כ איתמר בן גביר, עם "הדם של תושבי הנגב על הידיים שלך, אתה הסתת בנגב" שהפנה אתמול נגד יו"ר ועדת הפנים ח"כ ווליד טאהא.
לשעת המבחן שלו מגיע בנט אחרי שהוכיח שמעמדה הבינלאומי של ישראל אינו תלוי בזהות ראש הממשלה הנבחר, וכי אף ששם משפחתו אינו נתניהו, הוא בהחלט מסוגל לנהל שיח מתקדם ומורכב עם מעצמות בסדר גודל של ארה"ב ורוסיה, ולבסס את עצמו כשחקן משמעותי בזירה העולמית.
מוקדם לקבוע אם בנט יחזור להרגליו הישנים כמנהיג להוט מדי של מפלגת ימין דלת מנדטים שאוזנו האחת כרויה לרחשי הבייס והשנייה לפידבק של התקשורת, או שיעדיף לשמור על קוו ממלכתי, כפי שמצופה מראש ממשלת ישראל בעת שהאדמה רועדת מאבל וזעם. מה שבטוח, זו אחריותו הבלעדית לרתום את ניסיונו הבינלאומי בפתרון סכסוכים בין מדינות בעולם לטובת איחוי השבר בין מגזרים בישראל.
לנקודת ההכרעה בנט מגיע מחוזק מאי פעם. מקו טיסות ישיר בין תל אביב לשארם, ועד הסכמי מסחר עם יורש העצר של איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד, ראש הממשלה צבר די קרדיט על מנת להיות מסוגל להודות שישראל כשלה בטיפול באוכלוסייה הבדואית מבלי להסתכן בחולשה.
מי שביסס את מעמדו בחודשים האחרונים כהייטקיסט של דיפלומטיה מדינית, טווה חוטים מעל שמי אירופה, מצא דרך אפקטיבית לחמם שלום קר על פלטה של תיירות וחופשות חלומיות, ותחזק יחסי אמון עם קטאר לטובת שקט בעזה, לא יכול להרשות לעצמו בשנת 2022 להיכשל בטיפול בבעיה שהתחילה באלף הקודם. כל זמן שלא ישוב הביטחון לתושבי הנגב, ולא יוסדר עתיד האוכלוסייה הבדואית, חובת ההוכחה עליו.
- מרב בטיטו היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com