לאחרונה החליט בג"ץ לדחות עתירה לחשיפת חומר ארכיוני על פעילות שב"כ במאורעות ואדי סאליב בחיפה ב-1959. ההחלטה הסתמכה על חוק שמתיר פרסום חומר ביטחוני מסוים רק אחרי 90 שנה (!), וקיבלה את עמדת שב"כ שלפיה גם בחלוף 62 שנה, "חשיפת החומרים המבוקשים עלולה להביא לפגיעה בביטחון המדינה". האומנם?
ב-2017 יצא לאור הספר "ימי עמוס" שסוקר את תקופת כהונתו של עמוס מנור כראש שב"כ בשנים 1963-1953. הספר יצא בהוצאת משרד הביטחון ו"מודן", ונכתב על ידי איש שב"כ לשעבר, יאיר שפיגל. למרבה ההפתעה, אירועי ואדי סאליב דווקא מקבלים בו מקום.
בעמודים 99-97 נכתב בהתבסס על ארכיון השירות כי: "מיד עם פרוץ המהומות התריע ראש היחידה המרחבית הצפונית של שב"כ על כך שהמהומות פוגעות במידה מסוימת בביטחון המדינה... הנושא שייך במידה מסוימת גם לנו ומארגני המהומות צריכים להיות יעד לשירות ויש לטפל בהם".
החלטת השופטים משרתת לכאורה את הכוונה למנוע מידע על כך שהשלטון עקב באמצעות שב"כ אחר פעילות אזרחית שלא הייתה נוחה לו, ואולי גם למנוע דיון ציבורי באחד המקורות לשסע החברתי
על פי הספר, ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון ביקש משב"כ "לערוך סקר ולהפעיל מודיעין כעזר למשטרה לצורך מניעת טרור ובריונות... הוקם מדור זמני בשם 'גלות', שבראשו עמד אברהם אחיטוב המכונה 'צמחוני' (לימים ראש שב"כ בשנים 1980-1974, א"ב) וכמה עובדים ורכזי מודיעין אזוריים שקיבלו משימות בתחום הגיוס והפעלה של מודיעים... בסך הכול גויסו כ-50 מודיעים ב-35 יישובים".
היחידה פורקה כעבור חמישה חודשים, וראש שב"כ מנור העריך כי "לבעיה העדתית ולבעיה הדתית המעסיקות את הציבור בארץ יש השלכה ביטחונית". הוא הציע לבן גוריון "לאסוף אינפורמציה שוטפת על קבוצות אלו... בכך למנוע מראש פעילות בלתי חוקיות, מחתרתיות או אלימות... ראש הממשלה אישר העברת האחריות על נושאים אלה לידי שב"כ ובעקבות כך הוקמה בשירות מחלקה שעסקה בהם".
המפגינים בוואדי סאליב ובמקומות אחרים בארץ באותה תקופה היו עולים מארצות האסלאם שהתקשו להסתגל וסבלו מעלבון ואפליה שהובילו לאלימות. מהמידע שפורסם בספר עולה כי האירועים נמצאו במתחם האחריות של משטרת ישראל - מניעת הפרת הסדר הציבורי, אבל שב"כ לקח את הנושא לטיפולו תוך שהוא קובע שמדובר בביטחון המדינה.
מדובר בטעות חמורה בשיקול הדעת של הארגון: רצון להרחיב את הפיקוח על פעילות אזרחית בעלת גוון חברתי-פוליטי ללא צידוק ביטחוני.
חזרה לשנת 2021. האם מוצדק הטיעון שהעלה שב"כ בבית המשפט, שלפיו חשיפת פעילותו לפני יותר מ-60 שנה תהווה פגיעה בביטחון המדינה? או שמא גם כיום הוא משתמש בביטחון כדי להסתיר מעורבות רגישה של הארגון בנושאים אזרחיים?
מובן שפרטי המודיעים שגויסו יוסתרו, אבל קשה להאמין שהפעלת רשת מודיעים הינה סוד ביטחוני עד כדי שעצם פרסומה יפגע בביטחון המדינה. לאורך השנים כבר פורסם על פעילות מבצעית רגישה הרבה יותר של שב"כ. לדוגמה, חיסול "המהנדס" יחיא עיאש בספרו של ראש הארגון לשעבר כרמי גילון, "שב"כ בין הקרעים", או המידע שפורסם בוועדת שמגר על הפעלת הסוכן "שמפניה" (אבישי רביב) בהקשר לרצח רבין. נראה שכאשר הארגון מבקש לפרסם מידע משיקוליו, הצנזורה נאלמת דום ושיקולי ביטחון המדינה נדחקים לשוליים.
החלטת בג"ץ בעניין ואדי סאליב משרתת לכאורה את הכוונה למנוע מידע על כך שהשלטון עקב באמצעות שב"כ אחר פעילות אזרחית שלא הייתה נוחה לו, ואולי גם למנוע דיון ציבורי באחד המקורות לשסע החברתי בישראל.
ד"ר אבנר ברנעהשופטים התירו לפרסם רק מעט מידע על אודות אירועים אלה, והחמיצו הזדמנות היסטורית לחייב פתיחת המסמכים רחבה בדבר מעורבות שב"כ בעניין בעל גוון אזרחי ולא ביטחוני. בכך הם צידדו בנימוקים מוטעים של "ביטחון המדינה" מפני זכות הציבור לדעת.
קיים עניין ציבורי ומחקרי/היסטורי בחשיפת המידע על אודות התנהלות מערכת הביטחון ושיקוליה אז, במגבלות הצנזורה. כפי שהשמיים לא נפלו ולא נגרם נזק ביטחוני כאשר פורסם רשמית המידע בספר "ימי עמוס", כך היה קורה גם אם העתירה הייתה מתקבלת.
- ד"ר אבנר ברנע מהמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. לשעבר בכיר שב"כ
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
