אז איזה פוליטיקאי יצליח בבחירות 2022? זה שיצייץ את הציוצים הכי מהדהדים בטוויטר? זו שתעלה את הסרטונים הכי "מגניבים" בטיקטוק? מי שהפוסט שלו יצוטט במהדורות החדשות בטלוויזיה? יגרור מאמרי דעה? יצית את הבייס?
האם פוליטיקאית קולנית ומהדהדת תצליח להגיע למקום גבוה יותר בפריימריז מאשר פוליטיקאית שעושה את העבודה שלה? שיושבת בוועדות הכנסת? שמקדמת חוקים, שאילתות והצעות לסדר? האם הרשתות החברתיות באמת יכולות להחליף את כיכר העיר? את עצרות הבחירות? את המפגשים הבלתי אמצעיים בין הנבחרים לציבור? ובעיקר את העבודה שלשמה נבחרו: עבודת הכנסת, החקיקה והפיקוח על הממשלה וזרועותיה השונות?
האם הפוליטיקאים מכורים לרשתות החברתיות באופן אנוש ולא מסוגלים לקבל החלטות עצמאיות, גם כאלה שאינן זוכות לפופולריות ברשתות? בראיון שהעניקה שמרית מאיר, מי שהייתה היועצת המדינית של נפתלי בנט, לנדב אייל ב"ידיעות אחרונות", היא טענה שהתקופה הכי טובה שלו, שבמהלכה הביא את ההישגים הגדולים ביותר שלו כראש ממשלה, הייתה זו שבה התנתק מהטוויטר והחליט, בעצתה, שלא לענות בווטסאפ לכל כתב וצייצן.
היא קראה לתקופה הזאת "חודשי הזהב", ואמרה: "האם אתה מגיב לכל תנודה, לכל ויברציה, לכל משהו שעולה טיפה בשיח. למה זה חשוב? זה עולם של נראויות, כל הזמן". היא הוסיפה ש"השכבה הפוליטית בישראל מתכתבת עם דבר אחד, שזה הטוויטר". עם כניסתה לתפקיד החליטה מאיר, שלה 80 אלף עוקבים, לקחת פסק זמן מהטוויטר כדי להתרכז בעבודה עצמה, בלי רעשי רקע.
מנתונים של איגוד האינטרנט הישראלי - הנכונים לרבעון הראשון של 2022 - ניתן ללמוד שרוב הציבור הישראלי מן הסתם נמצא בווטסאפ (92%), רבים (80%) בפייסבוק, אבל רק 14% בטוויטר. רוב משתמשי הטוויטר הם גברים ויהודים (נשים 9% וערבים 10%). המשמעות היא ששיעור זעום ובלתי מייצג של האוכלוסייה משפיע באופן דרמטי על חיינו. וכל זה באמצעות עיתונאים שמהדהדים את הביקורת והמסרים האלה, את הנהמה שעולה מהטוויטר בכל פעם שפוליטיקאי, נבחר ציבור, בעל משרה, מקדם מדיניות שלא מוצאת חן בעיני מישהו שיש לו מספר עוקבים גדול, או שחבר בקבוצות ווטסאפ מרובות משתתפים.
שני אתרים עוקבים ומדרגים את פעילותם של נבחרי הציבור: "שקוף" (את מדד שקוף אפשר למצוא כאן) שבודק אם חברי הכנסת מבצעים את העבודה שעבורה אנחנו משלמים להם. ו"שומרים", אתר תקשורת עצמאי עם דירוג משלו. הפער בין בולטות בטוויטר לבין מי שעושים את עבודתם בחקיקה, בוועדות הכנסת - הפער הזה עמוק יותר וקיצוני יותר מהפער בין ימין ושמאל, בין ישראלים לפלסטינים, בין דתיים לחילונים.
ידוע שטוויטר הוא מגרש המשחקים העיקרי של הפוליטיקאים והעיתונאים. אלה גם אלה מודדים ומשווים את מספרי העוקבים, ואת יכולת ההדהוד של אמרות השפר שלהם: כמה פיברטו (עשו לייק), כמה ריטווטו (שיתפו את הציוץ) ועד כמה אמירות שלהם הפכו לטרנדיות. או בלשון פחות עדינה: למי יש יותר גדול. הפוליטיקאים תלויים בעיתונאים והעיתונאים תלויים באמירות של הפוליטיקאים. ככל שיהיו בוטות יותר, קיצוניות יותר - כך יזכו לטראפיק משמעותי יותר.
ענת סרגוסטישם ברדוגוכל זה כמובן מתעצם בתקופת בחירות, שבה אם את לא צועקת חזק מספיק, אם לא ניבלת את הפה, אם לא נכנסת במישהו על מאתיים - את לא קיימת. צייצנים, פעילים חברתיים ועיתונאים מודדים את הפוליטיקאים בהתאם ליכולת שלהם להדהד מסרים, ואלה, מצידם, כדי להיות ויראליים, יורדים מטה-מטה בשפה, בסגנון ובהתלהמות. כי זו הנוסחה.
שולמית אלוני ז"ל, מי שהקימה את רצ ואחר כך עמדה בראש מרצ (בתקופת השיא שלה עם 12 מנדטים), נהגה לתת סימנים במנהיג, תוך שימוש בביטוי מהמקורות: "פני הדור כפני הכלב". מנהיג, אמרה אלוני, הוא אדם שהולך קדימה, ומוביל דרך על פי תפיסת עולמו, על פי חזונו ועל פי היעד שאליו הוא רוצה להוביל. והוא בטוח שהעם יילך אחריו. ואילו מנהיג פופוליסט הוא כמו כלב, כזה שרץ קדימה וכל הזמן בודק שהבעלים שלו מאחוריו. רץ קדימה, ובודק את מידת הפופולריות שלו בקרב הציבור. רץ קדימה, אבל כל ביקורת גורמת לו לשנות את מדיניותו בהתאם.
- ענת סרגוסטי היא עיתונאית. לשעבר עורכת בכירה בחברת החדשות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
