אמיר שלחוב חי יום-יום את הרגע ההוא, לפני 18 שנה, שבו נורתה למוות בתו שקד בת ה-16 בגלל טעות בזיהוי. "מחמל נפשי נרצחה כי הרחוב הפך לזירת קרב", הוא אומר. עמית בן אדירי איבדה את אמא שלה בפיצוץ מטען: "18 שנה מהרצח, וכלום לא השתנה". הטרור הפלילי ברחובות ישראל פוגע שוב ושוב בחפים מפשע. בני משפחות של אנשים שנרצחו בלי סיבה מספרים על הכאב.
אמיר שלחוב, אביה של שקד ז"ל
שקד, בת 16, נרצחה בטעות במהלך סכסוך עבריינים ב-2003
"18 שנה עברו מאז הרצח של שקדי שלי, בתי הבכורה, מחמל נפשי. בזמנו, הירצחה עשה רושם שאכן זיעזע את המדינה כולה. זה היה אחד המקרים הראשונים של אזרחים תמימים שנהרגו כשנקלעו לזירת ירי פלילי, ולא היו קשורים לכלום. אבל התקרית שהתרחשה בשבת בצהריים בנמל יפו השוקק מבקרים, שרק בנס הסתיימה ללא אזרחים נפגעים, מלמדת שכנראה טעיתי.
"כאשר שקד נרצחה החיים שלי ושל כל משפחתי נהרסו. זו גם טראומה נוראית לכל החברות והחברים של שקד. תחשבו על זה רגע: נערים ונערות בני 16 בשיא הפריחה נאלצים לעכל מוות נוראי שמגיע משום מקום של חברה, ופוצע לתמיד את נשמתם הרקה. מעגלים נוספים של מכרים, תושבים ועוד שחווים צער וכאב ענק, קשה מנשוא, כאב שמלווה אותי עד היום וכנראה יישאר איתי למשך שארית חיי.
"כל הורה שמאבד ילד יודע שבהתחלה קיימת התייסרות והאשמות עצמיות, הרי אם קורה כזה דבר מישהו אשם. אולי זה אני? אולי לא שמרתי מספיק? ומדוע לא אמרתי לה כך או הורתי כך וכך? לוקח לך הרבה מאוד זמן להשלים עם המצב ולהבין שאין שום דבר לא תקין בי, כאבא אוהב ומסור, בהורות, בחינוך, במערכת החינוך, ברשות המקומית וכן - אפילו במשטרה.
"יצא לי להכיר את השוטרים המדהימים, שהפכו כל אבן ועבדו קשה מאוד על פענוח ופיצוח המקרה. המשטרה ידעה היטב מי ביצע את הפשע הנתעב ובעיקר מי שלח אותם. העבודה שלה התמקדה בפעולות חקירה ובהבאת ראיות שהתגבשו לכתב אישום. אז כמו היום, אי אפשר לבוא בטענות למשטרה. אי אפשר לצפות שהם יהיו שם כל הזמן ובכל מקום. במיוחד כשהבנתי אז שהיו בערב, בזמן הרצח של שקד ב-2003, שתי ניידות בלבד במשמרת על כ-80 אלף תושבים. כיום אני מניח שיש אולי קצת יותר, אבל כמעט בטוח שאין מספיק.
6 צפייה בגלריה
"כל ירי או פיצוץ רכב במסגרת 'חיסול חשבונות' צריך להיקרא מה שזה - פיגוע". אמיר שלחוב
(צילום: יובל חן)
"אני זוכר שנחשפתי לשיחות חולין של קצינים בכירים שהתייחסו כבר אז לחיסולי החשבונות כמעין ניקוי שטח: הרי הם העבריינים מחסלים אחד את השני ואז לכאורה יש פחות עבודה למשטרה, כמו שאנחנו התייחסנו למלחמה בין עיראק ואיראן בזמנו. הם כבר אז הבינו את גודל הטעות כי במלחמה כמו במלחמה יש פצועים והרג של אזרחים תמימים שלא קשורים בכלל. הם שיתפו אותי בזה שהם ביקשו עוד תקנים ותקציבים וברבות השנים הם קיבלו קצת, ומקבלים גם עכשיו, אבל זה בטח שלא מספיק.
"ההתייחסות של כלל המערכות צריכה להשתנות, ברמה הלאומית: כך שכל ירי או פיצוץ רכב וכל פעולה שנגרמת כתוצאה מ'חיסול חשבונות בין עבריינים' צריכה לקבל הגדרה ויחס של פיגוע. כן - בדיוק כמו פיגוע על רקע לאומני. שמישהו לכל הרוחות יסביר לי מה ההבדל? אם מישהו יורה בי, אזרח, סתם, כשאני חי את חיי בסביבה הטבעית שלי, האם משנה לי אם הוא מחבל ערבי או יהודי? העבריין שיורה או מפעיל את מטען חבלה הוא מ-ח-ב-ל. ואכן, אם היו אלו מחבלים מגיעים ליפו ביום שבת האחרון ויורים לכל עבר ההתייחסות לאירוע הייתה שונה מאוד: היו מיד מקפיצים את מיטב הכוחות כולל המוחות הצה"ליים, המוסד ושב"כ, כדי למצוא את המחבלים שעלולים להמשיך ולירות ולפגוע בעוד אזרחים.
"העבריינים שירו ביפו בשבת בטוח יירו שוב, כי אנחנו מסרבים להבין ולהפנים שהחיסולים הללו בין עבריינים הם זירת קרב לכל דבר, ממש מלחמה. וכאשר נפתחת מלחמה, מי מנהל אותה? המשטרה, כחלק מכלל כוחות הביטחון של המדינה.
עמית בן אדירי, בתה של שרה ז"ל
שרה בן אדירי נרצחה בטעות ממטען בתל אביב ב-2003
"הגעתי כמעט לגיל שאמא שלי הייתה כשהיא נרצחה. אני חושבת על מה היא הפסידה כל השנים. נכדים שנולדו, חתונות, לידות. כל שנה מעל הקבר שלה אנחנו, בני המשפחה, מונים את הדברים שהיא הפסידה. אבל אני בעיקר מרגישה שהעולם הפסיד אותה. היא הייתה אישה של אור, מלאה באהבה לכולם, אינטליגנטית, חמה וזאת שרואה תמיד את החלק המלא בכוס.
"גם אחרי כל השנים אני שואלת את עצמי מה יצא מזה שהיא מתה? מה השתנה במדינה? ותמיד מגיעה לאותה התשובה - כלום. עולם כמנהגו נוהג. היום כמו אז לא ייחסו לזה חשיבות, לא התייחסו לבני המשפחה. אמא שלי מתה בצורה לא מוכרת, עוברת אורח שהתפוצצה באמצע היום. לא תאונת דרכים, לא מחלה, היא לא מתה לפי 'הספר'. המוות שלה לא ענה על שום קריטריונים של פיגוע ומעשה טרור, ובגלל שהקריטריון לא קיים כך גם אנחנו לא קיימים.
"ישבתי באולפנים, זעקתי, אבל לא היה מי שישמע אותי. לא דיווחו לי על שום התפתחות בחקירה, ניזונתי מהתקשורת. אמא שלי נרצחה בפעולת איבה, אבל אנחנו לא מוכרים כנפגעי פעולות איבה כי שוב, הקריטריונים. צעקתי ובכיתי והסברתי, אבל זה לא הזיז לאף אחד כי זה לא קרה לאף אחד 'חשוב'. מי שיחווה על בשרו, ואני לא מאחלת זאת לאיש, לאבד אמא, רעיה, סבתא, לגדול בלי החיבוק שלה, לחיות מאזכרה לאזכרה, יבין עד כמה זה משנה חיים. זה גומר אותם.
אני רואה את המקרים האחרונים וזה כואב לי, וכל מה שיש לי להגיד לאותן משפחות זה שליבי איתן. אין עוד מילים, כי אין. כלום לא קורה. עברו 18 שנים מהמקרה של אימי, היו הרבה הזדמנויות שיקרה משהו ולא קרה. היה אפשר לתקן ולא תיקנו. דבר לא השתנה".
סוהילה עדס, אמו של מוחמד
מוחמד, בן 15, נרצח ביריות בג'לג'וליה במרץ 2021
בחודש מארס האחרון יצא מוחמד עדס, תלמיד כיתה ט' בן 15, עם חברו לאכול פיצה ביישוב מגוריו ג'לג'וליה. לפתע צרור יריות נורה לעברם - ולא הותיר לו שום סיכוי. הוא נהרג במקום.
"בני היקר, תלמיד מצטיין, נער מחונן שחלם להיות רופא, נרצח ולא ישוב אלינו עוד לעולם", מיררה בבכי מגעגועים לבנה אימו סוהילה. "הוא היה נער מדהים, תלמיד שקדן, חייכן, מחונך ומחונן, אחד שתמיד עזר לחברים בבית הספר. גם בתקופת ה'זום', כשכולם התקשו, עדיין עזר לחברים וכמובן המשיך להתבלט ולקבל תעודת הצטיינות".
ביום שנרצח, סיפרה אימו, "הוא הבטיח לי שלא יתרחק מהבית, וכך היה, אבל ברגע אחד היה ירי מסיבי לעבר הבית, הוא היה שם עם חברו שנפצע, ומצאתי את בני היקר שלנו שותת דם, לא היה לו שום סיכוי".
גם כעת, יותר מחצי שנה אחרי הרצח, אימו נכנסת לחדרו ולא מצליחה להתאושש. "קשה לי מאוד, הוא חסר לנו מאוד, הוא חלם להיות רופא, זה היה החלום הגדול שלו”, סיפרה. “עשינו הפגנות, מחאות, התחננו להפסיק לרצוח בדם קר. מה קרה מאז? כלום. בכל יום נרצח ערבי. אף אחד לא עושה משהו, החקירות תקועות, ואנחנו ממשיכות לקבור את הילדים שלנו".
היא טוענת כי "איש לא עושה כלום, לא עוזרים לנו עם החקירה, הרציחות רק נמשכות. ואני מתגעגעת לבני, שבסך הכל הלך לאכול ליד ביתו בג'לג'וליה פיצה ונרצח. עד מתי?"
