דורון מדלי, אחד מכותבי השיר "יוניקורן" שייצג את ישראל באירוויזיון, עורר בסוף השבוע סערה כשהסביר בראיון ל"כאן 11" את משמעותה של השורה "היי סיפורים ישנים, זמן להיעלם". לדבריו, "זה גם אומר, האם הסיפור היהודי והרדיפה וזה שמספרים לנו כל הזמן, כבר אלפיים שנה אותו סיפור, אולי אפשר להחליף סיפור? אולי ליהודים יש עוד סיפורים לספר בעולם? להפסיק עם הטירוף של הנרדפים ושל השנואים".
אין ספק שדברים אלה בפני עצמם היוו התרסה, אבל הם לא היו מגיעים לכותרות אילולא הוסיף: "כל הקייס שלנו בעולם זה שאנחנו שנואים. כלומר, הייתה שואה, אבל היא הייתה לפני 80 שנה עוד מעט. אפשר להתקדם לסיפור חדש. זה נורא משעמם, נורא מיצה את עצמו בעיניי, באמת". מדלי זכה לגינויים מקיר לקיר. הוא הואשם בכך שביזה את זכר השואה, פגע ברגשותיהם של ניצולים וירק לבאר הישראלית שממנה הוא שותה.
אבל מה אם הוא צודק? כבר בשנות ה-50 הבדיל הרב יוסף דב סולובייצ'יק, במסה "איש האמונה הבודד", בין ברית ייעוד לבין ברית גורל. ברית גורל משקפת קיום מאונס; נסיבות היסטוריות שנכפות על עם ומשעבדות לפיכך גם את היחיד למסגרת של מאורעות שעליהם אין לו שליטה והוא כבול בתוכם. שותפות הגורל ייצרה בסופו של דבר תודעת בדידות של עם רדוף שכל מרכיביו כרוכים אלה באלה.
לעומת זאת, ברית הייעוד מייצרת תודעת חיים הפוכה. זהו קיום שהאומה בחרה בו מרצונה החופשי ובו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הווייתה ההיסטורית. במקום קיום מכורח כפוי - קיום מדעת ומבחירה. ברית ייעוד מביאה למימוש התכלית הייחודית של האומה ולחיים מלאי השראה ויצירתיות הכופרים בגבולות הקיום.
סף מלחמת האזרחים שמחוץ לדלתנו מאיים על שלמות העם והמדינה. המחלוקת סביב הרפורמה המשפטית משקפת זרמי עומק של מאבק על האתוס הלאומי ועל דמותה של המדינה. האם תהיה זו מדינת "יהודה" או מדינת "ישראל"? ואולי, הייתכן שנלמד מההיסטוריה שלנו ונסיק שלא תיכון מדינת יהודה ללא ישראל ולהיפך?
ד"ר רות קבסה אברמזוןבספרו "המפלה החמישית – כיצד מדינת ישראל יכולה להימלט בעתיד מהמלכודת של ההיסטוריה היהודית", מציג העתידן פרופ' דוד פסיג את ארבע המפלות של עם ישראל במהלך ההיסטוריה, ומתאר את המאבקים בסיום כל תקופה סביב הנרטיב הלאומי החדש שהצמיח מתוכו גם הנהגה חדשה. עם ישראל מצוי כעת על סיפה של תקופה היסטורית חמישית, והוא מחפש נרטיב לאומי חדש. האם הנרטיב הזה יוכל להישען רק על ברית הגורל הכפויה עלינו?
אז כן, דבריו של מדלי היו צריכים להיות מנוסחים באופן מכבד יותר, אבל הוא דיבר באופן אותנטי ושיקף את האמת העמוקה של דור שזכה לחיות במדינה משלו, עם צבא, כלכלה ותרבות מפותחים, ושואל את עצמו את השאלה הכואבת: לשם מה?
לצד שימור ברית הגורל שלנו (צום ט' באב, יום השואה ואפילו פורים וחנוכה), עלינו להתגייס בכל הרצינות הנדרשת על מנת לעסוק בברית הייעוד, שבעברית פשוטה ניתן לנסח אותה כשאלת ה"לשם מה". אם לא נדע להשיב עליה, ולא ניצור ברית ייעוד שאליה נושא העם עיניים ובשמה הוא פועל, הרי שברית הגורל תרודד ותישחק, עד למהלומה ההיסטורית התורנית שמחזירה אותנו אל ברית גורל כפוי ומנוכר.
ד"ר רות קבסה אברמזון היא מומחית לניהול וממשל ועוסקת בפיתוח אתוס משותף בישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
