איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית מקיים כעת כנס שנתי מיוחד, בהשתתפות שורדי שבי וניצולים מהטבח, שמתמקד בהשלכות הפגיעות המיניות בטבח 7 באוקטובר. שורדת השבי מורן סטלה ינאי, שנחטפה ב-7 באוקטובר ממסיבת הנובה ברעים ושוחררה בעסקת החטופים עם חמאס, שיתפה בעדות מצולמת בכנס את שעברה. הכתבה מכילה תוכן קשה לקריאה.
עדותה של מורן סטלה ינאי בכנס איגוד מרכזי הסיוע
(צילום: מיי מיי הפקות)
עדותה של טלי בינר, שורדת טבח הנובה
(צילום: עידו ארז)
"איבדתי את השיער שלי, חצי מהשמיעה שלי, שברו לי את הרגל בשלושה מקומות, היו לי כינים על הראש, היו לי זיהומים, לא היו לי שירותים להתפנות, לא הייתה לי מקלחת, ירדתי שמונה קילו מהמשקל, אבל זה ממש לא העניין", אמרה מורן סטלה ינאי. לדבריה, "אני לא רוצה שישימו עליי תווית של קורבן, או של מסכנות, או מידת רחמים. אני דווקא רוצה שיסתכלו עליי כמשהו חזק, משהו שעבר חוויה, לקח ממנה את הדברים הנכונים - והמשיך הלאה".
היא הוסיפה: "עברנו כל כך הרבה דברים בשבי, גם מהבחינה הפיזית וגם מהבחינה הנפשית וגם מבחינת ההטרדות. כל מקום שאני הולכת אליו לא מפסיקים להגיד לי כמה אני גיבורה וחזקה, אבל אני אומרת 'אתם יודעים שאני גם בוכה נכון?', ואני יכולה לבכות מכל דבר קטן. לקח לי המון זמן לחזור לישון לבד, ולנסות להחזיר את העצמאות שלי - והיא עדיין גם לא שם.
5 צפייה בגלריה
"ראיתי נשים פשוקות רגליים, שהתחתון מוסט לצד, וגברים שהחדירו להם ענפים לפין". זירת המסיבה ברעים
(צילום: JACK GUEZ / AFP)
"אני מתעקשת פיזית להיות בעצמאות, בנפש - אני עדיין מפחדת", סיפרה. "אין לי כמעט רגליים, אבל אני עדיין אעמוד כל פעם שאני יכולה כדי לדבר, אבל זה גם להבין שאני חייבת לטפל בעצמי רגע, כי זה לא תמיד קורה". היא תיארה מה זה צדק עבורה, והוסיפה: "צדק מבחינתי לכל מי שעבר את האירוע הזה, לכל מי ששרד את 7 באוקטובר, לכל החיילים שנלחמים, ולכל השבויים שעדיין שם, וגם אלה ששוחררו - זה להמשיך להתקיים. ואם אני רוצה תמונת ניצחון מושלמת, אז אני מחכה ליום שאחד המחבלים יישב מולי ואני אחייך אליו, והילדים שלי יהיו מחוץ לחדר, ובעלי יהיה מחוץ לחדר, והשושלת שלי תמשיך להתקיים. זה הניצחון שלי. לחייך מולו, ולהגיד לו, 'אני ניצחתי, לא רק אותך, את עצמי'".
היא הדגישה כי המסר שלה לאנשים שרואים אותה, את החטופים הנוספים ששוחררו ואת אלה שניצלו מהטבח הוא "אל תרחמו עלינו או תגידו שאנחנו מסכנים, או שבחיים לא נצא מהסיטואציה הזאת. זה מאוד קשה להתמודדות. תחשבו עלינו כהכי חזקים שיש בעולם, תחשבו שיש לנו את כל האמונה שיש בעולם להתמודד עם כל סיטואציה שתבוא בדרכנו, שיש לנו את כל הכוחות שיש בעולם להתמודד עם כל דבר שיבוא בדרכנו, ושאנחנו נתעלה מעל הכול. זה מה שאני רוצה שיחשבו עלינו, שאנחנו הכי חזקים שיש בעולם, ואנחנו רק מתחזקים מיום ליום".
בכנס העידה גם טלי בינר, שניצלה מהטבח בנובה. "במשך שבע שעות הפחדים שלי גברו בזה אחר זה. אני חושבת שההבנה הכי משמעותית הייתה כשהבנתי שאני שותקת. גם אם אני אפצע, גם אם יירו בי - אני שותקת", סיפרה בינר. "פתאום התחלתי לשמוע קולות, צעקות של נשים שאורכות כמה דקות - שמרגישות כמו שעות - ונגמרו ברסס. צעקות שמפלחות את השמיים וגוזרות את הנשמה לחתיכות. לא פחדתי למות, פחדתי להיאנס. פחדתי שאני אצטרך לספק הוכחות והסברים על זה שהנפש שלי לא כאן יותר. במשך שעות שמעתי גבר שצועק בתחינות שיעזבו אותו".
בינר המשיכה בדבריה המצמררים, ותיארה: "לאונס יש קול אחד. זה נשמע אותו דבר. זה תמיד נשמע כמו חוסר אונים שמתנקז לאובדן צלם אנוש שלך בעצמך כבר. זה כבר לא מי שאונס אותך, אלא את בעצמך מאבדת את מי שאת בתור אישה". היא תיארה את הרגע שבו נתקלה בדברים ששמעה לפני כן בעודה מסתתרת, והוסיפה: "כשיצאתי מהקראוון כל הדברים ששמעתי קיבלו מצג חזותי. נשים פשוקות רגליים, שהתחתון מוסט לצד, וחולצה שקרועה מעל הגוף שלהן.
"אם זה גם תמונות שנחשפתי אליהן אחר כך של בנים שהחדירו להם זרדים וענפים לתוך הפין", תיארה. "דאגתי להיחשף להכול, לראות הכול, לדעת הכול - ולהבין בדיוק מה היה שם. תוכנית הפעולה שלי הייתה שאני לא נחטפת, אלא רצה לצד השני ומקבלת כדור לראש. פשוט ידעתי מה אני שומעת. ידעתי בדיוק מה קורה".
בינר תיארה את הטראומה שהיא חווה מאז, וסיפרה כי היא "חולמת כמה פעמים בשבוע על סיטואציה שבה אני נאנסת, או כמעט נאנסת, או מוטרדת בעוון הנשיות שלי או המיניות שלי". לדבריה, "מאז 7 באוקטובר הוצאתי מהלקסיקון שלי את כל נושא המיניות. משהו באור הנשי והמיני שלי כבה. מבחינתי מיניות הפכה לסוג של ניצול וזה התרגום הישיר שנוצר לי. אני מבינה שמיניות הפכה להיות כלי מלחמה, של נקיטת עמדה, לקיחת כוח, ואני מפחדת להיות בסיטואציה הזאת. אני מפחדת להיות בסיטואציה שבה אני אומרת לא - ולא מקשיבים לי. הרי שמעתי נשים צועקות 'לא' - ולא הניחו להן. אז זה יכול לקרות גם לי".
היא מתחה ביקורת על גורמי האכיפה בישראל, והוסיפה: "אני מאמינה שאם לפני 7 באוקטובר הם היו נוהגים ביותר עדינות ורגישות כלפי נשים שנלקח מהן איזה חלק שלא יחזור אף פעם – אז אולי נשים היו מרגישות יותר בנוח לבוא ולהגיד – 'כן, הוטרדתי ונאנסתי באותו יום'. בנוסף, לא נבדקו כל כך הרבה ממצאים ב-7 באוקטובר, ובטוח יש נשים שעברו ולא שרדו כדי לספר".
בפתח הכנס אמרה מנכ"לית האיגוד, אורית סוליציאנו, כי "קהילת מרכזי הסיוע שילמה מחיר כבד ב-7 באוקטובר. ארבע מתנדבות נרצחו בטבח: ויויאן סילבר, לבנת קוץ ולילך קיפניס שהתנדבו במסל"ן; מרינה אמגור שהתנדבה בתאיר ויובל ניר מתנדב של מרכז סיוע ת"א שנפל בקרב. אנחנו מבכים את מותם. בנוסף, יש נפגעים ונופלים שהם בני משפחה וקרובים של מתנדבות ונשות צוות מהמרכזים - הקהילה שלנו עימם בכאבם האדיר. וכמובן 101 חטופות וחטופים – שצריכים לחזור הביתה עכשיו. מיד.
"אנחנו באיגוד מרכזי הסיוע קיבלנו כבר בימים הראשונים שלאחר הטבח מידע מהשטח על התרחשות של פגיעות מיניות", היא הוסיפה. "בו בזמן, 7 באוקטובר והמלחמה טלטלו באופן עמוק את קהל הפונות והפונים שלנו, שהעידו שבתחילת השנה לא העזו להתקשר אל מרכזי הסיוע, כי חשו שאין להם זכות לפנות כשרבים כל כך סובלים באופן עמוק. מדינת ישראל צריכה לקחת על עצמה לתמוך, לסייע ולממן כל מה שנדרש כדי לשקם ולסייע עד כמה שיידרש למי שעברו פגיעות כה קשות בעקבות הטבח. אנחנו יודעות שיש נפגעים שזקוקים לעזרה אדירה ואסור להפקיר אותם".
