הרשימות לבחירות לכנסת ה-25 מלמדות שהעדה הדרוזית התברכה בייצוג חוצה מפלגות של לא פחות משישה מועמדים: מספר 44 בליכוד, 6 בישראל ביתנו, 16 ו-19 במחנה הממלכתי, 4 במרצ ומספר 10 בחד"ש-תע"ל. לחלקם מקום מובטח בכנסת ולאחרים סיכוי קלוש עד לא קיים. כך או אחרת, הנתון הזה מעניין מאחר שמדובר בעדה קטנה של כ-150 אלף איש, ומספר בעלי זכות הבחירה בה בקושי נושק ל-85 אלף, רחוק מאחוז החסימה.
בעבר המועמדים לא באמת ייצגו את הציבור הדרוזי, אלא לכל היותר את מפלגותיהם בתוך העדה, שהרי הם לא זכו במעמדם מכוח ערכם האלקטורלי אלא בגלל שיבוץ ברשימה. בשל כך ראינו נציגים שפעלו ממש נגד האינטרס הדרוזי - דוגמת ח"כ איוב קרא (הליכוד) שתמך בחוק הלאום, וח"כ חמד עמאר (ישראל ביתנו) שהיה מיוזמי החוק והחל באיחור להיאבק על שינויו.
פיזור המועמדים ברשימות הציוניות אמור ללמד לכאורה שאין להם אג'נדה פוליטית סדורה לגבי העדה, אולם ההנחה הזאת מוטעית. בכינוסי הבחירות שמתקיימים לאחרונה בכפרים לא נשמעת מילה על הסכנה הנשקפת מבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר לזכויות המיעוטים ולשלטון החוק, אין דיון על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואיש לא מזכיר את משפט נתניהו. נושאים אלה נמצאים מחוץ לשיח הציבורי הדרוזי. מי שמגיע לכינוסי בחירות האלה ומאזין לתושבים מבין שמדובר בקבוצה הומוגנית בעלת מטרה אחת: תיקון העוול ההיסטורי.
הכוונה היא לתחושה הרווחת שלפיה במשך עשרות שנים הוליכה המדינה שולל את העדה, לא עשתה כמעט דבר למען הגשמת השוויון שלה עם הציבור היהודי ועוד הנחיתה עליה את חוק הלאום. אנשים שראו את עצמם ישראלים לחלוטין הוכו בתדהמה מכך שישראל הוגדרה בו כמדינת יהודים בלבד, ללא תוספת של ערך השוויון.
וזה מצטרף למצב האובייקטיבי של הציבור הדרוזי. מי שחשב שמשבר הדיור הוא מצוקה יהודית בלבד ראוי שיידע במשך 74 שנים לא הוקם ולו יישוב דרוזי חדש אחד. תוכניות המתאר ביישובים התעכבו עשרות שנים והחנק התכנוני הפך רבים לעברייני בנייה. כאן הגיע חוק קמיניץ, ובעקבותיו מאות צווי הריסה המרחפים מעל ראשיהם של חיילים משוחררים המאוימים בקנסות כבדים של מאות אלפי שקלים שלעולם לא יוכלו לעמוד בהם.
כל אלה חוסים תחת הסיסמה הריקה של "ברית דמים" שבה אוהבת מדינת ישראל להתרברב. בפועל, הברית מקוימת רק מצד אחד: הדרוזים ממשיכים להקריב את עצמם בצבא, אבל ברית בין החיים עדיין אין.
היכן היו הציבור הדרוזי והפוליטיקאים שלו 74 שנה? מדוע לא נאבקו ולא נלחמו על שוויון? התשובה מורכבת, ובעבר ניסיתי לעמוד עליה, אך בעיקר היא נעוצה בהנהגה וראשי רשויות שנבחרו על בסיס חמולתי, ללא כישורים מתאימים. למדינה היה מאוד נוח לא להתמודד עם הנהגה מפוכחת וחכמה, ולכן הקפידה לטפח נציגים מתרפסים, בעיקר מהממסד הדתי, מתוך אמונה (מוצדקת לפרקים) שכל עוד השייח' מרוצה מהמדינה - לבטח גם שאר הדרוזים מרוצים.
עו"ד שקיב עלימספרים שבעת ביקור שקיים לפני שנים ראש הממשלה דאז שמעון פרס בכפר ג'וליס, הוא נשאל מדוע לא הבטיח ליישוב תקציבים כפי שעשה בביקור שערך בנהריה ממש קודם. הוא ענה: בנהריה ביקשו כסף, והם קיבלו. בג'וליס ביקשו כבוד וגם הם קיבלו.
חוק הלאום החזיר את הדרוזים לקרקע המציאות. בני העדה, בעיקר אלה שחונכו על אהבת המולדת ושירתו או משרתים בכוחות הביטחון, הבינו שהם יהודים בחובות וערבים בזכויות. זה גרם לתהליך שבו רבים היום מוותרים על שירות צבאי ובוחרים לצאת מוקדם לאקדמיה. דרוזים רבים הבינו שברית הדמים איננה אלא מגדל קלפים שקרי ומשפיל. וזו הסיבה להשתלבות במפלגות הציוניות השונות על הקשת הפוליטית: הם קצו בהבטחות של הפוליטיקאים היהודים, ומטרתם לנסות בעצמם ולהביא לביטול חוק הלאום (או לכל הפחות להכללת עיקרון השוויון בו) וחוק קמיניץ.
- עו"ד שקיב (שכיב) עלי הוא פעיל חברתי העוסק בחברה הערבית והדרוזית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
