לכנסת, כמו לכל מקום עבודה, יש עולם פנימי. כמה מאות אנשים – ח"כים, יועצים, צוות, נלווים – מתכנסים כמה פעמים בשבוע במקום אחד, מתחככים זה בזה בעצימות גבוהה, ומתייחסים זה לזה, באופן בלתי נמנע, לפי מה שהם רואים בעיניים ולא לפי מה שקובעת הפוזיציה.
זה לא שהדעות, הניסיון הקודם והמקום שממנו באת לא קובעים. יש נבחרי ציבור שלא לחצו יד אחד לשני במשך עשרות שנים, יש אנשים שלא אומרים אחד לשני שלום במסדרונות. גם זה קורה בכל מקום עבודה. ויש גם יחסים שלא קשורים להשקפות, ובטוח לא להעצמה של הפוזיציה שקורית כשאתה בעולם הפוליטי.
מניסיוני, ואולי בנטייה האישית שלי, הרבה ממערכות היחסים האלה נקבעות לפי פרמטר שלא כל כך רואים מבחוץ – מי בא לעבוד ומי לא. אני לא מתכוון לספירה הדקדקנית של הופעות במליאה ובוועדות, למרות שגם זה צריך לעשות. מי בא לעבוד: לקדם את השקפת עולמו, לדעת לשתף פעולה בדברים שאינם במחלוקת או אינם ייהרג ובל יעבור. מי, כשהוא נכנס לעולם המראות המשוגע הזה, לא מתנשא מעליו ולא אומר "אני לא פוליטיקאי", אלא מפשיל שרוולים ועושה את העבודה.
זה הולך ונהיה נדיר, כי אחד הדברים שמייחדים את הפוליטיקה הישראלית הוא שאין בה שום שכר ועונש על מעשה ומחדל במסגרת תפקידך. כשהציבור מביע דעה על תפקודו של שר או ח"כ כזה או אחר, זה לא מפני שמי שהנשאלים בחנו את זה לעומק, אלא מפני שזו דעתם על האדם שעליו שאלו אותם. הרבה מאלה שנמצאים בפוליטיקה זמן רב מאבדים עם הזמן כל עניין במעשה, כי ממילא לא עליו יהיו תהילתם וקידומם הפוליטי.
אני לא חושב שזה יקרה לבצלאל סמוטריץ'. הוא חד תפיסה, מהיר דיבור ומעשה, חותר לתכלס. כשר תחבורה במשך כמה חודשים לא רק עשה יותר מרבים אחרים ששירתו הרבה יותר זמן בתפקיד, אלא הודה בפה מלא שהוא אוהב את המשרד ואת הנושא, שהיו זרים לו קודם. עניין של אופי.
1 צפייה בגלריה
בצלאל סמוטריץ'. הבעיה האמיתית היא עם מה, איזו משנה ואיזו נחישות, מתייצב מולו מי שחושב אחרת
(צילום: הדר יואביאן)
סמוטריץ' הוא הדמון התורן של לא מעטים בשמאל הישראלי. יש אבטיפוס כזה בתודעה של המחנה, הימני הקנא שאומר בחוץ את מה שרבים אחרים מתביישים להגיד, שיש לו משנה סדורה ויכולת עשייה ובגלל זה הוא מסוכן.
סמוטריץ' עשה לא מעט כדי לענות על הסטריאוטיפ: ארגן את "מצעד הבהמות" בירושלים בתשובה למצד הגאווה (הוא הביע על כך חרטה מאז, אבל נותר בהתנגדותו לכל שינוי של ההגדרות הפורמליות של זוגיות בישראל); נעצר בחשד שאירגן חסימת כבישים בעת ההתנגדות להתנתקות (הוא טוען שמעולם לא אגר דלק ולא חשב לסכן חיים; כתב אישום לא הוגש). הוא אמר שאשתו לא תשכב בחדר הלידה ליד יולדת ערבייה, שבנה עשוי לרצוח את התינוק שלה, וכמובן סירב לחבור לממשלה שתיתמך מבחוץ או בהימנעות על ידי רע"מ, גם במחיר של איבוד השלטון. אבל נדמה לי שמי שמצייר אותו כדמון מסוכן לא רק עושה לו טובה פוליטית, אלא בעיקר מגזים.
בבחירות הבאות, אם לא יקרה משהו לא צפוי, הוא יהיה ראש המחנה הימני-חרד"לי בפוליטיקה הישראלית. למרות שיעורי הילודה המרשימים במגזר – סמוטריץ', עם שבעה צאצאים משלו, תורם את חלקו בעניין – הייצוג שלו בפרלמנט לא ממש זז, גם אם הנציגים מתחלפים. בכנסת ה-19, לפני שמונה שנים, היו לבית היהודי בראשות נפתלי בנט 12 מנדטים; בכנסת הזו לסמוטריץ' ולבנט, בראשות רשימה שעשתה הכול כדי להיראות מרכז, יש יחד אותו מספר בדיוק, וגם זה אחרי שנתניהו עשה הכול כדי להעביר קולות לסמוטריץ', שמא ייפול מתחת לאחוז החסימה.
הדיון הפוליטי הזה רלוונטי בעיניי גם לרבות מן הסוגיות שבהן אנחנו עוסקים בשיחה שלנו. בבחירות האחרונות לעיריות הריצה אחת הרשימות בתל אביב סקר, שבדק מה הנושאים שהכי מטרידים את המצביעים. במקום הראשון, בפער עצום, עמדה שאלת ההדתה. מדובר, כזכור, בתל אביב: סדום ועמורה של הישראליות, העיר שנבחרה במשאלים בינלאומיים לאחת מעשר הערים הידידותיות ביותר ללהט"בים, שהכול פתוח בה בשבת ומה שהולך ברחובותיה, השם ישמור.
זה לא אומר שאין על מה להתווכח. תקשיבו לפודקאסט ותשמעו. זה גם לא אומר שצריך, כמו לא מעטים במה שמתקרא "מרכז", להתכנס בתוך מרק חמים ושמנוני של "שיח", שבמסגרתו "נפעל במה שאנחנו מסכימים עליו ונדע להתווכח על מה שלא". רבים במגזר הדתי-לאומי מתפרנסים יפה מן השיח הזה, לחילונים הוא נותן מה איזה קורטוב יידישקייט, משהו כדי שיוכלו להגיד לעצמם שהם לא שונאים.
אני מעדיף את הוויכוח עם סמוטריץ', כי השאלות הגדולות שעליהן דיברנו – הכיבוש בשטחים וגבולות ישראל, דמותה היהודית של המדינה – לא יוכרעו אלא בוויכוח מר. סמוטריץ' מדבר על כך שאצל חלקים מאיתנו, כלומר אצלנו, אבדה האמונה בצדקת הדרך ובגלל זה אנחנו מוכנים למהלכים שמסכנים את עתיד ישראל, אני חושב שהמשך המצב הקיים, בין השאר בגלל המעשה הפיזי והפוליטי של הציבור שהוא מייצג, הוא סכנה מוחשית לעתיד הזה. אפשר לדבר על זה בלי לצעוק; אי אפשר ליישב את זה ב"העיקר שאנחנו מדברים".
הטיעון הזה שלו הוא חזרה על משל העגלה המלאה והעגלה הריקה, שהעלה "החזון איש" בפני בן-גוריון לפני שבעים שנה. העגלה שלו, בעיניו, מלאה באמונה שמצדיקה הכול; העגלה שמנגד מתנדנדת באמונה שנחלשה. אפילו דיוקנו המקובל בתקשורת הכללית מעיד שיש בזה משהו.
אני חושב שמתחת לחזות הבוטחת וללשון המתגלגלת במהירות 200 קמ"ש, סמוטריץ' חושש. הציבור שלו כבר ראה מנהיגים שהתהפכו באחת, וכבר ראה איך הציבור הישראלי תומך בהמוניו בצעדים שרק אתמול אמר בסקרים שהוא מתנגד להם, כי זה אחרת כשמשהו קונקרטי מונח על השולחן וכשכל הצמרת הביטחונית תומכת בו. בגלל זה הוא הוביל בשנים האחרונות מתקפות על מפקדי הצבא בשאלות ערכיות. אם יציירו את הגנרלים כשמאלנים, יהיה קל יותר להגיד "אל תקשיבו להם" אם חס וחלילה יבוא היום.
בשלב מסוים בשיחה הוא מציין את הידוע לכל, שכמעט חצי ממסיימי קורס קצינים במגמת החי"ר הם חובשי כיפה, ו"למרות שבולמים אותנו זה יגיע גם לדרגות הגבוהות". אני אומר לו שהדיבור הזה נשמע כבר עשרות שנים, אבל מה שקורה הרבה יותר הוא שכאשר מגיעים לדרגות האלה, העולם נפתח והפרספקטיבות משתנות, והכיפה – אם נשארה על הראש – הופכת להיות פחות רלוונטית ממה שאתה רואה בעיניים.
אני חושב שסמוטריץ' מבין את זה, ויודע שהוא יהיה תמיד מנהיג של מחנה קטן במספר, אם כי לא מבוטל בהשפעה בגלל המבנה הפוליטי של ישראל. ואני חושב שהבעיה איננה היעילות והמעשיות של סמוטריץ', דעותיו (שבעניין מערכת המשפט, למשל, יש בהן ממש לא פחות מבקידוש האוטומטי של המערכת על-ידי הצד השני) או כוחו בכנסת. הבעיה האמיתית היא עם מה, איזו משנה ואיזו נחישות, מתייצב מולו מי שחושב אחרת.
הבעיה איננה העגלה המלאה של סמוטריץ', אלא כמה ובמה מלאה העגלה השנייה.
