5 צפייה בגלריה
יוצאים להגנת המורשע ברצח. סמוטריץ', בן אוליאל ובן גביר
(צילום: אלכס קולומויסקי, יואב דודקביץ', עמית שאבי)
בית המשפט העליון הרשיע הבוקר (יום חמישי) פה אחד את עמירם בן אוליאל ברצח בני משפחת דוואבשה בדומא. על אף פסק הדין שבו כונה הרצח "מזעזע ומעורר חלחלה", ברשימת הציונות הדתית-עוצמה יהודית יצאו להגנתו של בן אוליאל - ותקפו את בית המשפט. בעקבות פסק הדין צפויה הערב ב-20:30 גם מחאה של פעילי ימין קיצוני בגשר המיתרים שבכניסה לירושלים.
חבר הכנסת איתמר בן גביר, שאף ייצג את בן אוליאל כעורך דין בימים הראשונים של מעצרו, טען כי "אין מחלוקת כי הודאתו של אוליאל ניתנה לאחר שנחקר בעינויים ומדובר בחוסר צדק משווע. חוקי מדינת ישראל, מחייבים את פסילת ההודאה, אך לצערי, שופטי בית המשפט העליון, התעלמו מכך או לא נתנו משקל ממשי להתנהלות. בית המשפט העליון קבע שעינו אותו ובמקום להוציאו לחופשי ולקבל החלטה הגיונית, בית המשפט שולח אותו לשלושה מאסרי עולם. יום שחור לדמוקרטיה".
דיון בערעורו של עמירם בן אוליאל שהורשע בפרשת דומא, במרץ
(צילום: אלי מנדלבאום )
גם בצלאל סמוטריץ' טען: "פסק הדין שדחה את ערעורו של עמירם בן אוליאל ייזכר כאחת מנקודות השפל הגדולות ביותר של מערכת המשפט שלנו מאז ומעולם. השופט אלרון נתן היום אור ירוק לגופי החקירה בישראל לחקור בעינויים ולהרשיע על סמך הודאות שהוצאו בעינויים הגם שהן סותרות ממצאים עובדתיים רבים. ספרו לי עוד על דמוקרטיה".
מדוע הורשע בן אוליאל?
בן אוליאל, נזכיר, הודה ברצח בחקירה ואף שחזר את המעשה, אבל אז חזר בו וסנגוריו טענו שדין ההודאות להיפסל. הטענה המרכזית של עורכי הדין נגד ההרשעה היא שבן אוליאל עבר "חקירות צורך", מונח משפטי שמתאר חקירות של "פצצה מתקתקת" (אדם שחייבים להוציא ממנו מידע שימנע פגיעה של חפים מפשע). חקירות אלו, שנהוגות בעיקר כלפי חשודים בטרור (לרוב מוסלמים), עשויות לכלול שימוש בכוח פיזי ובשיטות חקירה אגרסיביות, והן אפשריות רק באישור היועץ המשפטי לממשלה.
בן גביר מדבר כעורך דינו של בן אוליאל, דצמבר 2015
(צילום: ליאור פז)
ביחס לטענות ההגנה ציין הבוקר השופט שאול שוחט את שתי הודאותיו של בן אוליאל, מתאריך 19 בדצמבר 2015 ו-15 בדצמבר 2015, שלא נפסלו ונגבו בין "חקירות הצורך". הוא כתב כי בהודאות אלה מתאר בן אוליאל את "השתלשלות האירועים, שלב אחר שלב, החל מהבשלת הרעיון בקרבו ועד לביצועו המלא של הפשע המזעזע והמחליא". לדבריו, "הצפייה בתיעוד החזותי של ההודאות ושל הליך ההובלה וההצבעה שתאמה, כמעט אחד לאחד את התיאור שמסר בהודאותיו, מסירים כל ספק שידו של בן אוליאל הייתה במעשה הנורא".
גם השופט יוסף אלרון ציין כי בין אין כל קשר סיבתי בין האמצעים שהופעלו ב"חקירת הצורך" להודאות שמסר בן אוליאל בסופו של דבר, והוסיף כי התיעוד החזותי והקולי מהחקירות, לצד השחזור והפרוטוקולים, מעידים כי החלטת בית המשפט המחוזי הייתה נכונה. עם זאת, הוא הדגיש כי מדובר במקרה מורכב, שההכרעה בעניינו לא הייתה פשוטה ולוותה בהתלבטויות קשות. הוא ציין כי "שיטת החקירה של שב"כ שונה מזו של המשטרה, והיא שגרמה לבן אוליאל לשתף פעולה - מבלי שימוש באיומים או בניסיונות שכנוע שאינם לגיטימיים".
בית המשפט, נזכיר, ביטל בעבר הרשעה נגד נער בן 17 שהודה גם הוא ברצח - מכיוון שהודאותיו נגבו תחת עינויים. אותו נער לא הואשם ברצח, אלא רק בקשירת קשר לביצוע פשע ממניע גזעני.
אלרון ציין כי "מצווה עלינו לנקוט בזהירות כפולה ומכופלת" כדי להימנע מהרשעות שווא, אך ציין כי בן אוליאל "חזר על הודאתו כמה פעמים, ושחזר אותה בזירת האירוע. הוא תיאר דברים שנקלטו בחושיו, וסיפר את שאירע ברצף, ללא היסוס של ממש ולפי סדר כרונולוגי. לא אחת הוא גם הוסיף פרטים ונתונים מבלי שנשאל עליהם".
השופט אלרון ציין כי אחת הראיות המרכזיות לאמינות השחזור של בן אוליאל, ולכך שעשה אותו מרצונו החופשי, היא שהוא "ידע להרחיב על מאפייני החלונות שדרכם נזרקו בקבוקי התבערה". לדברי אלרון, "בן אוליאל מסר כי בהגיעו לבית משפחת דוואבשה, הוא ניסה ללא הצלחה לפתוח שני חלונות, ואילו החלון השלישי היה פתוח אך חסום ברשת נגד יתושים. דבר קיומה של הרשת לא היה ידוע לחוקרים באותה עת, מאחר שהיא התכלתה כמעט לחלוטין בשריפה". רק לאחר שבן אוליאל מסר פרטים על רשת היתושים בדוק שוב החוקרים את החלון, ומצאו שרידים של הרשת שלא ראו קודם לכן".
שופטי העליון הוסיפו כי בן אוליאל אמר בעצמו כי ביצע את הרצח כנקמה על רציחת מלאכי רוזנפלד - על אף שלבני משפחת דוואבשה אין כמובן כל קשר לכך. "נקמתו המתועבת הייתה 'נקמת דם'. דמם של בני משפחת דוואבשה החפים מפשע – ההורים, סעד ורהאם, ותינוקם בן השנה וחצי, עלי דוואבשה ז"ל, אשר נשרף למוות במיטתו. איזו מין נקמה נפשעת היא זו? משפחה שלמה הישנה במיטתה, מצאה עצמה באישון הלילה במלכודת מוות של המערער אשר יצא למסע נקם לרצח ערבים באשר הם ערבים. את זאת, אין הדעת יכולה להכיל ולסבול".
עמותת הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל הגיבה גם היא על החלטת העליון: "ההחלטה להותיר אדם בכלא על סמך הודאה שנגבתה בעינויים היא ליקוי מאורות של ממש. למרות חומרת המעשים שבהם מואשם בן אוליאל ולאסון הכבד שנגרם למשפחת דוואבשה, ראוי היה שבית המשפט היה נותן משקל מכריע לעובדה שבטרם הודה בן אוליאל במעשים, הופעלו כלפיו שיטות חקירה הכרוכות בעינויים קשים וממושכים, דבר שכבר ידוע כי לא פעם מביא להודאות שווא של נחקרים במעשים שלא ביצעו".
"לעולם לא אדע אם בן אוליאל ביצע את הרצח"
בן גביר וסמוטריץ' לא היו לבד: גם חברת הכנסת אורית סטרוק וחבר הכנסת שמחה רוטמן, שניהם ממפלגת הציונות הדתית, יצאו להגנתו של בן אוליאל. סטרוק טענה כי "אין, ולא יהיה לי לעולם, מושג אם עמירם בן אוליאל אכן ביצע את הרצח בדומא. לאיש לא יהיה מושג, בשל הדרך הפסולה בה הושגה ההודאה. דבר אחד ברור - בן אוליאל הוא קורבן של מוסר כפול קיצוני הן בחקירה, הן במשפט והן בתנאי המעצר. נגד העוול הזה חובה לפעול לא רק למענו, אלא למען מערכת החוק והצדק שלנו".
בג"ץ אסר בעבר על כמה משיטות העינויים וההתעללות שנקט שב"כ בחקירות מחבלים, ופסק גם כי אין להתיר יחס לא אנושי ואכזרי כלפי נחקרים. עם זאת, קבע בג"ץ, לשב"כ תהיה סמכות חוקית להשתמש באמצעי חקירה "חריגים" למניעת "פצצה מתקתקת", או כאשר יש ודאות לסכנת ביצוע פיגועים. בדצמבר 2017 קבע בג"ץ כי "עינויים" אסורים בכל מקרה, אך לגבי "אמצעים מיוחדים" יכולה לעמוד "הגנת הצורך" במקרים המתאימים. בג"ץ לא בהיר אלו אמצעים מהווים עינויים.
הרצח בדומא התרחש בלילה של ה-31 ביולי 2015, לאחר שביתם של משפחה דוואבשה עלה באש מבקבוקי התבערה שנזרקו לעברו. עלי, תינוק בן שנה וחצי, נהרג במקום, אביו סעד מת מפצעיו כמה ימים לאחר מכן, והאם ריהאם מתה כחודש לאחר האירוע. הילד אחמד בן ה-4 הוא בן המשפחה היחיד ששרד, והוא נושא על גופו את הצלקות מאותו פיגוע. בנובמבר של אותה שנה נעצר בן אוליאל בחשד לרצח, ולאחר כמה ימי חקירות, הוא הודה במעשים.
רוטמן כתב: "איפה אתם הייתם ביום שבית המשפט העליון, לוחם זכויות האדם, פסק שהודאה שהוצאה מאדם 'מרצונו החופשי' לאחר עינויים, היא הודאה חוקית? שאין לנו מושג עד כמה זוהמה החקירה על ידי חוקרי השב"כ הנלהבים, שביצעו 'חקירת צורך' ללא כל צורך. איני יודע אם בן אוליאל ביצע את הרצח בדומא או לא - אני יודע שמערכת משפט שמאשרת הודאה שניתנה לאחר עינויים אינה ראויה לשם מערכת משפט". רוטמן אף הוסיף כי מדובר ב"יום עצוב למדינת ישראל".
