עד כמה איראן קרובה לפצצה? ריאיון עם ד"ר רז צימט
(צילום: שמוליק דודפור)
זה היה שבוע דרמטי ביחסי וושינגטון וירושלים. שבוע שבו המחלוקת המהותית בסוגיה האיראנית בין ממשל ביידן לבין ממשלת בנט-לפיד-גנץ, צפה ועלתה אל פני השטח במלוא חריפותה. בכירי ממשל ביידן חוששים שאם ישראל תמשיך לפעול התקפית באיראן הדבר יחבל להם במשא ומתן מול האיראנים – ובסיכוי להגיע איתם להסכם מחודש.
גרוע מזה. בוושינגטון מאמינים שהפעילות הישראלית נגד מתקני ומדעני הגרעין באיראן, בין אם ייחתם הסכם גרעין מחודש ובין אם לאו, תגרור את ארה"ב נגד רצונה למעורבות בעימות עם איראן. יש מי שמעלים בשיחות סגורות בוושינגטון את האפשרות שישראל מנסה לאלץ את בעלת בריתה הגדולה לקחת חלק ישיר או עקיף במהלך צבאי לסיכול תוכנית הגרעין האיראנית. זאת בשעה שהממשל בארה"ב שואף בכל מאודו להסיר כליל את 'התיק האיראני' מסדר יומו כדי להתפנות להתמודד עם העימותים החשובים באמת עבורו – מול סין ורוסיה.
החששות של ממשלת ישראל מההתנהלות האמריקנית הרופסת מול איראן חמורים לא פחות. החשש העיקרי כרגע הוא שבהעדר יכולת להגיע להסדר מלא עם האיראנים, האמריקנים יסכימו להסדר חלקי לפיו יוסרו רוב הסנקציות על ייצוא נפט איראני בתמורה להגבלה זמנית וחלקית של מרכיבי תוכנית העשרת האורניום האיראנית.
אם חלום הבלהות הזה מנקודת ראותה של ירושלים יתממש, תתייצב איראן לשנים במעמד של מדינה "סף גרעינית" ויהיו לה מיליארדים לממן את תוכניותיה האסטרטגיות להגמוניה איראנית-שיעית במזרח התיכון. מחירי הנפט שזינקו לאחרונה יאפשרו למשטר האייתוללות לממן את המשך פיתוח הנשק הגרעיני ואת ביצור מתקניו מפני תקיפה, לממן פיתוח וייצור מערכות טילים מדויקים וכלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים) ולממן את צבאות השלוחים שלה. למשטר יהיה גם כסף לממן הטבות כלכליות לאוכלוסייתו, הטבות שיחסנו את שרידותו הפוליטית.
עד כה התנהל הוויכוח בחדרי חדרים, כדי שלא להעכיר את האווירה בין שני הממשלים הטריים בירושלים ובוושינגטון – שרצו להימנע מהמתיחות ששררה בין ממשלת נתניהו לממשל אובמה בעשור הקודם. אולם המו"מ עם טהרן על חזרה להסכם הגרעין עם המעצמות, שעומד להתחדש ביום שני הקרוב, הביא את שני הצדדים להסיר את הכפפות.
הפעם האמריקנים היו אלה שהתחילו. במאמר שהתפרסם ביום שני ב"ניו יורק טיימס" (עיתון שהינו תומך מוצהר של הממשל הדמוקרטי), מתחו בכירים בוושינגטון ביקורת נוקבת על התקיפות שלדבריהם ביצעה ישראל בשנים האחרונות נגד מתקני ומדעני הגרעין של איראן. הבכירים האמריקנים טענו כי פרישת טראמפ (בעידוד נתניהו) מהסכם הגרעין המקורי דחפה את איראן לבצע הפרות מתונות של הסכם הגרעין עם המעצמות, בעיקר כלחץ על ארה"ב להסיר מעליה את הסנקציות.
המסר של בנט, המצגת של גנץ
אולם לפי הדיווח מבצעי השיבוש של ישראל נגד תוכנית הגרעין האיראנית (כמו חיסול מוחסן פחריזאדה לפני שנה, שנחשב למדען הגרעין הבכיר באיראן) לא רק שלא השיגו את מטרתם, אלא שאף גרמו לאיראנים הזועמים לשפר ולהאיץ את פיתוח הצנטריפוגות המתקדמות ואת העשרת האורניום לרמות גבוהות. כתוצאה מכך איראן נמצאת היום במצב שבו אם תרצה יהיה ברשותה תוך שבועות ספורים מספיק חומר בקיע לראש קרב גרעיני אחד. אם ההסכם היה בתוקף, כך טוענים האמריקנים, איראן הייתה עדיין במרחק של 12-10 חודשים מהשגת החומר הבקיע הדרוש לליבת הנשק הגרעיני.
בירושלים, בקריה בתל אביב ובמקומות נוספים בישראל רתחו על הפרסום בעיתון האמריקני הנחשב. לא כל כך בגלל שהוא ממעיט בערכן הממשי של פעולות המוסד לשיבוש תוכנית הגרעין הצבאית של איראן, וגם לא בגלל הטענה בוושינגטון שהפעילות הישראלית משיגה תוצאות הפוכות מאלה הרצויות לישראל ולארה"ב. מה שכנראה הוציא את ראש הממשלה נפתלי בנט ואת סביבתו משלוותם היה הניסיון הגלוי של הממשל בוושינגטון ללחוץ על הממשלה בירושלים, באמצעות דעת הקהל הישראלית, להצטרף לקו הפייסני שהוא נוקט בו – החזרת איראן באמצעות דיפלומטיה להסכם גרעין מחודש.
בנט: "אולי העולם ימצמץ, אנחנו לא"
(צילום: גו לייב )
למען ההגינות, צריך לציין כי למאמר השבוע ב"ניו יורק טיימס" קדמו כמה בשבועות האחרונים מאמרים ופרשנויות בתקשורת הישראלית שמתחו ביקורת על הלהיטות שמגלה וושינגטון לחזור להסכם הגרעין, בלי לנסות אפילו לגבות את המאמץ הדיפלומטי בהפעלת מנופי לחץ, כולל איום צבאי אמין. עוד נמתחה ביקורת בישראל על כך שלממשל ביידן אין "Plan B", כלומר תוכנית חלופית למניעת נשק גרעיני מאיראן במקרה שהמו"מ ייכשל או יתפוצץ.
יומיים אחרי הופעת המאמר בעיתון האמריקני, יצאו בנט וגנץ למתקפת-נגד בכנס ביטחוני-מדיני חשוב שהתקיים באוניברסיטת רייכמן. בנט אמר, כשהוא קורא באיטיות מכוונת מן הכתב ומדגיש כל מילה: "אנחנו מקווים שהעולם לא ימצמץ, אבל גם אם כן אנחנו לא מתכוונים למצמץ. לפנינו תקופה מורכבת, יתכנו גם אי-הסכמות (עם) מהטובות שבחברותינו וזה לא תהיה הפעם הראשונה. גם אם יהיה הסכם, ישראל היא לא צד להסכם ולא מחויבת להסכם".
בכך הבהיר ראש ממשלת ישראל לאמריקנים ולחמש המעצמות שעדיין חתומות על הסכם הגרעין (בריטניה, צרפת, גרמניה, רוסיה וסין) שישראל אינה נענית לדרישתה של וושינגטון להימנע מפעולות שיבוש של תוכנית הגרעין הצבאית באיראן, ואף מתכוונת להמשיך בהן בזמן המו"מ וגם לאחריו. יתרה מזאת, ישראל רואה את עצמה חופשית לבצע תקיפה מונעת של כל מרכיבי תוכנית הגרעין והטילים האיראנית בעיתוי שתבחר – גם במקרה שיושג הסכם והוא יהיה בתוקף.
גנץ והמצגת: כך גברה התוקפנות האיראנית בגלל הסלחנות כלפיה
(צילום: גו לייב )
ברור היה שרה"מ משתדל מאוד שלא לחבל ביחסים החמים שרקם לאחרונה עם ממשל ביידן, ולכן השתמש בנוסח עקיף ועמום, אבל אי-אפשר היה לטעות במשמעות מה שנאמר. אגב, זה היה איתות לא רק לביידן אלא גם לנתניהו ותומכיו, שהאשימו את בנט שהוא מתכוון לתאם עם האמריקנים, כלומר לקבל מהם רשות, לפני כל פעולה באיראן. בנט ניצל ההזדמנות להוכיח ל"בייס" שלו שגם טענה זו היא פייק ניוז.
גנץ בתורו ניצל את דוכן הנואמים בכנס בהרצליה להוכיח לאמריקנים עד כמה שגויה התגובה הסלחנית שלהם על ההתגרויות האיראניות בהם ובבעלי בריתם במזרח התיכון. שר הביטחון הביא עימו מצגת מפורטת המראה כיצד היעדר תגובה אמריקנית רק הגביר את קצב תקיפות הכטב"מים החמושים/מתאבדים ששוגרו על ידי האיראנים משטחם או על ידי המיליציות הנאמנות להם לעבר בסיסים אמריקניים, לעבר כלי שיט מסחריים במפרץ עומאן ולעבר תעשיית הנפט הסעודית.
המשמעות ברורה: המשטר השמרני החדש באיראן מבין רק את שפת הכוח. הוא מוותר ונכון לפשרה רק כשהוא נתקל בהתנגדות נחושה. המסקנה: גם הערוץ הדיפלומטי שבו מנסה ארה"ב לשכנע את איראן להשעות את האסטרטגיה התוקפנית שלה לא יביא את התוצאות הרצויות, אם לא יהיה לו גיבוי באיום כלכלי וצבאי אמין.
4 צפייה בגלריה
בנט וביידן במפגש שלהם בבית הלבן, באוגוסט. בישראל לא רוצים לשבור את הכלים
(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
המעניין הוא שבממשל ביידן יש לא מעט בכירים שמגלים הבנה לטענות הישראליות. מהריאיון בזום עם היועץ בבית הלבן ברט מקגורק, שאותו ערך האלוף במיל' עמוס גלעד שיזם וניהל את הכנס, אפשר היה להבין שלממשל ביידן דווקא יש "Plan B" למקרה שהמו"מ ייכשל, אך התוכנית החלופית הזו מתבססת בעיקר על סנקציות כלכליות ודיפלומטיות נוספות, שהפעם יהיו נשכניות יותר כיוון שיוטלו בשיתוף פעולה מלא עם האירופים ואולי גם עם סין ורוסיה.
מקגורק רמז גם לאופציה צבאית אפשרית, אך לא אמר זאת במפורש, אם מחמת שחשש מהאיראנים ואם מפני שהאופציה הזו – לפחות לפי שעה – אינה על שולחנו של ביידן. הוא רק ציין שארה"ב העבירה את הקשרים הצבאיים עם ישראל לסנטקו"מ (פיקוד מרכז של ארה"ב האחראי לזירת המזרח התיכון). המשמעות היא שארה"ב מהדקת ומקלה על שיתוף הפעולה הצבאי עם ישראל ורואה בה חלק מהמערך המזרח תיכוני, הכולל את מדינות המפרץ הערביות.
אין תמימות דעים בישראל: הניואנס בין בנט לגנץ
אבל ירושלים לא נרגעה. היום הופיעה ב"וול סטריט ג'ורנל" השמרני התגובה הציונית ההולמת למאמר שהתפרסם ביום שני ב"ניו יורק טיימס". בכירים ישראלים הביעו שם במפורש את חששם מפני הסכם גרעין חלקי בין ארה"ב והמעצמות שיושג בווינה. רוב מאלי, שמנהל מטעם הממשל האמריקני את המגעים עם איראן, מיהר אתמול להרגיע את החששות הישראליים בריאיון לרדיו הציבורי בארה"ב, NPR, שבו הבהיר כי ארה"ב לא תשב "בחיבוק ידיים" אם איראן תעכב התקדמות בשיחות הגרעין. "אם איראן תמשיך לעשות את מה שנראה שהיא עושה עכשיו, שזה לגרור את רגליה לשולחן הגרעיני הדיפלומטי ולהאיץ את הקצב שלה בכל הנוגע לתוכנית הגרעין... אנחנו נהיה חייבים להגיב בהתאם", אמר.
האזהרה האמריקנית ממתקפות מתקני הגרעין ארה"ב: צפו באולפן ynet
(צילום: משי בן עמי)
זהו פחות או יותר המצב ערב פתיחת המו"מ בווינה, שכנראה יהיה ארוך ומתיש. בישראל לא מעוניינים כעת לשבור את הכלים עם ארה"ב וגם אין כיום התנגדות גורפת למו"מ בין המעצמות לאיראן, בגלל האפשרות הקלושה שהמעצמות ישכילו בכל זאת לחלץ מהאיראנים הסכם סביר שידחה לפחות לכמה שנים את הצורך במתקפה גדולה מונעת נגד הרפובליקה האיסלאמית.
עם זאת, אפשר להבחין בשוני בין התפישה המחמירה של בנט שרואה אצל האמריקנים גישה פייסנית כמעט בנוסח מינכן וטוען שאסור לשתף פעולה עם הגישה הזו, לבין גנץ שסבור כי שיתוף פעולה עם האמריקנים חשוב לביטחון הלאומי של ישראל – יותר מהסיכונים שכרוכים במדיניות האמריקנית הרופסת כלפי איראן. ההבדל הוא בניואנסים, אבל סביר להניח שככל שיתבהרו קווי המתאר של הסכם גרעין חדש בין המעצמות לאיראן (אם יהיה כזה), יתחדדו ויפרצו אל פני השטח חילוקי הדעות בין משרד רה"מ בירושלים לבניין המטכ"ל ומשרד הביטחון בתל אביב.
באיראן נראה שהמשטר השמרני הנוקשה של המנהיג העליון עלי חמינאי והנשיא החדש איברהים ראיסי אינו מתכוון לוותר אפילו על קוצו של יוד, אלא רק להתיש את המעצמות ואת האמריקנים וללחוץ עליהם באמצעות פרובוקציות מבחוץ עד שייכנעו ויסירו את הסנקציות, או עד שהמו"מ ייכשל ואיראן תדשדש את דרכה בקצב שתקבע לעבר יכולת סף גרעינית.
ההערכה היא שטהרן לא תרכיב ראש קרב גרעיני אפילו אם תוכל, וגם לא תבצע ניסוי גרעיני. אם מחשש לבידודה בזירה הבינלאומית ומהסנקציות שארה"ב תטיל עליה ואם מפני שנשק גרעיני בידי איראן יריץ גם את כל מדינות האזור ובעיקר סעודיה, איחוד האמירויות וטורקיה לרכוש נשק גרעיני מהמוכן או לפתח אותו בעצמן. איראן, כמו ישראל, אינה רוצה במירוץ חימוש גרעיני באזור שיסכן אותה. אגב, גם איראן מצהירה – כמו ישראל – שהיא אינה רוצה בהסכם גרעין חלקי בווינה.
להמשיך בשיבוש: ניצוץ קטן יכול להדליק בעירה גדולה
בכל מקרה, ערב חידוש שיחות הגרעין ישראל חייבת לגבש לעצמה אסטרטגיה עצמאית. שלילת אסטרטגיית המו"מ האמריקנית וחשש מפני תוצאותיה אינם תחליף למדיניות וליוזמות ישראליות שיאפשרו לנו לשמור על חופש התמרון המדיני וחופש הפעולה המבצעי, כדי שבסופו של דבר נהיה מסוגלים בכל עת ובכל סביבה אסטרטגית למנוע בעצמנו נשק גרעיני מאיראן.
בהקשר זה נראה שנכון יהיה שלא להיענות לדרישה האמריקנית להפסיק או להשעות לזמן מה את הפעולות החשאיות לשיבוש פרויקט הגרעין הצבאי של איראן. פעילות זו אמנם לא השביתה את תוכנית הגרעין האיראנית, אולם האטה אותה לפרקי זמן לא קצרים ועזרה לנו להחדיר לתודעת מנהיגים בעולם שאיראן חותרת לנשק גרעיני.
הרמטכ"ל: "צה"ל מאיץ את התוכניות המבצעיות להתמודדות עם איראן"
(צילום: דוברות הכנסת)
כמו כן, מבצעי שיבוש תוכנית הגרעין והפגיעה בתכניות הטילים והכטב"מים באיראן תורמים בצורה משמעותית ביותר להרתעה הישראלית, ומסייעים לנו לגייס שיתוף פעולה בתוך איראן ובמפרץ הפרסי.
לבסוף צריך להכיר בכך שהצלחת פעולות השיבוש החשאיות של ישראל תורמת לכרסום ביציבות משטר האייתולות. אין פרושו של דבר שהתקוממות המונים נגד חמינאי וראיסי היא מעבר לפינה. בוודאי שלא ישירות בגלל מה שישראל עושה. אבל הניסיון ההיסטורי מלמד שלפעמים, כשאדי הדלק באוויר, גם ניצוץ קטן יכול להדליק בעירה גדולה.
מכל הסיבות האלה רצוי וצריך אפילו להגביר את הפעילות המשבשת באיראן, שגם תקנה לנו זמן להיערך לעימות המכריע אם נידרש לו. כל חצי שנה שחולפת מקרבת את ישראל ליום שבו תהיה לה אופציה צבאית, מגוונת, עצמאית ואמינה – שבאמצעותה נוכל לשלול מאיראן את היכולת לאיים ו/או להשתמש נגדנו בנשק גרעיני. היום שבו תהיה לישראל יכולת כזו – הן בהגנה והן בהתקפה – אינו מאוד רחוק.
